פסק-דין משלים בתיק א 474/04

1.       בפסק-הדין החלקי שניתן ביום 20.08.2007 http://info1.court.gov.il/Prod03/ManamHTML4.nsf/329545B0F2DF29594225734C005E4CE6/$FILE/6BAC482DD4B4343B4225734C0045AFE2.html?OpenElement

 קבעתי, כי הנתבעים, שהיו ועודם נושאי משרה בחברה, היפרו את חובות האמונים החלות עליהם, ובכלל זאת החובה להימנע מפעולה תוך ניגוד עניינים, הן כלפי החברה, והן כלפי התובעת כבעלת מניות. מדיניות חלוקת הדיבידנדים בשנים שקדמו לעסקת שייבר ובסמוך לאחריה נקבעה על יסוד שיקולים זרים, תוך העדפת האינטרס האישי של הנתבע 2 על פני האינטרס של בעלי המניות. בנוסף לכך, עסקת שייבר בוצעה תוך הפרה של סעיף 139 לפקודת החברות, שכן במסגרתה  סייעה החברה ברכישת מניותיה (ראו סעיף 122 לפסק-הדין).

בשנת 1992 קיבל הנתבע 2, מנכ"ל החברה, ממשפחת שייבר, שהחזיקה ב-40% מהמניות המצביעות, שהקנו מעל 50% מהקולות בדירקטוריון, וכ-60% מהמניות המקנות זכות לדיבידנד, אופציה לרכישת מניותיה. החל מאותה עת התנהלות החברה בכל הנוגע לחלוקת דיבידנדים כוונה כך, שהריווח שנצבר ישתמר בקופת החברה עד לחתימת העסקה ויחולק בסמוך לאחר מכן כדיבידנד, לשם מימונה. החברה נמנעה מלחלק את עיקר הריווחים שצברה בשלוש השנים שקדמו לחתימה על העסקה. לעומת זאת, בסמוך לאחר החתימה, היא הכריזה על חלוקת דיבידנד בסכום חריג בגובהו, כך שחלקו של הנתבע 2 בסכום הכולל, שהחברה עמדה לחלק, היה כסכום התמורה שהוא נדרש לשלם בעבור המניות. הוא קיבל את מלוא חלקו מתוך הסכום שהוכרז עליו מלכתחילה ובסמוך לאחר ההכרזה. חלקם בדיבידנד של שאר בעלי המניות ניתן בחלקו כ-3 חודשים לאחר מועד ההכרזה, ובחלקו יותר משנה לאחר מכן. הנתבע 2 שילם בעבור המניות באמצעות הלוואה שקיבל לשם כך מבנק לאומי לישראל בע"מ כנגד שיעבוד של המניות הנרכשות, לרבות 75% מכל דיבידנד שיתקבל בגין המניות המשועבדות, להבטחת החזר ההלוואה, וכן כנגד מכתבי התחייבות מטעם בעלי המניות המקנות זכות למנות דירקטורים בחברה, שיהיו לאחר החתימה על העסקה, כי כאשר תעלה שאלת חלוקת דיבידנד, לא יתנגדו ואף יורו לדירקטורים להצביע בעד החלוקה, בכפוף לטובת החברה. חברי הדירקטוריון, לאחר חתימת העסקה, היו אותם הדירקטורים מהתקופה שקדמה לה, ובהם הנתבע 1, והצטרף אליהם הנתבע 2. מכתבי ההוראות (הבלתי חוזרות) בקשר לחלוקת הדיבידנד נשלחו אליהם לפני שהושלמה העסקה. היינו, בטרם הפך הנתבע 2 להיות בעל מניות הרוב בחברה, ובעל מניות בכלל. פירעון ההלוואה נעשה תוך זמן קצר באמצעות כספי הדיבידנד ששולמו לנתבע 2 בסמוך לאחר החתימה על העסקה.

בנסיבות אלה (כפי שהובאו ופורטו בפסק-הדין החלקי המהווה חלק בלתי נפרד מפסק-דין משלים זה), קבעתי, כי הנתבע 2 ניצל את מעמדו בחברה ומידע אודותיה, שהגיע לידיעתו בתוקף תפקידו, על מנת להשתמש במשאביה לשם השתלטות עליה. העסקה תוכננה מראש, כך שהתשלום בעבור המניות יבוצע באמצעות כספי הדיבידנד, ובהתאם לתכנון מוקדם זה, נקבעו מועד חלוקת הדיבידנד והיקפו. מנגנוני הפיקוח בחברה לא היו חזקים מספיק, בלשון המעטה, כדי למנוע מהמנכ"ל מלעשות בחברה כבתוך שלו. בהתייחס למכלול שלבי העסקה, קבעתי כי הנתבעים פעלו בניגוד עניינים, שלא בתום לב ותוך פגיעה בטובת החברה.

