אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> פסק דין עקרוני בשאלת רישום אדם כמחזיק בנכס לצורך חיוב בארנונה

פסק דין עקרוני בשאלת רישום אדם כמחזיק בנכס לצורך חיוב בארנונה

תאריך פרסום : 27/11/2014 | גרסת הדפסה

עת"מ
בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים
7610-12-13
23/11/2014
בפני השופטת:
ד"ר דפנה אבניאלי

- נגד -
העותר:
ח' ע'
עו"ד שמעון אברהם
המשיבה:
עיריית תל אביב- מנהל הארנונה
עו"ד ליטל בן-צבי חסיד
פסק-דין

Picture 1

האם רשאית עירייה לרשום מאן דהוא כמחזיק בנכסים ולחייבו בתשלומי ארנונה, על סמך ביקורת אקראית שקיימה בנכס? האם ניתן להמשיך בהליכי גביית חוב ארנונה, כאשר נטענת טענת "איני מחזיק"?, ומהו הפורום המוסמך לדון בטענה זו? אלה השאלות הניצבות במרכזה של העתירה.

 

רקע עובדתי

 

  1. בשנת 1999 שכר העותר ממר שאול קלמן המנוח (להלן: "בעל הנכס"), קיוסק "קטנטן", כך להגדרתו, ברחוב ******** בתל אביב. בחלוף מספר חודשים מתחילת השכירות, ביום 30.4.2000, העותר נעצר עד תום ההליכים במסגרת הליך פלילי שהתנהל נגדו וריצה עונש מאסר בפועל, עד לשחרורו ביום 31.1.2001.

     

  2. כעבור עשר שנים, ביום 10.06.10, קיבל העותר מהמשיבה "דרישה לתשלום - אזהרה בטרם ביצוע פעולות בכוח"" בגין חוב ארנונה ומים (להלן: "דרישת התשלום"). על פי האמור בדרישת התשלום, חובו של העותר עמד בתאריך זה על 65,860 ₪.

     

  3. ביום 14.06.10 פנה העותר אל המשיבה במכתב שכותרתו: "ערר חוב ארנונה עסקי ח' ע' " (להלן: "הפנייה הראשונה"), בו טען, כי החזיק בנכס תקופה קצרה בת מספר חודשים בשנת 1999, ולכן אין סיבה לחייבו בתשלום ארנונה מעבר לתקופה זו.

     

  4. ביום 01.08.10, בתגובה לפנייתו הראשונה של העותר, השיב האגף לחיובי ארנונה, כי ביקורת יזומה שנערכה במקום על ידי המשיבה בתאריך 3.1.00 העלתה, כי העותר מחזיק במספר נכסים, החל מתאריך 1.12.99. בהתאם לכך, נשלחה לעותר הודעה בדבר חוב הארנונה ביום 11.1.2000, המתייחס לתקופה שבין 1.12.99 לבין 1.11.00 (להלן: "תקופה החיוב").

     

     

  5. ביום 16.9.10 פנה העותר שנית למשיבה (להלן: "הפנייה השנייה"). בפנייה זו, שלא צורפה לעתירה, כתב העותר, כי "הופתע לגלות כי יש לו 3 חשבונות לקוח בגין קיוסק זעיר... לא יתכן שהקיוסק הזעיר שהפעיל קיבל נפח של 3 נכסים" (סעיפים 9-10). העותר אף שב וטען, כי אין מקום לחייבו בארנונה בגין התקופה הנטענת על ידי המשיבה, לאור העובדה שריצה עונש מאסר במתקן כליאה במשך רוב תקופה זו.

     

     

  6. ביום 15.11.10, השיבה המשיבה לפנייתו השנייה של העותר. בתשובתה ציינה המשיבה, כי על פי סעיף 325 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות"), היה על העותר להודיע בכתב, כי הוא אינו מחזיק עוד בנכס, ומשלא עשה זאת- חלה עליו חובת תשלום ארנונה, גם אם לא החזיק יותר בפועל בנכס.

     

  7. ביום 13.06.13, נתקבלה במשרדי המשיבה פנייתו השלישית של העותר, שכותרתה "ערר על תשובת מנהל ארנונה ובקשה דחופה לעיכוב הליכים".

