פסק דין של בית דין לענייני מים בעניין חיוב חברת בניה בהיטלי הפקת מים

השופט רון שפירא, סגן נשיא [אב"ד] :

הרקע לערר :

בפנינו ערר על חיוב בתשלום היטל הפקה לשנים 2011 - 2012 אותו הטילה המשיבה על העוררת ביום 7.8.13, בהתאם להוראת סעיף 116 לחוק המים, התשי"ט - 1959 (להלן: " חוק המים").

העוררת הינה חברה בע"מ העוסקת, בין השאר, בתחום הבנייה ומתמחה בהקמת תשתיות הנדסיות כבדות. העוררת פנתה אל המשיבה וביקשה רישיונות לשאוב ולסלק מי תהום מהאקוויפר לצורך חפירת קומות מרתף בפרויקט בנייה המבוצע על ידה בתל אביב. ביום 11/5/11 נשלח לעוררת רישיון קדיחה ולפיו בעל הרישיון ישלם עבור המים שיפיק היטל הפקה בהתאם לשיעור היטל הפקת סילוק מים מהאקוויפר (כ- 3.50 ש"ח למ"ק). ביום 31/7/11 נשלחה פניית העוררת להבנת פשר החיובים שהוטלו עליה. הודעה מתוקנת על תשלום היטל הפקה לשנת 2011 התקבלה אצל העוררת ביום 7/8/13 וכן התקבלה הודעה מתוקנת על תשלום היטל הפקה לשנת 2012 ביום 7/8/13.

לאחר קבלת הודעות התשלום המתוקנות פנתה העוררת אל המשיבה וטענה כי היא חולקת על החיוב וכי דרישת החיוב חסרה פרטים הכרחיים ורלוונטיים לבירור החיוב ואינה מנומקת. לאחר בחינת פניית העוררת ולאחר שהתקיימה ישיבה בעניין זה אצל סמנכ"ל האסדרה אצל המשיבה בנוכחות ב"כ העוררת אשר הציג טענותיו לעניין היטל ההפקה שבנדון השיבה המשיבה לעוררת בכתב כי אין לקבל את טענת העוררת כי החיוב בהיטל ההפקה שבנדון לא נעשה כדין.

מתשובת המשיבה בכתב מיום 1.12.13 עולה כי התבחין הקובע לעניין סיווג התעריף בו מחויב מפיק הוא השימוש בפועל במים וכי גם אם רישיון ההפקה שהונפק לעוררת נקב בגובה ההקצאה לצריכה ביתית, הרי בפועל הוזרמו המים שהופקו למערכת הביוב ומשכך אין ולא ניתן לומר כי נעשה בהם שימוש ביתי. המשיבה ציינה גם כי אין בידה לקבל את הטענה כי הזרמת המים לשפדן משמעה בהכרח הקצאתה לחקלאות, זאת הואיל ולא בא זכרו של עניין זה ברישיון ההפקה ולא הוגשה בקשה לשינוי ייעוד הפקת המים לגורמים המוסמכים.

בהתאם ולאחר שטענות העוררת נגד החיובים שבנדון לא התקבלו על ידי המשיבה הוגש הערר שבנדון.

טענות העוררת :

העוררת טוענת כי יש לבטל את הודעות החיוב בהיטל הפקה לשנים 2011 - 2012 או לחילופין לקבוע כי לא ניתן לחייב את העוררת במלוא החיובים המתוקנים בהיטלי הפקה לאור התנהלות המשיבה ולאור הפגמים הקיימים בדרישות החיוב. נטען כי יש לקבוע כי לכל היותר יש לחייב את העוררת בתעריפים המופחתים שנקבעו בחוק המים בסעיף 7(4)(א) או (ב) לתוספת השנייה.

נטען כי העוררת הסתמכה על רישיון הקדיחה שהתקבל אצלה ביום 19/5/11 ולפיו בעל רישיון ישלם היטל הפקה בסך של כ- 3.50 ש"ח למ"ק. נטען כי דרישות התשלום המתוקנות מנוגדות להודעת המשיבה ומציגות תעריף כמעט כפול מזה. בדרישת התשלום המתוקנת הנוגעת לשנת 2011 חייבה המשיבה את העוררת בתעריף של 6.102 ש"ח למ"ק ובדרישת התשלום המתוקנת הנוגעת לשנת 2012 חייבה המשיבה את העוררת בתעריף של 6.658 ש"ח למ"ק. לא ניתן כל הסבר בדרישות התשלום לתעריף בו חויבה העוררת ומדוע חויבה בתעריף אחר וגבוה מן התעריף המקורי שדרשה המשיבה בהתאם לרישיון הקדיחה. העוררת טוענת כי הסתמכה על הנתונים שהובאו על ידי המשיבה בתחילת דרכה ובטרם החלה בשאיבה והחדרת המים למערכת הביוב העירונית.