2.     קיבלתי חוות דעת מטעם הצדדים בשאלת הנזק. מטעם התובעת, הוגשה חוות דעתו של פרופ' אוריאל פרוקצ'יה מיום 15.12.07 בשאלת שיעור האחזקות שנשללו מהתובעת וכן שמאות של ד"ר נפתלי פריד, רו"ח, מנהל מחלקת סיכונים עסקיים במשרד קוסט פורר גבאי את קסירר, מיום 6.1.08, בשאלת שווי החברה נכון למועד ביצוע עסקת שייבר. מטעם הנתבעים, הוגשה חוות דעתו של פרופ' אסף חמדני, מרצה בדיני תאגידים בפקולטה למשפטים באונ' העברית בירושלים, מיום 10.3.08, בשאלת גובה הפיצוי הראוי. הצדדים ויתרו על חקירה שכנגד לגבי תוכן חוות הדעת שהוגשו.

3.     פרופ' פרוקצי'ה יוצא בחוות דעתו מנקודת הנחה, כי אלמלא הפרת חובות האמונים, מניות קבוצת שייבר היו מתחלקות בין שאר בעלי המניות בחברה בהתאם לחלקם היחסי במניות החברה הנותרות (פסקה 4 לחוות הדעת).

4.     לטענת הנתבעים, הנחה זו אינה נתמכת בכל הסבר וסותרת את סעיף 125 לפסק הדין החלקי (ראו בסעיף הבא), לפיו אין ליתן לתובעת את פירות עסקת שייבר. לטענתם, "הדמיית מצב בו כל יתר בעלי המניות מתחלקים ברכישת מניות שייבר, הוא כשלעצמו הענקת ההזדמנות לביצוע העיסקה וכן הענקת פירותיה של העיסקה ושל האופציה האישית שניתנה ללייש לבדו, - לתובעת" (פסקה 8 לסיכומי הנתבעים מיום 2.4.08)

5.     סעיף 125 רישא לפסק הדין החלקי קובע כך  (ההדגשה הוספה):

"במסגרת סעדים ב ו-ג התובעת למעשה מבקשת את ביטולה של עסקת שייבר. כפי שציינתי לעיל (בסעיף 75), הפרתה של חובת האמונים נחשבת כהפרת חוזה, בשינויים המחוייבים, לעניין הסעדים שהנפגע ממנה זכאי לתבוע. מקום שהחברה היא הנפגעת, היא רשאית בנוסף, בנסיבות מסויימות, לבטל את הפעולה או ההתקשרות שנעשו תוך הפרת אמונים (סעיפים 96לז - 96לט). גם העובדה שעסקת שייבר בוצעה בניגוד לחוק, כפי שהיה בתוקף בעת ביצועה,  עשויה להביא לבטלותה. הואיל וקבוצת שייבר היתה צד לעסקת שייבר ולא הוכח לגביה, כי היא היתה מודעת למעורבות של החברה בעסקה, והיא כלל אינה צד במשפט, הרי לא מתקיימים התנאים לביטול פעולה או ההתקשרות שבוצעה תוך הפרת אמונים לפי סעיפים 96לח ו-96 לט לפקודת החברות. ביטול חלקי של העסקה, היינו ביטול כל טובת הנאה שצמחה לנתבע 2 ממנה, לרבות ביטול המניות שרכש במסגרתה, יביא לפיצוי יתר של המחזיקים בשאר המניות של החברה התובעת, שכן משמעות הדבר הינה העברת פירות עסקת שייבר לידיהם. אינני סבור שמן הצדק להעניק סעד זה."

אכן קבעתי בסעיף 125 הנ"ל, כי המניות שבבעלות הנתבע 2 לא תועברנה לחברה (בתגובה לסעד השלישי שנתבקש על ידי התובעת, ראו סעיף 123ג לפסק-הדין: "להורות על העברת המניות שבבעלות חברת הניהול לחברה כך שמניות אלה תהפוכנה למניות נדחות/ רדומות"). אולם מכאן אין מקום למסקנה, לה טוענים הנתבעים, כי בחישוב הפיצויים אין להביא כלל בחשבון את טובת ההנאה שצמחה לנתבע 2 מעסקת שייבר והייתה צומחת בחלקה לתובעת אלמלא הפרת האמונים. 

6.     לטענת הנתבעים, הסעד של התובעת מוגבל לחלק יחסי מתוך 20.2 מיליון ש"ח (ראו סעיפים 11-12 לסיכומי הנתבעים בשלב הנוכחי). חוות דעתו של פרופ' חמדני מתמקדת בנזק שנגרם לחברה, מתוך הנחה, כי הנזק שנגרם לתובעת הוא למעשה חלקה היחסי בנזק שנגרם לחברה.

דברים אלה נסמכים על האמור בסעיפים 125, סיפא ו- 128  לפסק הדין החלקי. 

