פר"ק 1218-98 בנק לאומי לישראל בע"מ ואח' נ' קווי אשראי לישראל שירותים פיננסיים ואח'

 לפניי בקשת המפרקים של החברות שבכותרת שעניינה מחלוקת שהתגלעה בינם לבין המשיבים בנוגע לקיום הסכם מכר והסכם פשרה בעניין דירה ברחוב ברזני 7 תל אביב (להלן: "הדירה").

אציין בתמצית שבשנת 1995 המשיבים את מכרו הדירה לחברות שנקלעו לימים להליכי פירוק. נטען בבקשה כי המשיבים הפרו את הסכם המכר בכך שלא השלימו את העברת הזכויות וממשיכים להתגורר בנכס מבלי לשלם דמי שכירות. בנק דיסקונט לישראל בע"מ החל בהליכי מימוש של הדירה על יסוד שעבוד ספציפי.

נוכח האמור ובניסיון להסדיר את המחלוקות ביניהם, באו הצדדים בדברים והגיעו להסכם פשרה שלפיו הסכם המכר יבוטל בכפוף לכך שהמשיבים ישלמו לקופת הפירוק סך של 200,000 דולר. הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין בהחלטה מיום 14.5.07 (להלן: "ההסכם המשולש").

המשיבים לא פעלו בהתאם להוראות ההסכם המשולש ומשכך הוגשה הבקשה שמונחת עתה לפתחי. במקור ביקשו המפרקים להורות על אכיפת הסכם המכר, שכן לעמדתם הסכם הפשרה פקע נוכח אי התקיימות תנאי מתלה שלפיו היה על המשיבים לשלם את הסך האמור בתוך 90 יום. המשיבים התנגדו לבקשה ומהטעמים שבתשובתם.

הכנ"ר הגיש את עמדתו והציע מתווה לפתרון המחלוקת שלפיו הצדדים ישובו לעקרונות ההסכם המשולש, קרי תשלום 200,000 דולר כנגד ביטול הסכם המכר. עם זאת הוטעם שיש לתת ביטוי כספי לחלוף הזמן באחת משתי דרכים: שערוך הסך של 200,000 דולר בתוספת ריבית והצמדה; תשלום 36% מערכה הנוכחי של הדירה, וזאת בהינתן שזה השיעור שביטא הסך של 200,000 דולר דאז (להלן: "מתווה הכנ"ר").

ביום 30.11.15 התקיים דיון במעמד הצדדים בגדרו הסכימו הצדדים באופן חלקי למתווה הכנ"ר ומשכך מונתה שמאית מטעם בית המשפט שתשום את ערך הדירה. לאחר הגשת השמאות הגיעו הצדדים להסדר דיוני שלפיו בית המשפט יכריע במחלוקת על סמך כתבי טענות שיוגשו וזאת בפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 ללא הנמקה; כאשר הכרעת בית המשפט תהיה בגבולות שבין 1.2 מיליון ₪ לבין 2.37 מיליון ₪. ביום 1.5.16 ניתן להסדר הדיוני תוקף של החלטה והצדדים הגישו סיכום טענת בכתב.

אציין שהמפרקים ביקשו להעמיד ההכרעה על הגבול העליון, קרי 2.37 מיליון ₪. לעמדתם יש להביא בחשבון בין היתר: את ערכה הנוכחי של הדירה לפי השמאות ובסך של 3.2 מיליון ₪; העובדה שלא שולמו דמי שכירות במשך 20 שנה ובסך שעולה על 1 מיליון ₪; ההסכם המשולש בטל מחמת אי התקיימות התנאי המתלה; גם אם ההסכם המשולש בתוקף, אזי יש לשערך את הסכום בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום אישור ההסכם המשולש ובסך של 2,383,325 ₪; לחלופין יש להעמיד את הסכום בסך של 1,728,000 ₪ שהוא 54% מערכה הנוכחי של הדירה בהתאם לחלופה השניה שבמתווה הכנ"ר.

המשיבים לעומתם ביקשו לפסוק את הסכום על הגבול התחתון, קרי 1.2 מיליון ₪. נטען בין היתר: המשיבים לא הפרו את הסכם המכר; לפי ההלכה הפסוקה יש להעמיד את החוב בצירוף ריבית בשיעור 1% ובסך של 240,805 דולר; אין הצדקה לריבית פיגורים בהינתן מחדלים מצד החברות; לחלופין יש לבצע הצמדה וריבית מיום אישור ההסכם המשולש בסך של 1,108,600 ₪ או מיום ההסכם המשולש עצמו ובסך של 1,352,228 ₪; אין מקום לחלופה השניה שבמתווה הכנ"ר ואם כן אזי יש להעמידה בשיעור 36% מערך הדירה דהיום לפי השמאות ובסך של 1,152,000 ₪.

לאור ההסכמה למתן פסק דין כפשרה ללא הנמקה לא ראיתי צורך לפרט את מלוא טענות הצדדים.