     

    ביום 26.06.13 נתקבלה החלטת יו"ר ועדת הערר, כדלקמן:

     

    "1. לערר זה לא צורפה השגה המהווה את הבסיס להגשת הערר.

    2. המבקש יפנה למשיב בבקשה מתאימה או לבית המשפט המוסמך כפי שימצא

    לנכון....".

     

    בעקבות דחית הערר הגיש העותר את העתירה דנן.

     

     

     

     

    עיקר טענות העותר

     

  8. לטענת העותר, על פי הסכם השכירות עם בעל הנכס (אשר לא צורף לעתירה), דמי השכירות החודשיים כללו את תשלומי הארנונה והמים. לפיכך, לא הוגשה למשיבה מעולם בקשה לרישום הנכס על שם המחזיק - העותר. בנוסף, דרישת החוב מתייחסת לתקופה משנת 1999 עד לשנת 2006, אולם העותר חדל מלהחזיק בנכס ביום מעצרו, והנכס הוחזר לבעליו.

     

     

  9. העותר מלין על קביעת המשיבה, לפיה הוא מחזיק במספר נכסים במתחם (ביניהם קיוסק, בית קפה ומסעדה, להלן: "הנכסים הנוספים"). לדבריו, שכר נכס אחד בלבד בשטח של כ-10 מ"ר, בו הפעיל קיוסק קטן. למרות בקשותיו, לא הציגה המשיבה כל הוכחה לייחוס החזקה בנכסים הנוספים אליו ואף לא שעתה לטענותיו, כי מעולם לא החזיק בנכסים הנוספים במתחם.

     

    עיקר טענות המשיבה

     

  10. לטענת המשיבה, בהתאם לממצאי ביקורת שנערכו בנכס ביום 2.1.2000, שונה שם המחזיק החל מחודש דצמבר 1999 לשמו של העותר. הודעה על כך נשלחה לעותר ביום 11.1.2000. על אף שהובא לידיעת העותר בהודעה, כי באפשרותו להגיש השגה בתוך 90 יום, הוא לא עשה כן, ופנה לראשונה למשיבה רק בשנת 2010.

     

  11. יש לדחות את טענת העותר כי אינו מחזיק בנכסים- המשיבה טוענת, כי יש לדחות את טענת העותר, כי הוא אינו המחזיק בנכסים הנוספים לאור ס' 3(א)(3) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר"). העותר לא הגיש בזמן השגה וערר לעניין טענת "איני מחזיק", ולכן הוא מנוע מלהעלותה כעת בפני בית המשפט.

     

  12. סמכותם הייחודית של מנהל הארנונה וועדת הערר- לטענת המשיבה, על פי סעיף 3(א) לחוק הערר, הוקנתה למנהל הארנונה ולועדת הערר סמכות ייחודית לדון ברישום מחזיק נכס, לעניין תשלום ארנונה. משלא הגיש העותר השגה לפי חוק הערר, אין לאפשר לו, כמסלול חלופי, להעלות טענותיו בפני בית המשפט.

     

    המשיבה מציינת, כי סעיף 3(ג) לחוק הערר מסמיך את בית המשפט להתיר לנישום להעלות בפניו טענה שניתן היה להעלותה בהשגה, בהתייחס לטענת "איני מחזיק" בלבד. הפסיקה קבעה, כי בית המשפט יתיר להעלות בפניו טענה מסוג זה רק כאשר מדובר בעניין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת (ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל פ"ד נו(2) 773). לטענת המשיבה, המקרה שלפנינו אינו בעל חשיבות ציבורית, אלא פנייה שגרתית, אשר דינה להידחות מחמת חוסר סמכות עניינית.

     

  13. סופיות השומה- לטענת המשיבה, לכל נישום מוקנית הזכות להשיג על חיובו בארנונה לגבי אותה שנת מס בלבד, בהתאם לסד הזמנים הקבוע בחוק. העותר מבקש להשיג על שומה שלא השיג או ערער עליה במועד, ועל כן הפכה השומה לסופית ואין הוא רשאי להעלות טענותיו בפני בית המשפט.

