פסק-דין חלקי בתיק א 63490/04

התביעה שבפני מתייחסת לתאונת דרכים שארעה ביום 5.5.02, בסמוך לקיבוץ רשפים, בעמק בית שאן. יצויין, כי הדיון התקיים ביום 19.10.06 ובסופו, לאחר ששמעתי את כל הראיות לענין האחריות, וגיבשתי עמדה בענין זה, הציעה התובעת הצעת פשרה לנתבעת. לאור סכום התביעה ועמדתי בנושא חלוקת האחריות, סברתי שהצעת הפשרה של התובעת היתה ראויה ביותר, אפילו לאחר שלקחתי בחשבון את האפשרות, שכאשר תשמענה הראיות לענין הנזק - תחול הפחתה ממשית בסכום הנזק המוכח (אף שיש לזכור, שהתובעת כאן היא חברת ביטוח שהגישה תביעת תחלוף מכח חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, והתשלומים למבוטח עומדים על שיעור ידוע). מאחר שמצבה הכלכלי של הנתבעת הינו בכי רע, המלצתי לה ולבא כוחה לשקול בחיוב את ההצעה, אך עתה הגיעה הודעת התובעת, כי הצדדים לא הצליחו לסיים את התיק בפשרה. לפיכך אתן את פסק דיני בנושא האחריות, והתיק יקבע להמשך הוכחות בנושא הנזק.

טענות התובעת :

הנהג ברכב התובעת (שיקרא להלן - " התובע", למען הנוחות), נסע מכיוון עפולה לעבר כביש 90. לטענתו, כאשר הגיע סמוך לפניה לקיבוץ רשפים, פנה בפתאומיות כלי רכב, שבא מולו ובו נהגה הנתבעת, שמאלה, לתוך הפניה לקיבוץ, ללא כל התראה מוקדמת. הדבר התרחש כאשר היה במרחק כעשרה מטר או פחות מכלי הרכב של הנתבעת. היא חסמה את נתיבו, ועל כן - כדי להמנע מתאונה, הסיט את ההגה ימינה, לתוך הפניה, אך לא הצליח למנוע את ההתנגשות. רכבו פגע עם הפינה השמאלית קדמית (כך טען) בדלת ימין ובגלגל הימני קדמי ברכב הנתבעת. לדבריו, התאונה התרחשה מעט לתוך הפניה לרשפים, בצומת עצמו. לטענתו, נהג במהירות של כ-60-70 קמ"ש. לרכב התובע, מסוג מרצדס, נגרם נזק רב, והוא הוכרז אבדן מוחלט. השרידים נמכרו והמבטחת, התובעת, שילמה לנהג  סך של 198,978 ש"ח, נכון ליום 29.5.02.

טענות הנתבעת :

לטענת הנתבעת, היא נסעה בכביש לעבר רשפים. מדובר בכביש ובו עיקולים רבים. מכיוון הגעתו של התובע קיים עיקול המסתיים כ-130 מטר לפני מקום ההתנגשות. כאשר התקרבה לפניה, ראתה כלי רכב מגיע מרחוק, עוד לפני העיקול הנ"ל, שאיננו כלי הרכב של התובע, אלא של בנו. לטענתה, האטה מהירות נסיעתה, ופנתה. לפתע, במהירות עצומה, הגיע רכבו של התובע, שכנראה היה בתוך העיקול, שהוא "שטח מת" מבחינת הנתבעת, והתנגש ברכבה, לאחר שכבר פנתה.

הדיון והראיות :

בדיון שבפני העידו שני הנהגים. התובע הכחיש כי בנו היה באיזור וכי נסעו זה אחרי זה. לדבריו, לא היו כלי רכב בכביש, לא לפניו ולא אחריו, זולת רכב הנתבעת, אותו ראה, בשלב מסוים, מגיע מולו. הוא חזר ואמר, כי פנייתה לקיבוץ בוצעה כשהיה במרחק של פחות מעשרה ממנה. מתוך עיון בתמונות הנזק לרכבו התברר, שהנזק ברכבו הוא בפינה הימנית קדמית, ולא - כטענתו - בפינה השמאלית קדמית.

הנתבעת חזרה אף היא על גרסתה, כאמור לעיל.