נטען כי העוררת הינה חברה כלכלית הלוקחת בחשבון במסגרת תקציביה השנתיים את הוצאותיה השונות לרבות הוצאות בגין היטל הפקה. נטען כי הגדלת התעריף לתעריף כמעט כפול הגדילה את החיוב שהוטל על העוררת ב- 635,559 ש"ח מן החיוב המקורי על פי רישיון הקדיחה. נטען כי הגדלת החיוב לאחר הסתמכות העוררת על התעריף הנקוב ברישיון הקדיחה פגעה באופן קשה בפרויקט ורווחיותו.

עוד נטען כי ברישיון ההפקה לשנת 2011 שניתן על ידי המשיבה נקבע כי מדובר בהקצאה לצריכה ביתית. בנוסף, בדף הוראות נלווה לרישיון ההפקה, חלק א' סעיף 9, נקבע על ידי המשיבה כי ציון סוג המים ברישיון זה הינו רק לצורך קביעת תעריפי מים והיטלי הפקה ככל שייקבעו. עם זאת, בתשובה שנתנה המשיבה לעוררת מיום 1/12/13 טענה המשיבה כי היא חייבה את העוררת בהתאם לשימוש במים בפועל ובסעיף אחר לתשובה טענה המשיבה כי אינה יכולה לקבל את הטענה כי הזרמת מים לשפד"ן משמעה כי יש להפחית התעריפים לסיווג ביתי, תעשייתי או חקלאות וזאת מכיוון שהדבר לא צוין ברישיון ולא הוגשה על כך בקשה מסודרת.

נטען כי מסעיף 7(4) לתוספת לחוק המים עולה כי יש לחייב בהיטל מופחת כלשון הסעיף, זאת לנוכח העובדה שרישיון ההפקה סופק עבור צריכה ביתית, זאת ככל שמה שקובע זה הרשום ברישיון ולא השימוש במים בפועל. כן נטען כי גם אם נקבל טענת המשיבה בתגובתה לעוררת לפיה יש לחייב לפי השימוש במים בפועל, הרי שטוענת העוררת כי סילוק המים למערכת הביוב העירונית מקבילה לסילוק המים לצורך צריכה ביתית או תעשייתית או חקלאית שכן סילוקם למערכת הביוב העירונית גרמה בסופו של יום לניצול המים ולא לבזבוזם לשווא. נטען כי במידה שהמים שסולקו למערכת הביוב העירונית הוזרמו בסופו של יום לשפד"ן (מכון לטיהור שפכי אזור דן, בבעלות איגוד ערים דן לביוב), הרי שהמים שטוהרו משמשים להשקיה חקלאית לכל סוגי הגידולים בארץ ללא הגבלה.

על כן נטען כי העוררת דאגה לניצול מיטבי כך שמי התהום שנשאבו ינוצלו בהמשך למטרות שונות, דבר שאמור להיזקף לזכותה ולא לחובתה ויש בכך כדי לקבל חיוב מופחת בהתאם לסעיף 7(4) לתוספת השנייה לחוק המים. נטען כי אלמלא יראו במים המוזרמים למערכת הביוב ככאלה המשמשים לצריכה ביתית, תעשייתית או חקלאית אלא כצריכה חריגה הרי שיהיה תמריץ למפיק מים מאקוויפר שלא להזרימם לביוב, על ידי כך להימנע מתשלום לתאגיד המים בגין השימוש במערכת הביוב וייווצר בזבוז של מים שהופקו ושלא ניתן להחדירם לאקוויפר.

