פסק-דין משלים בתיק א 398/97

תיק זה הוחזר אלי להשלמה על פי החלטת בית המשפט העליון בע"א 8431/04, ע"א 8445/04 וערעור שכנגד (להלן: "הערעור").

הערעור סב על פסק דיני מיום 15.6.04 (להלן: "פסק הדין") בנוגע לנזקי שריפה שארעה במבנה תעשייתי שהיה בבעלות חברת חרות בע"מ (להלן: "חרות"), אשר בוטח על ידי אליהו חברה לביטוח בע"מ (להלן: "אליהו"), הבאה בענייננו בנעליה של חרות, מבנה אותו חלקו יהודה יצוא ויבוא בינלאומי (1971) בע"מ (להלן: "יהודה"), סולל בונה בנין ותשתית בע"מ ומפעל של חברת פקר פלדה. פסק הדין ניתן בשלושה תיקים שאוחדו, וביניהם התיק הנדון.

התביעות ההדדיות שנדונו כאמור במאוחד, נדחו על ידי כמתחייב מהתוצאה אליה הגעתי לאחר ניתוח הראיות שהיו בפני ואשר אושרה בערעור, קרי - שלא ניתן להשיב על השאלה מהיכן פרצה השריפה, הכל כמתואר בפסק הדין.

מסגרתה של ההשלמה הנדרשת מצומצמת, והוצבה בערעור כדלקמן: "בסעיפים 13 ואילך לכתב התביעה המתוקן בת"א 398/97 (וכן ראו סעיף 4 לכתב התשובה מטעם אליהו, ופרקים ח' וי' של סיכומיה), נטען, כי יהודה נטלה על עצמה בחוזה השכירות שנחתם ביניהן, לשמור על שלמותו ומצבו התקין של חלק המבנה אותו שכרה. ועוד נטען, כי יהודה היתה חייבת, מכוח אותו הסכם, לבטח את פעילותה במבנה, ולגרום לכך שחרות תהיה הנהנית ו/או המוטבת על פי פוליסת הביטוח. מכאן טענתן של חרות ואליהו, שללא קשר למקום פרוץ השריפה, היה על יהודה לפצות את חרות על נזקיה, וממילא גם את אליהו שבאה בנעליה".

המסגרת שהוצבה בערעור נותרה על מתכונתה כפי שהובהר בהחלטה ברע"א 5320/06 שניתנה בבית המשפט העליון לאחר הערעור, לאמור: "מדובר בעניין הנוגע לחוזה השכירות בין המבקשת (יהודה, ע.צ) לבין המשיבה 2 (חרות, ע.צ) והשאלה היא האם לאור חוזה זה על המבקשת (יהודה, ע.צ) לפצות את המשיבה 2 (חרות ע.צ) על נזקיה (ואת המשיבה 1 (אליהו, ע.צ) שבאה בנעלי המשיבה 2 (חרות, ע.צ) )".

ניסיתי לזמן את הצדדים פעם נוספת (ראה החלטתי מיום 24.5.06 בתיק העיקרי והחלטתי בבש"א 12661/06), שמא יחפצו להגיע להבנה ללא התערבותי, התאריך אותו קבעתי לדיון לא התאים לצדדים, ועל כן, ובמסגרת ביעור חמץ, הריני מתכבדת להמציא את פסק הדין המשלים.

א.     לא מצאתי שיש מקום להידרש לראיות נוספות לצורך השלמת פסק הדין, היות וניתנה לכל הצדדים ההזדמנות הנאותה להביא את כל ראיותיהם לבסוס הטענות נשוא ההשלמה ערב מתן פסק הדין, כמו גם לסכם לעניין זה כראות עיניהם. בנוסף, לא נתבקשתי לעשות כן על ידי הצדדים.