     

  14. שיהוי- על פי תקנה 3 לתקנות בית המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א -2000, על העותר היה להגיש את עתירתו לבית המשפט לעניינים מנהלים לא יאוחר מ- 45 ימים מיום פרסום ההחלטה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה והעותר לא עמד במועדים אלה.

     

  15. לגופו של עניין, טוענת המשיבה, כי רישום העותר כמחזיק נעשה כדין, לאחר שנערכו בנכס מספר ביקורות. רישומו של העותר בוטל לאחר שהתקבלה הודעה בעירייה של בעל הנכס, לפיה החל להחזיק בנכסים אדם אחר.

     

     

    תשובת העותר

     

  16. לעניין סמכותה הייחודית של המשיבה ושיהוי בהגשת העתירה, השיב העותר, כי כורח הנסיבות (מאסרו ושירות ארוך כסוכן סמוי) לא אפשרו לו להשיג על חיובו בארנונה בזמן. משנודע לעותר על דבר החיוב, הגיש השגות ועררים, אשר נדחו על ידי המשיבה מנימוקים שונים.

     

  17. באשר לרישום החזקה בנכסים על שם העותר, טוען האחרון, כי על פי תרשים המקום, שהוצג לבית המשפט מטעם המשיבה, ניתן להבחין כי העותר שכר קיוסק קטנטן, שגודלו כ-10 מ"ר, וברור שאין מדובר במתחם שלם.

     

    העותר התייחס לביקורות שביצעה המשיבה בנכס וטען, כי באחת הביקורות צולם סרט הקופה הרושמת, כשעליו מספר זהותו של העותר. לעניין זה טוען העותר כי לא ניתן לייחס מתחם שלם לעותר, על סמך חשבונית של אחד מהעסקים במתחם. בביקורת אחרת, לדברי המשיבה, נכחה במקום אמו של העותר ואף חתמה על מסמכים, אולם העותר טוען, כי אמו אישה עיוורת וכלל לא נכחה במקום. כמו כן, במעמד עיקול טלוויזיה, מיום 13.02.01, תועדה במקום, על ידי המשיבה, עובדת בשם לובה, אולם אף המשיבה אינה מייחסת לעותר חוב ארנונה בתאריך זה.

     

     

    דיון והכרעה

     

  18. בטרם אדון בטענות המשפטיות, ראוי לציין, כי ביום 30.3.14 נערך דיון מקדמי בעתירה במעמד הצדדים ובאי-כוחם. בסיומו של הדיון, קבעתי, כי דעתי אינה נוחה כלל מהתנהלות המשיבה, אשר התעלמה מלשונו המפורשת של סעיף 326 לפקודת העיריות, והחליטה על דעת עצמה להעביר את החיוב בארנונה על שם העותר, אף על פי שלא ניתנה הודעה מטעם הבעלים או מטעם העותר, כי יש להעביר את החיוב על שם האחרון. לפיכך המלצתי בפני ב"כ העירייה להביא את עניינו של העותר פעם נוספת בפני ועדת הפשרות בעירייה, על מנת שתשקול ביטול החיוב, ואף תיקח בחשבו את העובדה שהעותר היה במאסר בתקופה שנשלחו הודעות החיוב על שמו.

     

    ביום 28.5.14 הודיעה ב"כ המשיבה לבית המשפט, כי לאחר שהובא עניינו של העותר בפני ועדת הפשרות, הוחלט שלא לקבל את המלצת בית המשפט ולהמשיך בניהול העתירה. בניסיון אחרון לסיים את ההליך בפשרה, הציע ב"כ העותר לשלם עבור הקיוסק, אך ההצעה נדחתה על ידי ב"כ העירייה.

     

    כפי שיובהר להלן, התנהלותה של המשיבה אינה עולה בקנה אחד חובת ההגינות וחובת הזהירות החלה על רשות ציבורית בנסיבות המקרה דנן.

     

     

     

     

     

     

     

    סמכות בית המשפט לדון בטענה שניתן להגיש לגביה השגה וערר

     

  19. סעיף 3 לחוק הערר קובע כך:

     

    " (א) מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

    1. הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

    2. נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון הנכס, גדלו או השימוש בו;

    3. הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;

      ....

