פקיעת ערבות הערבים לאור אשמו המכריע של הבנק

כללי

1.         התובע הנו תאגיד בנקאי העוסק במתן הלוואות מובטחות במשכנתא (להלן: הבנק). בשנת 1988 העניק הלוואה לבני זוג לצורך שיפוץ דירתם. כבטוחה להחזר ההלוואה התחייבו הנתבעים כערבים לחיובי בני הזוג. האחרונים לא עמדו בתשלומי ההחזר, הוגשו נגדם תובענות כספיות, תחילה לתשלום הסכום שבפיגור ובהמשך לתשלום מלוא יתרת ההלוואה שהועמדה לפרעון מיידי, ניתנו נגדם פסקי דין וננקטו הליכי הוצאה לפועל, ללא הצלחה יתרה. משקבע ראש ההוצאה לפועל כי ההליכים נגד הלווים מוצו הגיש הבנק התובענה דנן נגד הערבים, הנתבעים לקיים את ערבותם.

2.         הערבות ניתנה עובר לכניסתו לתוקף של שני תיקוני חוק הערבות תשכ"ז-1967 (להלן: חוק הערבות) משנת תשנ"ב ומשנת תשנ"ח. אין חולק אפוא כי ניתן לתבוע את הערבים ביחד ולחוד על מלוא החוב הנערב.

העובדות

3.         הלווים (בני הזוג מרדכי ורינה רווח) היו הבעלים של דירה בקרית מוצקין וחפצו לשפצה. הם פנו אפוא לבנק אשר העניק להם לתכלית זו הלוואה צמודה בסך 8,000 ש"ח (להלן: ההלוואה). ברגיל וכעולה משמו, מתמחה הבנק במתן הלוואות מובטחות במשכנתא (ראה גם עדות העד מטעם הבנק משה ולך בעמ' 8 ש' 14).

4.         ביום 28.3.88 חתמו הלווים על חוזה הלוואה, שהוא חוזה אחיד אשר נוסח על ידי הבנק, לפיו נתנו הלווים הרשאה לבנק לרשום משכנתא לטובתו (ראה סעיף 22 לחוזה, נספח לתצהיר ת/1). בנוסף חתמו הנתבעים דנן (להלן: הערבים) בגוף החוזה עצמו כערבים להבטחת קיום התחייבויות הלווים על פי החוזה.

5.         אין חולק כי הבנק לא פעל מכח ההרשאה לרישום משכנתא לטובתו. לפי עדות העד ולך לא היה מקובל אז - עובר לתיקון חוק הערבות משנת תשנ"ב - לרשום משכנתא בהלוואות שסכומן נמוך, דוגמת ההלוואה דנן, ו" כל נושא הבטחונות התרכז בערבים" (עמ' 8 ש' 2).

6.         כבר בסמוך למתן ההלוואה פגרו הלווים בתשלומי ההחזר. בשנת 1991 הגיש הבנק כתב תביעה נגד הלווים לתשלום החוב שבפיגור וביום 1.3.92 ניתן נגדם פסק דין. לגרסת הבנק (ראה סעיף 6 לתצהיר ת/1), המוכחשת על ידי הערבים, הוגשה  תובענה זו גם נגדם.

            עדיפה עליי בעניין זה גרסת הערבים. העובדות, רובן ככולן, אינן ידועות לעד ולך מידיעה אישית. מקור ידיעתו ברשומות בנקאיות ובנקודה זו מסתמך על הרישום בפלט מחשב לפיו הוגשה כפי הנראה תובענה גם נגד הערבים. פלט המחשב לא הוגש כראיה אף כי היה ברשותו של העד (ראה תשובתו בעמ' 7 ש' 5).