ב.      הטענה כי יהודה נטלה על עצמה בהסכם השכירות שנחתם עם חרות לשמור על שלמותו ומצבו התקין של שטח יהודה (תוך הפניה לסעיפים 10.ג1 ו-10ו להסכם), ועל כן היא אחראית לנזקים שנגרמו למבנה חרות כתוצאה מהשריפה, ללא שום קשר לשאלת האחריות (ראה פרק י' לסיכומי אליהו) לא הוכחה, היא איננה מעוגנת בלשון ההסכם או בהגיונו, נטענה על דרך הסתם ונשארה בסתמיותה. מכל מקום, לא הוכח שהשריפה ארעה מכח רשלנות כלשהי של יהודה או בשל אי שמירה על שלמותו או מצבו התקין של המושכר. לפיכך, הטענה נדחית.

ג.       גם בטענת אליהו שיהודה התחייבה כלפי חרות בסעיף 10ט' להסכם השכירות שנחתם ביניהן לבטח את המבנה, אין ממש. מלשון הסעיף ברור לחלוטין שמדובר בהתחייבות לבטח את תכולת המושכר, המצוי בתוכו וכל העניינים הנובעים מהפעילות במושכר, ואין בו כל התחייבות לבטח את המבנה שחרות היתה בעלת הזכויות בו.

זאת ועוד, יש להניח בנסיבות שאם אמנם כוונת הצדדים היתה שיהודה תבטח גם את מבנה חרות, הדברים היו מקבלים ביטוי מפורש בחוזה, חרות היתה דואגת לוודא ביצוע ולא היתה מבטחת בעצמה את המבנה, כפי שנהגה.

אלא שאין צורך לחפש תמיכה ללשון החוזה הברורה, בהגיון הדברים, משום שבאה לפני הוכחה ניצחת לאומד דעת הצדדים בעת ניהול המשא ומתן בתשובת מר גוטפריד, שהיה צד לו מטעם יהודה, לשאלה מפורשת מטעם ב"כ אליהו כדלקמן: "ב"כ אליהו: אני מפנה אותך לסעיף הביטוח, סעיף 10ט'. אתה יכול להסביר לנו מה היתה כוונת הצדדים שהסתתרה מאחורי הפתיח לסעיף שאומר השוכר יבטח בביטוח מקיף את תכולת המושכר ואת המצוי בתוכו וכן את כל העניינים הנובעים מפעילותו במושכר והשימוש בו...מצטט. מה היתה כוונת הצדדים כשדיברתם כל העניינים הנובעים מפעילותו במושכר? ת: יש שם מלגזות, רכבים, זו היתה הכוונה" (עמ' 238 לפרוטוקול).

עדות גוטפריד לא נסתרה מלכתחילה ולא הוזמה בדיעבד, אף שאליהו יכלה לעשות כן בנקל, לו היתה מביאה כעד את מי שניהל את המשא ומתן עם יהודה. הימנעות אליהו מהבאת עד רלוונטי ללא נימוק או הסבר, מעניקה בנסיבות את מלוא האמינות לדברי גוטפריד בנושא זה. אדגיש, כי העד עליו הסתמכה אליהו בסיכומיה לעניין כוונת הצדדים ערב חתימת החוזה, מר יהודה אלבז, לא טען להיותו שותף למשא ומתן. אדרבא, ב"כ אליהו אף הבהיר לפרוטוקול במהלך הדיון (עמ' 127 לפרוטוקול) כי אין ביכולתו של עד זה לפרש את החוזה.

טענות אליהו נדחות, בין כלפי יהודה ובין כלפי מנורה, ששורבבה לענייננו מכח היותה המבטחת של יהודה.

אליהו תשלם ליהודה ולמנורה שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ש"ח + מע"מ לכל אחת מהן בתוך 30 יום מהיום אחרת ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

הודע לצדדים כי פסק הדין המשלים עומד לרשותם החל מצהרי היום במזכירות בית המשפט המחוזי בת"א.

ניתן היום, ט' בניסן תשס"ז (28.3.07) בהעדר הצדדים.