       

      אין חולק, כי העותר לא הגיש השגה במועד הקבוע בסעיף 3, ולכן טוענת המשיבה כי הוא מנוע מלפנות לבית המשפט.

       

      הפסיקה קבעה, כי טרם פניה לבית המשפט על העותר למצות את ההליכים הקבועים בחוק הערר.

       

      בעת"מ (נצ') 18787-07-12 הרב מרדכי חליבה נ' עיריית טבריה (15.9.2013), נאמר:

       

      "בפסיקה שדנה בסוגיה זו הסתמנה המגמה שלפיה, ככלל, אין מקום להידרש לעתירה מנהלית בה מועלות לראשונה טענות בעניין חיובי ארנונה, שבהן היה מנהל הארנונה מוסמך לדון לפי חוק הערר, למעט במקרים חריגים, כאשר מדובר בעניין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת או כאשר יש ליתן את הבכורה לשיקולים דוגמת מידת מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המנהליים ומידת הפגיעה ועיוות הדין שייגרמו לו כתוצאה מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות הרגילות (ראו לעניין זה רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י. ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד (4) 481 (2000) הנזכר לעיל; רע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי בע"מ (פורסם בנבו, 3/6/08); וכן השוו: עע"מ 1280/10 מעונות מכבי נ' עיריית רמת גן (פורסם בנבו, 18/3/12))".

       

      בתי המשפט מקפידים על עקרון מיצוי ההליכים ואינם מאפשרים, ככלל, לעקוף אותו ולפנות ישירות בעתירה לבית המשפט. חריג לכלל זה מתייחס לטענת "איני מחזיק", אשר חוק הערר מקנה זכות להעלותה בבית המשפט, גם אם לא הוגשה קודם לכן השגה.

       

       

      סעיף 3(ג)- האפשרות להעלאת טענת 'איני מחזיק' בפני בית המשפט

       

  20. על אף הסמכות הייחודית שהוקנתה למנהל הארנונה ולוועדת הערר, קבע המחוקק כי לבית המשפט שיקול דעת רחב יחסית להתיר בפניו העלאת טענת "איני מחזיק", גם אם טענה זו לא הועלתה בהליכי ההשגה שמסדיר החוק:

     

    3(ג). "... מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן 3(א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה".

     

    סעיף 3(א)(3) שעניינו בטענת "אינני מחזיק בנכס" הוסף בתיקון לחוק משנת תשנ"ד, וביחד איתו הוסף סעיף 3(ג) לחוק הערר (תיקון מס' 4), התשנ"ד-1994, ס"ח 241. סעיף 3(ג) מעניק לבית המשפט שיקול דעת להתיר טענה בעניין "אינני מחזיק בנכס", גם אם היא מועלית לפניו לראשונה.

     

    בית המשפט העליון קבע, כי רשות להעלות טענת "איני מחזיק" תינתן רק מקום בו עסקינן בשאלות משפטיות עקרוניות וחשובות, ולא מקום בו מדובר בנושאים עובדתיים וטכניים (רע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי בע"מ (2008) (להלן: "עניין גיא לוי")).

     

    לדעת כב' השופטת פרוקצ'יה, הרשות צריכה להינתן במקרים שבהם מדובר בענין בעל חשיבות ציבורית מיוחדת . ראו ברע"א 2425/99 עירית נס ציונה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, נד(4) 481:

     

    "מקום שהמחוקק קבע דרך מיוחדת להשגה ולערר יש ללכת בדרך זו ולא לאפשר את עקיפתה... עם זאת, ראוי לציין כי נשמר גם כך פתח צר המאפשר לבית המשפט הרגיל או לבג"צ להיזקק להכרעה במחלוקת גם כאשר הנושא נתון להליך של השגה וערר והוא כאשר מדובר בעניין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת".