כן נטען כי מהודעת המים (עדכון היטלי הפקה למטרות צריכה ביתית או תעשייתית באזור מערכת המים הארצית), התש"ע - 2010 עולה כי תעריף של 3.51 ש"ח למ"ק נגבה עבור הפקה חורגת. סעיף 116(א) לחוק המים מפנה להוראות תוספת שניה, בסעיף 3 לתוספת מוגדרת הפקה חורגת כך: " הפקת מים שפירים בידי כל מפיק, למטרות צריכה ביתית או תעשיה, בכמות העולה על כמות המים שהוקצתה לאותה מטרה ברישיון ההפקה של המפיק". העוררת טוענת כי לא ברור מדוע היא מחויבת בגין הפקה חורגת מהמ"ק הראשון והמשיבה מתעלמת מההקצאה שנתנה לעוררת ברישיון ההפקה. העוררת סבורה כי מרגע שהשימוש במים הינו במערכת הביוב הרי שאין לראות בכך כהפקה חורגת ויש לראות בכל הכמות שהוזרמה לביוב כהקצאה. נטען כי בהתאם לסעיף 116(א) הרי שהפקה חורגת כשמה כן היא ומדובר בהפקה העולה על כמות המים שהוקצתה. דהיינו, עד לכמות ההקצאה יש להטיל חיוב בתעריף מופחת כתעריף הפקה בסיסית או אחר ולא יעלה על הדעת כי המשיבה תחייב את העוררת בהפקה חורגת מהמ"ק הראשון.

עוד טוענת העוררת כי המשיבה פעלה בחוסר הגינות ובחוסר תום לב לאורך כל ההליך. נטען כי המשיבה לא השיבה לפניית העוררת במועד ואילו נענתה העוררת בזמן הראוי היו נשקלות על ידי העוררת דרכי הפקה נוספות לאור הבדלי תעריפי החיוב הקיימים בחוק. כן נטען כי העוררת הוטעתה ברישיון הקדיחה לגבי תעריף החיוב לכל מ"ק כפי שפורט לעיל. בנוסף טוענת העוררת כי על המשיבה כרשות מנהלית לפעול בהגינות ולפרוס בפני הנישום את מלוא התמונה במסגרת רישיון הקדיחה או בהצגת כל מסמך אחר לגבי דרכי שאיבה וסילוק המים, תעריפי החיוב השונים, הפחתות בתעריף החיוב וכל מידע שעשוי להועיל לנישום בטרם קבלת החלטה על ידו ובפרט לאור העובדה כי מדובר בפערים עצומים בתעריפי החיוב ובפרט לאור תפקידה של רשות המים. נטען כי לא הוצעה לעוררת כל אלטרנטיבה לסילוק המים ולא הובהר לעוררת מהן האפשרויות השונות לסילוק המים בהן החיוב בגין היטל הפקה יהיה מופחת.

העוררת טוענת כי ככל הנראה חויבה בכפל חיוב בגין פעולת סילוק המים. נטען כי העוררת חויבה על ידי תאגיד המים מי אביבים בגין שימוש במערכת הביוב העירונית עקב החדרת המים שנשאבו ממי תהום אל מערכת הביוב העירונית וכן חויבה על ידי המשיבה בהיטל הפקה. נטען כי בתהליך ההפקה כלול גם תהליך סילוק המים ולכן יש להפחית מחיוב העוררת לרשות המים את הסך ששולם לתאגיד מי אביבים בע"מ (348,000 ש"ח).

עוד טוענת העוררת כי היה מקום שתינתן לה זכות השימוע לפני שינוי תנאי הרישיון. נטען כי שינוי תעריף החיוב מהרשום ברישיון הקדיחה ושינוי יעוד סילוק המים מעבר לקבוע ברישיון הפקה, התעלמות מכמות ההקצאה הקבועה ברישיון ההפקה וכפועל יוצא מכך הטלת חיוב כספי גבוה בגין צריכת מים בחריגה מהכמות המוכרת לכלל הכמות שהופקה מהווים החלטות שניתנו על ידי המשיבה ללא הסבר או נימוק וללא שניתנה לעוררת זכות הטיעון כנדרש. נטען כי החיוב שנשלח אינו כולל פירוט כנדרש על פי הדין ועל המשיבה מוטלת חובה לנמק כל החלטה המתקבלת על ידה בנימוק ראוי המאפשר לנישומים השונים לחלוק על החיוב. זאת במיוחד כאשר מדובר בהחלטה המשנה החלטה קודמת וכוללת הגדלה של גובה החיוב. נטען כי האמירות הכלליות המובאות בנספח לדרישה המתוקנת אינן בגדר הנמקה מתאימה וראויה לרשות מנהלית בוודאי לא בנסיבות מקרה זה.

כן נטען כי שליחת החיוב המתוקן היא בגדר חזרה אסורה משיקול דעת שנאסרה בדין וכי הודעת החיוב המוגדלת פוגעת בזכויות יסוד של העוררת, בין היתר בזכות הקניין, ולכן היא מנוגדת לחוקי היסוד.