פקר ידפז מפעלי גלוון בע"מ נ' מתכת התקווה (ע.ע.א) 1994 בע"מ

החלטה

1.בקשת רשות להתגונן בפני תובענה בסדר דין מקוצר לתשלום סך של 112,589 ₪, בגין שירותי צביעת חלקי מתכת אשר סופקו ע"י המשיבה למבקשת בהתאם להסכם התקשרות שנכרת בין השתיים, והמצורף לכתב התביעה.

בגין החוב מסרה המבקשת למשיבה 3 שיקים אישיים של מי ממנהליה או בעלי מניותיה או מקורביהם, אשר חוללו מסיבת "א.כ.מ" (אין כיסוי מספיק) ו"חשבון מוגבל". תמורת העבודה לא שולמה אפוא ומכאן התובענה.

2.המבקשת עתרה בבקשת רשות להגן, נתמכת בתצהיר קצר מפנה, ובמסגרת הבקשה (שכן הצהיר כאמור אינו מכיל כל טענה), מלבד הודאתה בהסכם ההתקשרות, הכחישה המבקשת בהכחשה כללית וגורפת את סעיפי התביעה, טענה כי השיקים ניתנו כמקדמה וכי חוללו ללא ידיעתה וטענה כי "העבודה לא בוצעה כמוסכם ומכאן אינה חייבת דבר ו/או חצי דבר כלפי התובעת" (ס' 5 לבקשה). הא ותו לא.

בעקבות קבלת הבקשה הודיעה המשיבה כי אין בדעתה לחקור את המצהיר מטעם המשיבה ועתרה לדחיית בקשת הרשות להגן על יסוד הבקשה בלבד, וללא צורך בקיום דיון.

אף כי בנסיבות אלה די היה בבקשה (ר' הסמכות להכריע על יסוד הבקשה בלבד מכח תקנה 205(ג) לתקסד"א), בהחלטתי מיום 25.4.13 אפשרתי למשיבה ליתן תשובתה לבקשת המשיבה בתוך 10 ימים, אלא שתשובה כאמור לא הוגשה. מכל מקום כאמור, בנסיבות העניין ומשוויתרה המשיבה על זכות החקירה, יש ליתן החלטה על יסוד הבקשה.

3.הלכה היא כי תובע רשאי לחקור את המצהיר על תצהיר התנגדותו, אולם אינו חייב לעשות כן, ומקום שנמנע הוא מחקירה, אין בכך כדי להוסיף לתצהיר את אשר אין למצוא בו מעיקרו. פירושו של דבר, כי בהעדר חקירה עומד בפני בית המשפט רק מה שנאמר בתצהיר ועל יסוד זה נבחן האם יש בדברים כדי לבסס הגנה.

יודגש, כי ויתורו של תובע על חקירת המצהיר כלל איננה מחייבת קבלת התצהיר ככזה שאינו שנוי במחלוקת, שכן במקרה בו התצהיר כולל טענות סתמיות, ללא פירוט, ואינו מגלה את מהות ההגנה, או כל הגנה שהיא, אין מקום לראות בהימנעות מחקירה כמצביעה על הסכמה לתוכן הכתוב.

ר' האמור בספרו של דוד בר אופיר, "סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה", מהד' עשירית, בעמ' 221-226.

בענייננו, למעשה אין בפנינו כל הגנה שכן המבקשת סומכת בקשתה על תצהיר קצר המפנה לאמור בבקשה וכלל ידוע הוא כי טענות המבקש רשות להתגונן, וודאי העובדתיות שבהן, נדרשות להיות מפורטות במסגרת התצהיר. בהעדר כל טענה בתצהיר למעשה כלל אין להידרש לבקשה.

יחד עם זאת, ועל מנת שלא להותיר את הדף חלק, אתייחס אף לאמור בבקשה עצמה, ולמעשה למה שאינו אמור בה.

כפי שצוין לעיל, עוסקת הבקשה בהכחשה כללית וגורפת של סעיפי התביעה ("מוכחש האמור בסעיף 17 לכתב התביעה", "מוכחש האמור בסעיף 18 לכתב התביעה" וכו'), שעה שאין מבקש הרשות רשאי להעלות בבקשתו טענות כלליות וסתמיות כנגד החוב, אלא עליו להתכבד ולהיכנס לפרטי הגנתו.

על מבקש הרשות להעמיד גרסה ברורה וחד משמעית לעניין טענותיו, ליתן הסברים והבהרות לנטען על ידו:

"טענה סתמית "אינני חייב", איננה מספקת ואיננה מזכה ברשות להגן. טענה כזו איננה טענת עובדה שניתן להוכיחה בראיות אלא מסקנה משפטית, וספק אם בכלל מקומה בתצהיר בלי שהונחו היסודות העובדתיים לביסוסה... כיוצא בזה אין די בטענה סתמית ובלתי מפורטת כמו "פרעתי במזומן". וכאמור: הנתבע חייב להיכנס לפרטיו העובדתיים של העניין ולפרט מהן העובדות שעליהן נשענת הגנתו."

ר' האמור בספרו של דוד בר אופיר, "סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה", מהד' עשירית, בעמ' 196.

4.לאור הודאת המבקשת בהתקשרותה עפ"י ההסכם שעותק ממנו מצורף לכתב התביעה, משלא הכחישה אף לא בהכחשה כללית האמור בסעיפים 12-14 לכתב התביעה לפיהם הנפיקה המשיבה למבקשת בגין שירותי הצביעה חשבוניות מס והתנועה נרשמה בכרטסת (אשר צורפו כולם לכתב התביעה), ובהעדר ולו הפירוט המינימאלי באשר לטענה כי "העבודה לא בוצעה כמוסכם" (מה טיב הבעיה בביצוע, מה שוויו, האם הותרע בעניין, מה נעשה עם המוצר וכיוצ"ב), אין כל יסוד להיעתר לבקשה.

זאת, כאשר מנגד, מפרט כתב התביעה כדבעי את הנדרש ונתמך הוא באסמכתאות.

אכן, יש טעם בטענת המשיבה אף באשר לטענת קיזוז, ככל שהמדובר בטענה מסוג זה, שכן על הטוען טענת קיזוז לפרטה כדרך שמנסחים כתב תביעה, לרבות פירוט נרחב של מסכת הנתונים הרלבנטית והצגת הסכומים הקונקרטיים לקיזוז. זאת מלבד החובה הבסיסית לפרט למצער כנגד איזה סכום מן החוב טוענת המבקשת.

למקרא בקשת המבקשת אכן לא עולים נימוקי הגנה אשר יש ליתן בגינם רשות להתגונן.

5.לאור כל האמור, בקשת הרשות להתגונן נדחית והמשיבה רשאית להגיש פסיקתא לחתימתי.