     

     

  21. ניתן לסכם ולומר, כי לבית המשפט נתון שיקול דעת לדון בטענת "אינני מחזיק" בנסיבות חריגות ובעניינים בעלי חשיבות ציבורית מיוחדת או בשל שיקולים אחרים, כגון מניעת עיוות דין, ראו עת"מ (ת"א) 2981-01-13 יוסף כהן נ' עירית תל-אביב-יפו (2.1.2014), שם נקבע:

     

    "כפי שנפסק בעבר לא אחת לעניין הוראות סעיפים אלו בחוק הערר, לבית המשפט סמכות להידרש לטענת 'אינני מחזיק בנכס', אפילו לא הוגשה השגה במועד, אך הדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט... על פי הפסיקה, יידרש בית המשפט לטענת 'אינני מחזיק בנכס', בנסיבות בהן מדובר בעניין בעל חשיבות ציבורית ועקרונית מיוחדת. שיקולים נוספים שהוכרו הינם מודעות האזרח להליכי ההשגה המנהליים ומידת הפגיעה ועיוות הדין שייגרמו לאזרח כתוצאה מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות הרגילות".

     

    לכאורה מדובר בפתח צר מאוד, המאפשר פניה לבית המשפט בנסיבות חריגות בלבד. אך כב' השופטת ארבל הביעה עמדתה בעע"מ 2611/08 שאול בנימין נ' עיריית תל-אביב (2010), כי שיקול הדעת של בית המשפט צריך להיות רחב יותר ולחרוג מעבר לעניינים עקרוניים-ציבוריים בלבד. השופטת ארבל נימקה את עמדתה בכך שבעוד שהטענות המנויות בסעיף 3(א) לחוק הערר אינן חולקות על עצם החיוב בארנונה, אלא על גובה החיוב, טענת 'איני מחזיק בנכס' היא טענה הכופרת בעצם החיוב, ולפיכך מצא המחוקק, כך נראה, לאפשר ביתר גמישות את העלאתה בפני בית המשפט, גם אם לא הוגשה קודם לכן השגה.

     

     

     

     

    הצורך בקבלת רשות מבית המשפט

     

  22. פסקי הדין העוסקים בסמכותו של בית המשפט להתיר פניה אליו בטענת "איני מחזיק" אינם קובעים, כיצד יש לבקש את רשותו של בית המשפט. האם על העותר להגיש קודם בקשת רשות נפרדת, או שעליו לכלול את בקשת הרשות בעתירה עצמה, או שמא רשאי הוא להגיש את העתירה ולהמתין לתגובת המשיבה: תרצה - תעמוד על הדרישה לקבלת היתר מוקדם, ואם תוותר - אפשר להתייחס לעתירה לגופה.

     

     

    המשיבה לא העלתה כל טענה בדבר הצורך בקבלת רשותו המוקדמת של בית המשפט או האופן שבו יש לבקש את הרשות. על פני הדברים נראה, כי המשיבה ויתרה על הדרישה לקבלת רשות, והעדיפה להתמקד בטענות לגופו של ענין.

     

    כשלעצמי, אני סבורה כי הדרישה לקבלת רשות מבית המשפט מיותרת ומסרבלת את ההליך מעבר לנדרש. דיון בבקשת הרשות מחייב את בית המשפט לוודא, כי מדובר באותן נסיבות חריגות, המצדיקות דיון בטענת "איני מחזיק" לראשונה בבית המשפט. מדובר בטענה שאמורה ממילא להתברר בעתירה עצמה, ואין מקום לדון בה פעמיים. לפיכך, טוב יעשה המחוקק אם ימחק מסעיף 3(ג) לחוק הערר את הדרישה לקבלת רשות מבית המשפט.

     

    אולם, כל עוד לא בוטלה הדרישה לקבלת רשות מבית המשפט, אני סבורה כי אין צורך בהגשת בקשת רשות נפרדת, אלא יש לראות בהגשת העתירה ככוללת גם את בקשת הרשות ומזמינה את המשיבה להתנגד או להחריש. אם החרישה המשיבה, כפי שעשתה במקרה דנן, יש לראותה כמי שהסכימה להתייחס לעתירה לגופה, מבלי שתינתן על ידי בית המשפט רשות פורמלית להגשתה.

