פסק הדין לא יעוכב אך הסכום שנפסק יופקד בקופת בית המשפט עד להכרעה בערעור

א.         בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (השופט א' שילה) מיום 2.7.06 בבש"א 11090/06 שניתנה במסגרת ע"א 1603/05, בגדרה נדחתה בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב - יפו (השופט ד"ר ק' ורדי) מיום 2.2.05 בת"א 15700/99.

ב.         (1) מבקשת 1 זכתה במכרז של משיבה 4 (מע"צ) לסלילת כביש. מבקש 2 הוא מנהלה של מבקשת 1. תוואי הכביש הנסלל עבר בשטח שהופקע מהמשיבה 1 (להלן המשיבה) על ידי המדינה. תנאי המכרז בין מבקשת 1 למשיבה 4 חייבו את המבקשת 1 להביא על חשבונה את העפר הדרוש לסלילת הכביש. בתביעה שהגישה המשיבה לבית משפט השלום בתל אביב - יפו (ת"א 15700/99) נטען, כי לצורך סלילת הכביש נטלו המבקשים 1 - 2 אדמת חמרה משטחים השייכים למשיבה. לפיכך נתבקשו סעדים שונים, לרבות צו מניעה קבוע, בו ייאסר על מבקשים 1 - 2 להמשיך בעבודות הכרייה ומכניסה לשטח המשיבה. כן נתבקש סעד כספי בגין שווי האדמה שנלקחה. מבקשים 1- 2 מצידם הגישו תביעה נגדית, בה נטען כי המשיבה חבה להם כספים בגין עבודות שביצעו.

            (2) בפסק דין מיום 2.2.05 (השופט ורדי) נקבע, כי מבקשים 1 - 2 גזלו את האדמה מהמשיבה (עמ' 12). יחד עם זאת קבע בית המשפט, כי אין מקום ליתן סעד כספי למשיבה שכן היא עצמה פעלה שלא כדין, והפתרון הצודק הוא לנסות ולהחזיר את המצב לקדמותו ולהשיב את האדמה שנגזלה (עמ' 19). נקבע, כי שווי האדמה שנגזלה הוא 1,077,567 ש"ח, אולם נוכח העובדה שהתביעה הועמדה (מטעמי אגרה) על סך מיליון ש"ח בלבד, זהו הסכום שישולם בעבור האדמה (עמ' 23). כן נקבע, כי בגין העבודות שביצעה זכאית המבקשת 1 לתשלום בסך 292,500 ש"ח (עמ' 24). בסופו של יום, ולאחר קיזוז, חויבו המבקשים 1 - 2 לשלם למשיבה סך 707,504 ש"ח. בסכום זה, כך נקבע, תרכוש המשיבה אדמת חמרה ותשיבה לשטח, ממנו הוצאה האדמה על ידי המבקשים 1 - 2.

            (3) בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שהוגשה על ידי המבקש 2 - נדחתה. בהחלטת השופט ורדי מיום 2.2.05 (שמטעמים לא ברורים לא צורפה לבקשה הנוכחית) נקבע, כי "המדובר בפסק דין שמשמעותו כספית ולא מצאתי התקיימותן של נסיבות חריגות ומיוחדות המצדיקות סטייה מההלכה שאין לעכב ביצוע של פסק דין בכלל ובמיוחד פסק דין כספי".

            (4)    הן המבקשים והן המשיבה עירערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי (ע"א 1621/05, ע"א 1603/05 בהתאמה). בהחלטה מיום 29.1.06 (מפי השופט א' שילה) נקבע בהסכמה, כי הצדדים יפנו להליך של גישור. השופט (בדימוס) נתן עמית מונה כמגשר מוסכם.

            (5) ביום 16.5.06 הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין של בית משפט השלום (בש"א 11090/06). בבקשה (שצורפה כנספח 1ה לבקשה הנוכחית) נטען, כי לשם מימושו של הליך הגישור אליו הופנו הצדדים יש לעכב את הליכי ההוצאה לפועל, בהם פתחה המשיבה לצורך גביית הסכומים שנקבעו בפסק הדין. ביום 18.5.06 הורה בית המשפט המחוזי (השופטת ר' שרון-לבהר) על עיכוב ביצוע זמני עד למתן החלטה בבקשה.

            (6) ביום 2.7.06 דחה בית המשפט המחוזי (השופט שילה) את הבקשה לעיכוב ביצוע. נקבע, כי "המדובר בפסק דין כספי ולא מצאתי עילה לעכב ביצועו". כן נקבע, כי "המבקשים הסכימו לפנות לגישור בלי שיעוכבו ההליכים ואין לפיכך מקום לעגן בקשתם בהליכי הגישור".