אין חולק כי רשומה בנקאית, לרבות פלט מחשב, מהווה ראיה קבילה בהליך משפטי ובלבד שהתאגיד הבנקאי שמבקש להסתמך עליה עומד בדרישות סעיף 36 ל פקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971. במקרה דנן לא זו בלבד שהבנק לא הגיש את הרשומה עצמה (ולכאורה אף לא נכללה בתצהיר גילוי מסמכים) כך שנבצר מבית המשפט להתרשם ממנה באופן בלתי אמצעי אלא שלא הובהר מדוע נמנע הבנק מלהגיש כראיה את פסק הדין שניתן לטענתו גם נגד הערבים או רשומה מתיק ההוצאה לפועל נגדם. מה גם, שפרטי התיק ידועים שהרי אין חולק כי בעקבות פסק הדין מיום 1.3.92 ננקטו בתיק הוצאה לפועל  02-12438-95-8  הליכי הוצאה לפועל נגד הלווים.

המנעות זו מצד הבנק פועלת לרעתו ויש לראות בה משום תמיכה לגרסת הערבים.

7.         לפי הנטען בתצהיר עדות ראשית ת/1  בשנת 1994 ניתן פסק-דין נגד הלווים במסגרת ת"א 4416/94 של בית משפט זה לפיו חויבו לשלם את היתרה שבפיגור. משחדלו הלווים לחלוטין מלשלם את תשלומי ההחזר הועמדה מלוא יתרת ההלוואה לפרעון מיידי ובשנת 1998 הוגשה נגדם תובענה כספית במסגרת ת"א 10434/98 של בית משפט זה. ביום 6.10.98 ניתן נגדם פסק דין על פי צד אחד המחייב אותם לשלם לבנק 46,038.30 ש"ח בצירוף ריבית בנקאית החל מיום 16.5.98 ועד התשלום המלא בפועל (וכן הוצאות משפט).

8.         הבנק נקט נגד הלווים הליכי הוצאה לפועל במסגרת תיק הוצל"פ 02-35421-98-2. ביום 23.9.99 הגיש הבנק לראש ההוצאה לפועל בקשה למתן הוראות וביום 28.9.99 החליט האחרון כי מוצו ההליכים נגד הלווים.

            ביום 21.10.98 שיגר בא כוחו דאז של הבנק מכתב לערבים בו הודיע להם על החלטת ראש ההוצאה לפועל בדבר מיצוי ההליכים נגד הלווים ועל הוראת הבנק להגיש נגדם תובענה לתשלום החוב. החוב באותה עת עמד על סך 74,240.73 ש"ח (ראה נספחים א' ו-ב' לתצהירי הערבים).

            לגרסת הערבים, שלא נסתרה, עם קבלת המכתב פנו לבא כוח הבנק שלא שיתף פעולה עמם. מהלווים עצמם שמעו דברי הרגעה וגם נמסר להם כי מתנהל משא ומתן עם הבנק לסילוק החוב. ממועד זה ועד להגשת התובענה נגדם לא היה קשר בין הבנק לבין הערבים וכך גם הקשר בין הערבים לבין הלווים.

9.         ביום 2.6.05 הוגשה התובענה דנן נגד הערבים בה נתבעים לשלם לבנק את החוב אשר הסתכם במועד זה בסך 223,923.52 ש"ח.       

10.        להשלמת התמונה יצוין, כי מעיון במצב חשבון נכון ליום 29.6.07, אשר צורף כנספח לתצהיר ת/1 עולה כי הדירה בוטחה ב"ביטוח נכס רגיל" החל מחודש מאי 1988 וכלה בחודש אפריל 2000  לפי ערך בסיסי של הדירה בסך 22,000 ש"ח וערך צמוד בסך 79,878 ש"ח. כן נערך ביטוח חיים של הלווים החל מחודש מאי 1988 וכלה בחודש מאי 2000 כאשר דמי הביטוח חושבו על בסיס 8,000 ש"ח, קרי, סכום ההלוואה. לא הובהר כדבעי מה גובה דמי הביטוח החודשיים שהתווספו לסכום ההלוואה.

11.        ביום 25.3.93 מכרו הלווים את הדירה מבלי ליידע את הבנק והערבים.

טענות הערבים