סעיף 125 סיפא:

"לאור האמור, הסעד הראוי בנסיבות העניין הינו סעד של פיצויים. נתוני היסוד בהקשר זה הם אלה: הנתבע 2 השתמש בסך של כ-20.2 מיליון ש"ח (נכון ליום 14.2.95) מכספי החברה לצורך רכישת מניות קבוצת שייבר. אינני רואה טעם בחיובו בהחזר מלוא הסכום לחברה, שכן ממילא כ-71% ממנה בבעלותו במישרין או בעקיפין וחלוקת הכספים כדיבידנד בחזרה עשויה לחייב אותו בכפל מס. מעבר לכך, הוא העביר בעקיפין 16.666% מהמניות שרכש לתובעת ולאחותה. הנתבע 2 ישלם את הפיצויים ישירות לשאר בעלי המניות בחברה, התובעת ואחותה ציפורה, ככל שהנזק שנגרם לכל אחת מהן עולה על החלק מתוך ה-20.2 מיליון ש"ח ששימש לרכישת המניות שנמסרו לה. אני אשמע את באי- כוח בעלי הדין (בישיבה שתיקבע לאחר הפגרה) לעניין הסעדים המתבקשים כתוצאה מפסק הדין הנוכחי, וזאת בשים-לב לכך שלא היתה הזדמנות לבעלי-הדין לטעון בהקשר זה באופן מסודר".   

סעיף 128 לפסק-הדין:

"התביעה הנגזרת התקבלה ביחס לעילות של הפרת אמונים כלפי החברה והפרת סעיף 139 לפקודה. התביעה האישית של התובעת התקבלה לעניין הפרת חובת האמונים כלפיה כבעלת מניות אינדיבידואלית. הואיל וכל אחת מעילות אלה מבוססת על אותם מעשים של הנתבעים, והנזק שנגרם לתובעת הוא למעשה חלקה היחסי בנזק שנגרם לחברה כתוצאה ממעשים אלה, הרי שבפסיקת סעד של פיצויים לחברה במסגרת התביעה הנגזרת ניתן גם סעד בגין עילת התביעה האישית של התובעת."     

7.     טענת הנתבעים נדחית משקבעתי בסופו של סעיף 125 הנ"ל, כי החלטה סופית בעניין הסעדים תינתן לאחר שאשמע את טענות באי- כוח בעלי הדין בהקשר זה (בשים-לב לכך שלא היתה להם הזדמנות לטעון בקשר להחלטתי להמיר הסעד של ביטול חלקי של עסקת שייבר לסעד של פיצויים, - החלטה עליה לא חלקו הצדדים בשלב הנוכחי) ומשהגעתי למסקנה על יסוד טענות הצדדים, כי הנזק הישיר שנגרם לחברה הינו 30.2 מיליון ש"ח  - הסכום הכולל שנדרש היה לחלק על מנת שחלקה של חברת הניהול (שהוקמה על ידי הנתבע 2 לשם רכישת מניות קבוצת שייבר) יהיה כסכום התמורה שהיא נדרשה לשלם בעבור המניות, ולפיכך גם הסכום לגביו חלה הפרת האמונים, - וכי הנזק שנגרם לתובעת עולה על חלקה היחסי בנזק הישיר שנגרם לחברה.

8.      קיים קושי בנסיבות העניין לאמוד את הנזק שנגרם לחברה ולתובעת. משייעד הנתבע 2 את הכספים שהצטברו בחברה לרכישת מניותיה וניהל את החברה בהתאם לכך, הרי לא ניתן לדעת איזו תשואה הייתה צומחת לחברה ו/או לבעלי המניות לו פעלו הנתבעים בתום לב ותוך ראיית טובת החברה לנגד עיניהם. גם לא ניתן לדעת על יסוד הראיות שהוצגו בפניי מה היה עולה בגורלן של מניות קבוצת שייבר לו חשפו הנתבעים בפני כלל בעלי המניות בחברה, כי הן ניתנות לרכישה באמצעות כספים שהצטברו בקופתה. אם מהלך מעין זה היה מאושר ואם כן, באילו תנאים. האם בכפוף לכך שהמניות תתחלקנה בין שאר בעלי המניות בהתאם לחלקם היחסי במניות הנותרות, או שמא, על פי קריטריון אחר, אשר היה מקנה לתובעת חלק קטן יותר במניות קבוצת שייבר, ככל שניתנה לנתבע 2 אופציה אישית לרכישתן. 

9.     הנתונים הוודאים היחידים שבפניי הינם, שהנתבע 2 השתמש במשאבי החברה לרכישת מניות קבוצת שייבר,  והוא לא יכול היה לרכוש אותן מכיסו (ראו סעיף 99 לפסק הדין החלקי). אם הנתבע 2 היה פועל על פי הסטנדרט הנדרש ממנו ומגלה לבעלי המניות האחרים את תוכניתו להשתמש בכספים שנצברו בקופת החברה, הרי שבעלי המניות לא היו מאפשרים את ביצוע העסקה במתכונת בה בוצעה.