            (7) כנגד החלטה זו הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו, בסברם כי המדובר בערעור על החלטת רשם (ע"א 2687/06). בהחלטה מיום 7.11.06 (השופטת ש' דותן) נקבע, כי הדרך הנכונה בעניין זה לתקיפת החלטתו של השופט שילה היא הגשת בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. לפיכך הורה בית המשפט, כי המבקשים יגישו בקשה כאמור תוך שבעה ימים.

            (8) מכאן הבקשה הנוכחית, שהוגשה ביום 14.11.06.

ג.          (1) בבקשה נטען, כי פסק הדין אינו כספי וכי החיובים הכספיים נועדו, הלכה למעשה, להביא לקיום צו עשה שתכליתו השבת המצב לקדמותו. נטען, כי מטיעוני הערעור שהגישה המשיבה ומדבריו של בא כוחה בבית המשפט המחוזי עולה, שאין לה צורך או עניין בהשבת האדמה למקום ממנו נלקחה, וכי עניינה בכך שהכסף יועבר לחשבונה הפרטי. במצב דברים זה, כך לשיטת המבקשים, מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתם. עוד נטען בהקשר מאזן הנוחות, כי המשיבים חדלי פירעון ומצויים בהליכי כינוס נכסים. כן נטען, כי פניית המשיבה להוצאה לפועל אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם החלטת בית המשפט, המפנה את הצדדים להליך הגישור. נטען, כי בהחלטת השופטת שרון-לבהר מיום 18.5.06 יש לראות צו הניתן במסגרת סעד זמני בערעור, ועל כן היה מקום לערוך דיון בנוכחות הצדדים. לטענת המבקשים, משלא נעשה כן - יש לבטל את ההחלטה. עוד נטען, כי סיכויי הערעור טובים. כן נטענו טענות במישור הפלילי בנוגע לחוקיותם של הליכי ההוצאה לפועל בהם פתחה המשיבה.

            (2) בתגובת המשיבים 1 - 3 נטען, כי אין הבקשה עומדת באמות המידה שנקבעו לגבי מקרים, בהם תישקל מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. לגופם של דברים נטען, כי המשיבה הסכימה לפנות להליכי הגישור בתנאי מפורש שהדבר לא יעכב את הליכי הגבייה כנגד המבקשים 1 - 2. לטענת המשיבים, בתגובתם לבקשה לעיכוב ביצוע בבית המשפט המחוזי הודיעו כי בנסיבות אין להם עניין ורצון לנהל הליכי גישור. אשר לטענה לפיה אין המדובר בפסק דין כספי נטען, כי בין אם יורה בית המשפט המחוזי הדן בערעור על העברת הכספים לצורך רכישת אדמה ובין אם יורה על הותרתם בידיה של המשיבה, אין זה משנה לעצם חובתם של המבקשים לשלם. עוד נטען, כי סיכויי הערעור נמוכים. אשר למאזן הנוחות נטען, כי לאחר שנפתחו הליכי הגבייה, החלו המבקשים בהברחת נכסים ומשכך היעתרות לבקשה תעמיד את המשיבים בפני שוקת שבורה.

            (3) בתשובה לתגובת המשיבים (שהוגשה ברשות על פי החלטה מיום 6.12.06) נטען, כי הליכי הגבייה בהם פתחה המשיבה נועדו למשיכת הכספים לחשבונה הפרטי, בעוד פסק הדין מורה כי ייעשה שימוש בכספים לצורך רכישת אדמת החמרה. במצב דברים זה, כך לטענת המבקשים ככל שירדתי לעומק דעתם, המשיבה היא שמעכבת את פסק הדין ואילו הם פועלים למימושו. לטענתם, קיים היבט ערכי וציבורי במניעת מצב זה.

            (4) בתגובת משיבה 4 נמסר כי אין לה עמדה בנושא.

ד.         (1) לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובצרופותיהן החלטתי ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור ולקבלו חלקית, כפי שיפורט להלן. ראיתי חשיבות כי יובטח למצער שבטרם הכרעה בערעורים ובכפוף לה, מבלילקבוע דבר לגביהם, לא תינעל הדלת בפני מימושו של פסק הדין קמא כנתינתו.

            (2) לא אוכל לקבל את טענת המבקשים, לפיה יש בהליכי הגישור כדי לעכב את ביצוע פסק הדין. ראשית, מטענות המשיבה כי אין ולא יהא גישור דומה שאין הליכים אלה רלבנטיים עוד כיום (סעיף 36 לתגובה). איני יודע אם הגישור הופסק, אך אפשר, כי בכך שהערעורים קבועים ליום 22.4.07 יש כדי ללמד שהם הוחזרו למסלול הדיוני 'הרגיל' בבית המשפט המחוזי. שנית, בית המשפט המחוזי קבע כאמור, כי "המבקשים הסכימו לפנות לגישור בלי שיעוכבו ההליכים". עיינתי בפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 29.1.06 ולא מצאתי, כי המבקשים התנו את הגישור בעיכוב הביצוע. יש לזכור, כי המשיבה פנתה להוצאה לפועל כבר ביום 11.12.05 (כנטען בסעיף 15 לבקשה), קרי עובדה זו הייתה ידועה למבקשים בעת ההסכמה לפנות להליך הגישור. אוסיף, כי הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה לבית המשפט המחוזי למעלה משלושה חודשים לאחר שהוחלט על פנייה לגישור. דומה, כי הגם שהטעמים לשיהוי זה לא הובררו, הוא אומר דרשני. 

