פסק דין כנגד חקלאים העושים שימוש לא חקלאי בקרקעות

א.          מבוא

1)         את סיכומיו פותח עו"ד פילו ב-פרולוג ["שמחוץ למנין דפי הסיכומים"] בו הוא מצטט קטע מספרו של מאיר שלו "כימים אחדים".

            אף אני אעשה כן תוך צטוט המבוא למאמרו של השופט (בדימוס) אורי שטרוזמן הנושא כותרת "מעצרים משטרתיים לצורך חקירה" [הפרקליט, תשמ"ז-1987, עמוד 91].

            וכך כותב השופט שטרוזמן:

"א. נושא הרשימה מזכיר את את "ברלה חולה" של שאול טשרנחובסקי:

"במה מנגבים ובמה אין מנגבים פנים שרטבו? מנגבים במפה, בנייר, בסמרטוט שעל גב הרצפה, בשרוול הבגד, בקש לרבות שרוך ואנפילאות - דברי ברלה בוץ: ויבדוכה אומרת: באלונטית. נתקשו באותה שאלה, מנצחים זה את זו בהלכה - והלכה כיבדוכה; אלא שזו קימא לנו: דברי הלכה לחוד, ולחוד שוטף זרם החיים - ואם בגדולים הדין כך, הוא קל וחומר בקטנים".

מתי עוצרים ומתי אין עוצרים "פנים" שנחשדו? אף על פי שלא נתבקשנו באותה שאלה, ואף ההלכה ברורה ובהירה, הרי קיימא לנו מזה שנים: דברי הלכה לחוד - ערוכים וכרוכים, ולחוד שוטף זרם החיים - במלחמת המשטרה בעבריינים".

התלבטותו של המחבר מתאימה, בשינויים המחויבים, גם להתלבטותי בפסק-דין זה.

כל כך למה?

מכיוון שמצד אחד עסקינן בשש תביעות זהות של מינהל מקרקעי ישראל נגד ששה חקלאים, "מושבניקים" במושב חגור.

הסעדים המבוקשים בתביעות [שאוחדו לתיק אחד ויכונו להלן בלשון יחיד] הם "צו מניעה, צו פינוי, צו עשה".

הסעדים הללו מכוונים נגד שימוש בלתי חקלאי שעושים הנתבעים בחלקות החקלאיות שברשותם וזאת בניגוד לחוזים ולהוראות המינהל הרלבנטיים. הנתבעים כופרים בטענות המינהל ובזכותו לקבל את הסעדים הללו או מי מהם, ונימוקיהם משתרעים על פני עשרות עמודי פרטיכל, סיכומים ונספחים.

ומצד שני, עסקינן בנתבעים שכל חטאם הוא בניסיונם להתפרנס לעת זקנה, כאשר "אבן מקיר תזעק" כי הצדק עמם.

שני הצדדים הפליגו בסיכומיהם למחוזות רחוקים, מבחינה משפטית ופרשנית, כשהם משאירים מאחור (שלא בכוונה) את החקלאים עצמם, מוכים וחבולים.

את אשר מיעטו במידת-מה הפרקליטים בסיכומיהם אשלים אני בפסק-דין זה.

2)         שאלה: מהו גדר ההתלבטות?

            תשובה: התביעה של המינהל מוצדקת היא, אך בלתי צודקת!

            לכאורה, מצב בלתי פתיר, בין מיצרים וללא מוצא. אבל, כידוע "dum spiro spero" ("כל עוד אני נושם יש תקווה"). ואכן, יגעתי ומצאתי כי לכל סוגייה משפטית כזו, (או דומה לה), ניתן למצוא מוצא.

            כך, למשל, עשה השופט מ. חשין בפסק הדין בעניינה של הר-שפי [ע"פ 3417/99, פד"י נה(2) 735], עת "גייס" לפסק-דינו שתי מפלצות מהמיתולוגיה היוונית וכתב: