פסק-דין כנגד הנתבע מספר 1 בתיק א 1470/05

רקע וטענות הצדדים

1.         תחילתם של ההליכים בתביעה שהגיש התובע, מינהל מקרקעי ישראל (אשר יכונה להלן: " התובע" או " המינהל"), להורות על פינויו של הנתבע מן המקרקעין נשוא התובענה, בשטח של כ- 500 דונם, הנמצאים דרומית לעיר רהט ומערבית לכביש 40, הידועים בלשכת רישום מקרקעין בבאר שבע כגוש 100228 עפ"י הסימון במפות המצורפות לכתב התביעה ומסומנות באותיות ד' ו- ה' (להלן: " המקרקעין").

            התביעה הוגשה במקור כנגד שני נתבעים, האחד הוא הנתבע מס' 1, מר מחמד מוסטפה אבו זיאד (יכונה להלן: " הנתבע") והשני, מר סלימאן סאלם אלטורי, שהוא בן אחיו של הנתבע, אשר נפטר לאחר הגשת התביעה ובשל כך נמחקה התביעה שהוגשה כנגדו (יכונה להלן: " הנתבע 2").

2.         המקרקעין שבמחלוקת עדיין לא עברו הליכי הסדר ואינם רשומים בספרי הרישום.

3.         התובע טוען כי ביום 18.11.01, או במועד סמוך לכך, פלשו הנתבעים " בפלישה טרייה" למקרקעין, ותפסו בהם חזקה, ע"י כך שעיבדו אותם לגידולים חקלאיים ומאוחר יותר, הקימו במקרקעין, חמש סככות ללא היתר בניה, וכן הניחו מסביב לגבולות יתדות ונטעו עצים.

התובע טוען, כי טרם פלישתו של הנתבע למקרקעין, החזקה במקרקעין הייתה ברשותו, הואיל והתובע היה זה שהשכיר את המקרקעין לצדדים שלישיים.

לטענת התובע, זכויות החזקה במקרקעין מוקנות לתובע על פי כל דין, וכי התובע מופקד על ניהול המקרקעין במדינת ישראל ובכללם גם המקרקעין נשוא התובענה. נטען, כי לנתבע אין כל זכות שבדין במקרקעין, אליהם פלש, מבלי שקיבל כל הרשאה או זכות בהם ולכן יש לראות במעשיו בבחינת הסגת גבולו של התובע.

4.         הנתבע טוען מנגד, כי הוא לא פלש למקרקעין וכי הזכויות בחלק מהמקרקעין (300 דונם ו- 200 מטר) שייכות רק לו, הואיל ובשנת 1942 אביו של הנתבע רכש את הקרקע במחיר מלא ומאז 1942 הקרקע " בחזקת התובעים" (הכוונה לנתבעים - ע.ר. - ראה סעיף 2 לכתב ההגנה). עוד טוען הנתבע ביחס לקרקע (בשמו ובשם הנתבע 2 שנמחק), כי: " מיד עם הקניה המשיכו הנתבעים לעבד אותה ואף שולם עבור קרקע זו מיסים לשלטונות האנגלים ועם קום המדינה החזיקו בקרקע זו עד כה..." (ראה סעיף 4 לכתב ההגנה) .

הנתבע טוען עוד, כי שאלת הבעלות בקרקע הינה נגזרת של שאלת החזקה והשימוש בקרקע, ומשכך יש לשיטתו להכריע בשאלת הבעלות, וזאת בטרם תתברר שאלת החזקה והשימוש.

            לכתב ההגנה מטעם הנתבע צורף העתק מצולם של הסכם המכר שנערך בשנת 1942, בשפה הערבית בין המוכר סאלם אמסללם אלעוקבי אלתיאהא, לבין הקונה מוסטפא סאלם אבו זיאד אלטורי (שהוא אביו של הנתבע) על פיו, כביכול, בתמורה לסך של 200 לירות פלסטיניות רכש הקונה שטח אדמה בגודל של " 9 גמלים...כפי המוזכר והכתוב בספר האדמות של בני השבט אלעוקבי...ומתוך ספר האדמות הרשום בספר הטאבו, לפי הרישום של הממשל העותמאני..." [מאוחר יותר צירף הנתבע לתצהיר עדותו הראשית הסכם מכר נוסף, אשר מתייחס לחלקה נוספת]. כמו כן צירף הנתבע שני תזכירי תביעה, אשר הוגשו ע"י אביו בקשר למקרקעין, בהתאם לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש), תשכ"ט - 1969. הנתבע טוען שמאז שהוגשו תזכירי התביעה, בשנת 1972, עדיין לא ניתנה בהם כל החלטה [ראה סעיף 27 לפסק הדין המתייחס למועד הנכון שבו הוגשו, ככל הנראה, תזכירי התביעה].

5.         התובע, בתשובתו לכתב ההגנה, שולל מכל וכל את טענות הנתבע ולשיטתו, הואיל והמקרקעין טרם עברו הליכי הסדר, אזי שאלת הבעלות בהם טרם הוכרעה ולכן הנתבע לא יכול היה ואף אינו יכול לרכוש את הבעלות במקרקעין, מחמת העובדה ששאלת הבעלות בהם טרם הוכרעה.

התובע מדגיש כי בהתאם לפקודת ההסדר, הגשת תזכיר תביעה אינו מקנה זכות כלשהי לטוען הזכויות וכי מעמדם של המקרקעין יוכרע בהתאם לפקודת ההסדר, ע"י פקיד ההסדר.

6.         במסגרת ישיבת קדם משפט שנערכה ביום 11.07.05, הגיעו הצדדים להסכמה שיינתן צו מניעה זמני, האוסר על הנתבעים לשנות את מצב המקרקעין.

סמכות עניינית

7.         במהלך קדם המשפט העלה ב"כ הנתבע את סוגיית סמכותו העניינית של בית משפט זה, לדון ולהכריע בשאלת הבעלות של הנתבע במקרקעין (שאלה שכאמור, נתונה בדר"כ בסמכותו של בית המשפט המחוזי, מכוח סעיף 51  (א) (3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד - 1984).

8.         בהחלטתי מיום 8.11.2006 (בבש"א 3304/06) קבעתי כי לבית משפט זה הסמכות העניינית לדון בתובענה לאור כך שהסעד העיקרי המבוקש בתובענה נוגע לשימוש וחזקה במקרקעין. בכל הנוגע לטענת הבעלות שהועלתה ע"י הנתבע, הפניתי את הצדדים לסעיף 76 לחוק בתי המשפט המסמיך את בית המשפט לדון בעניינים שבגררא, אף אם העניין שבשאלה הוא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר.

9.         הנתבע הגיש בקשת רשות ערעור [נשוא בר"ע 721/06], במסגרתה ביקש לערער על החלטתי הנ"ל. בית המשפט המחוזי, כב' השופט יוסף אלון, בהחלטתו מיום 10.01.07, דחה את הערעור וקבע כי הסעדים המתבקשים בתובענה, כל כולם בשימוש והחזקה במקרקעין, ועל כן סמכות הדיון בהם הינה לבית משפט השלום.

הראיות