            (3) אשר לטענה לפיה עסקינן בבקשה לסעד זמני; סעד זמני מתבקש במקרה בו "נדחתה תובענת התובע ויחד עם דחייתה נתבטל סעד זמני שניתן לתובע אגב הגשת התובענה, כגון שבוטל עיקול זמני שהוטל בערכאה הראשונה ... תקנה 471 מסמיכה את בית המשפט להורות על עיכוב ביצוע, כביכול, של ביטול הסעד הזמני ולהשאירו בעינו עד לבירור הערעור" (י זוסמן סדרי הדין האזרחי (מה' 7, בעריכת ש' לוין, 1995) 865). בנדוננו לא נטען, כי למי מהצדדים ניתן סעד זמני במהלך הדיונים בבית משפט השלום, ולפיכך בדין הוכתרה הבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע. אף בהחלטת השופטת שרון-לבהר מיום 18.5.06 נקבע במפורש, כי "ניתן עיכוב ביצוע זמני עד מתן ההחלטה" (הדגשה הוספה - א"ר). דומה איפוא, כי אף טענה זו אין לקבל.

            (4) ועוד, בפסק דינו של בית משפט השלום נקבע, כי "הנתבעים 2 ו - 3  (מבקשים 1 - 2) ביחד ולחוד ישלמו לתובעת סך של 707,504 ש"ח ... בהתאם לאמור בפסק הדין, בכל הכסף הנ"ל תרכוש התובעת (משיבה 1) אדמת חמרה חלופית, דומה ככל האפשר, מאותו הסוג שהיא תבעה את גזילתה וכן תממן את ביצוע העבודות של השבת הקרקע" (עמ' 26 - 27). לשונו של פסק הדין ברורה: בשלב הראשון על המבקשים לשלם את הסכום הנזכר למשיבה, ואילו בשלב השני תפעל המשיבה להשבת האדמה למקומה. טענות המבקשים, לפיהן דורשת המשיבה את העברת הכסף לחשבונה הפרטי (לעניין זה ראו סעיפים 46(א), 46(ב) לכתב הערעור שהגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי שצורף כנספח 5 לבקשה; סעיפים 31 - 32 לתגובת המשיבים 1 - 3) אינן מעלות ואינן מורידות לעניין זה. ברי, כי פסק הדין מחייב את המשיבה ככתבו וכלשונו, ואין היא יכולה לסטות הימנו ולעשות שימוש אחר בכספים שיתקבלו, שהרי מדובר בחיוב כפול ברור: תשלום - והשבת קרקע. עולה מהאמור, כי צדקו בתי המשפט הקודמים בקבעם כי עסקינן בפסק דין כספי, או למצער שההיבט הכספי הוא מעיקריו, עליו יש להחיל את המבחנים המקובלים לעניין זה.

            (5) הכלל הוא כי אין בהגשת ערעור כדי לעכב את פסק הדין עליו מערערים (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). על המבקש עיכוב ביצוע פסק דין להוכיח שני תנאים מצטברים: האחד, כי סיכויי הערעור טובים. השני, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, קרי אם פסק הדין ימומש ויתקבל הערעור - יהיה קושי בהשבת המצב לקדמותו (בש"א 3158/91 פלאטו שרון נ' קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון, פ"ד מה(5) 499, 503 - 504 (המשנה לנשיא אלון); בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה, פ"ד נ(5) 403, 405 (השופט - כתארו אז - מצא)). התנאי השני הוא העיקרי (זוסמן, בעמ' 859). עוד נפסק, כי "פסק דין לתשלום כסף אינו מסווג בגדר אותם עניינים חריגים אשר לגביהם נוטה בית המשפט להיענות לבקשת עיכוב ביצוע, משמימוש פסק דין לתשלום כסף הוא בדרך כלל הפיך על דרך ההשבה" (ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר נ' שובל שיווק מוצרים והפצתם, פ"ד נו(4) 178, 182 (השופטת פרוקצ'יה)).

            (6) בענייננו, ומבלי לקבוע מסמרות, לא שוכנעתי כי סיכויי ערעורם של המבקשים טובים, נוכח קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום. כל שטענו המבקשים הוא ש"סיכויי הערעור טובים מאד" (סעיף 49 לבקשה). הם אף לא הצביעו על נזק כלשהו, העלול להיגרם להם אם תידחה הבקשה.