     

    תקופת החיוב בארנונה

     

  23. תקופה החוב המיוחסת לעותר החלה ביום 1.12.99 והסתיימה ביום 1.11.00.

     

    ייחוס הנכס לעותר נעשה על ידי המשיבה, לאור ממצאי ביקורת שבוצעה במקום, אז הוחלט על רישומו כמחזיק גם בנכסים האחרים במתחם. ב"כ המשיבה ציינה, כי בדצמבר 2000 התקבלה הודעה מהבעלים, מר קלמן, כי ישנם מחזיקים אחרים בנכסים ומאז החיוב הוסב למחזיקים אלה.

     

    העותר טען כי לא היה מקום לחייבו בתשלום עבור כל התקופה, לאור העובדה שכעבור ארבעה חודשים מתחילת השכירות נשלח למאסר, ובעיקר טען שלא היה מקום לייחס לו חזקה בנכסים נוספים במתחם.

     

    רישום כמחזיק בנכס לעניין חיוב בארנונה- המסגרת הנורמטיבית

     

  24. סעיף 326 לפקודת העיריות (נוסח חדש) קובע כך:

     

     

    "נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס, אלא שאם היתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם – ואם היתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו – למסור לעיריה הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, הנעבר או השוכר היו חייבים לשלם ולא שילמו; בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חייב בארנונה."

     

     

    סעיף 326 מורנו, כי ברירת המחדל לחיוב בארנונה היא בעל הנכס, אלא אם הודיע הבעלים לעירייה כי הנכס נמכר או הושכר לאחר. כמו כן, "על הנישום מוטלת החובה האקטיבית להודיע לרשות המקומית בכתב על חדילתו מבעלות או מחזקה בנכס, שאם לא כן, רשאית העירייה להמשיך ולראות בנישום זה כחייב בארנונה" (בר"ם 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (2008), כבוד השופט י' דנציגר, פסקאות 26-25 (להלן: "דור אנרגיה").

     

    כבוד השופט דנציגר, הביע עמדתו בעניין דור אנרגיה, כי יש נסיבות שבהן על הרשות המקומית לוודא את זהותו של המחזיק האמיתי, וזאת מכוח חובת ההגינות החלה עליה בהיותה רשות מינהלית. עמדה זו לא התקבלה להלכה. כב' השופטת פרוקציה בחרה להשאיר בצריך עיון את השאלה אם ישנן נסיבות חריגות, המצדיקות הטלת חובה זו על הרשות המקומית (שם, פסקה 16). כב' השופטת ארבל קבעה, כי בהתקיים נסיבות חריגות, שבהן ישנה ידיעה בפועל מצד המחלקה הממונה על גביית הארנונה על דבר שינוי זהותו של המחזיק בנכס בפועל, החלטתה של העירייה להמשיך ולגבות את תשלומי הארנונה מאת המחזיק היוצא אינה יכולה להיחשב סבירה (שם, פסקה 4).

     

  25. בין אם נאמר, כי על הרשות המקומית חלה תמיד חובה לברר את זהותו של המחזיק האמיתי, ובין אם נאמר כי החובה חלה רק בנסיבות חריגות - סבורני, כי במקרה דנן התקיימו אותן "נסיבות חריגות", שחייבו את המשיבה לבדוק מי החזיק בנכסים האחרים, ואי עמידת בחובה זו עולה כדי רשלנות במילוי תפקידה הציבורי.

     

    אסביר במה דברים אמורים.

     

    ראשית, מעולם לא נמסרה למשיבה הודעה כי העותר מחזיק בנכס כלשהו, ולבטח לא נמסר לה כי הוא מחזיק בכלל הנכסים במתחם. בנסיבות אלא חל הכלל הקבוע בסעיף 326 לפק' העיריות, לפיו על בעל הנכס או על המחזיק הקודם (אם היה כזה) לשלם את חוב הארנונה. בפי המשיבה לא היה מענה לשאלה מדוע לא פנתה לבעל הנכס, מר קלמן המנוח, בדרישה לשלם את חוב הארנונה או להודיע מי המחזיקים בנכסים הנוספים.

     

    שנית, רישום הנכס על שם העותר נעשה בעקבות ביקורת אקראית שנערכה בקיוסק ובהסתמך על סרט קופה שנתפס במקום. מכאן ועד הסקת מסקנה, כי העותר החזיק גם בשאר הנכסים במתחם, רחוקה מאוד הדרך. במיוחד נכונים הדברים, לאור התרשים שהוצג על ידי המשיבה, המעלה כי מדובר בעסקים שונים ונפרדים (קיוסק, בית קפה ומסעדה).

     

    העותר פנה שלוש פעמים למשיבה בטרם הגיש עתירתו לבית המשפט, וטען כי מעולם לא החזיק בנכס אחר במתחם, פרט לקיוסק. המשיבה התעלמה מפניותיו ולא שעתה גם להמלצת בית המשפט, לבחון שוב את הנושא בוועדת הפשרות.

     

    לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט דנציגר בעניין דור אנרגיה:

     

    "יחד עם זאת, ובייחוד לאור חובת ההגינות המוטל על הרשות המקומית בהיותה רשות ציבורית, נראה לי כי הסעיפים האמורים אינם יכולים ליתן לרשות המקומית הכשר לנהוג תוך עצימת עיניים מוחלטת תוך התעלמות מנתונים הזועקים כי עליה לבדוק באופן אקטיבי בעצמה, האם חל שינוי בבעלות או בהחזקה בנכס מסוים. על ייתכנו מקרים מסוימים, שבהם תוחזק הרשות המקומית כמי שמעלה בתפקידה כנאמן הציבור, קרי התרשלה בבדיקה באשר למצב הבעלות או החזקה של נכס מסוים שבשטחה.

     

    כוונתי היא לאותם מקרים שבהם קיימת הצטברות של נסיבות , שייתכן וכל אחת מהן בנפרד אינה אמורה להדליק "נורה אדומה" אצל הרשות המקומית, ועם זאת, בהצטברותן, יש בהן כדי ליצור מצב קיצוני המטיל חובת בדיקה אקטיבית על הרשות עצמה. בנסיבות כאלה, לא תוכל הרשות המקומית לשבת בחיבוק ידיים ולהמשיך, עד קץ הימים, לשלוח הודעות חיוב לנישום אינו משלם את חיוב הארנונה".

     

    שלישית, חלפו כעשר שנים ממועד דרישת התשלום הראשונה ועד משלוח האזהרה לפני נקיטת הליכים. המשיבה אינה יכולה לשבת בחיבוק ידיים במשך שנים רבות, ולא לנסות לאתר את החייב האמיתי או, למצער, להתריע בפני המחזיק על החוב הגדול שצבר.

     

    אגב אורחא יצוין, כי לאור הנסיבות בהן היה שרוי העותר, והעובדה שפנה למשיבה מיד עם קבלת הדרישה לתשלום לפני נקיטתך הליכים, טענת השיהוי ריקה מתוכן. המשיבה, במהלך הדיונים, היטיבה לעשות כאשר זנחה טענה זו.

     

    לסיכום

     

  26. נסיבותיו החריגות של המקרה מלמדות, כי המשיבה העדיפה להתמקם באזור הנוחות, ולהסתמך על רישומים בעלמא של ביקורת אקראית שנערכה בקיוסק. המשיבה לא פעלה לבירור זהותם של המחזיקים בכל אחד מהנכסים במתחם, והמתינה עשר שנים לתשלום החוב במקום לפנות לבעל הנכס או לשוכרים נוספים. המשיבה התעלמה מפניותיו של העותר לפטור אותו מתשלום בגין הנכסים האחרים ולא זזה מעמדתה. לא זו אף זו, המשיבה חטאה כפליים, משהחליטה, ביודעין וללא הנמקה סבירה, להתעלם מהתשריט, שהיא עצמה הגישה בכתב תגובתה, למרות שהתשריט מלמד כי מדובר בעסקים נפרדים ולא בעסק אחד.

     

     

    סוף דבר

     

    העתירה מתקבלת.

     

    המשיבה תשלם לעותר הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 ש"ח.

     

    המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

     

     

     

     

     

     

    ניתן היום, א' כסלו תשע"ה, 23 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