יצויין, כי נגד הנתבעת הוגש כתב אישום והיא הורשעה על פי הודאתה, אלא שככל הנראה, בוטלה הכרעת הדין הראשונה וניתנה אחרת (מרשיעה אף היא) תחתיה, לפי כתב אישום מתוקן, אך בא כח הנתבעת הציג מידע זה בפני בית המשפט ובפני ב"כ התובעת רק בעיצומו של הדיון, לא היו לו פרטים מלאים לגבי אותו כתב אישום מתוקן וכמובן שבמועד הדיון לא ניתן היה לברר פרטים נוספים. מכל מקום - מאחר ששמעתי את מלוא העדויות בתיק לענין האחריות, שהן רק שתי עדויות הנהגים, כי אף אדם נוסף לא נכח בתאונה (עם הנתבעת נסעה ילדה קטנה, שלא ניתן להביאה לעדות), ממילא אין הכרעת הדין מעלה או מורידה בעיני.

לאחר ששמעתי את עדות שני הנהגים, עלי לציין, כי התובע עשה רושם מתחמק והעיד כאילו הוא "עושה טובה" למישהו. תשובותיו התאפיינו בהרבה "לא זוכר", "אז אולי זה היה כך..." וכיוצא באלה. רק כאשר עמדתי אני על כך שתנתן תשובה ברורה יותר, הואיל בטובו לאשר או להכחיש טענות שהעלה כלפיו ב"כ הנתבעת.

הנתבעת, אשר חוותה בתאונה זו ארוע טראומטי ביותר (מעבר לתאונה עצמה), הן מבחינה אישית והן בשל התוצאות הכלכליות האפשריות של קביעה שיש לה אחריות לתאונה, היתה נסערת והעידה בהתאם. עם זאת, באשר לתאור עובדות התאונה (להבדיל מהערותיה על קשרים של התובע עם השוטרים, וכיוצא באלה), אני מקבלת את עדותה כאמינה. לפי עדות זו, היא לא ראתה את רכב התובע עובר לתאונה, והוא הגיח מתוך "השטח המת" בכביש במהירות מטורפת. לדבריה, האטה טרם ביצוע הפניה, אך לא עצרה.

על פי עדותה של הנתבעת, בצירוף תמונות הנזק של שני כלי הרכב ( ת/1 ונ/1), תמונות מקום הארוע ( במ/2 עד במ/5), עדויות הנהגים במשטרה, הצילום (מתוך עתון) של שני כלי הרכב כפי שעמדו לאחר התאונה ( נ/5), התרשים שערכה הנתבעת והתרשים מתיק המשטרה, אני מגיעה למסקנה, שעיקר האחריות לתאונה, בשיעור של 70%, רובץ על שכמה של הנתבעת, שביצעה פניה מכביש ראשי לכביש צדדי, תוך חציית הנתיב הנגדי, מבלי לוודא שהדרך פנויה. זאת, למרות שידעה שלפניה, במרחק 130 מטר קיים בכביש "שטח מת", שאינה יכולה לראות מה מתרחש בו, בשל עיקול בכביש וצמחיה שהיתה במקום. עם זאת, לפי מיקום התאונה בכביש ולפי מיקום הנזקים בכלי הרכב, התובע היה צריך לראות את הנתבעת מתכוננת לבצע את הפניה וגם מבצעת אותה בפועל, וזאת - ממרחק של יותר מעשרה מטר (כפי שטען התובע), ואילו עשה כן - יתכן שהיה מצליח למנוע את התאונה, או להפעיל שיקול דעת מוצלח יותר ולסטות שמאלה (שאז היתה נמנעת התאונה), במקום ימינה, לאותו כיוון אליו נסעה הנתבעת. יתכן שלא הצליח בכך, משום שנסע מהר מדי, יחסית לתנאי המקום והשטח, ומכל מקום - אני מוצאת, בשל כך, שתרם להתרחשות התאונה, ואני מעמידה את רשלנותו התורמת על 30%.

הצדדים יודיעו בתוך 14 יום מהיום מי הם העדים שכל צד מבקש לזמן בענין הנזק ובהתאם - אקבע את התיק למועד הוכחות נוסף. צד שלא יודיע מי הם עדיו עד המועד האמור - יחשב כמי שאינו מבקש להביא עדים ולא אתיר לו להביא עדים.

תז"פ 27.11.06

ניתן היום י"ח בחשון, תשס"ז (9 בנובמבר 2006) בהעדר הצדדים.

מיכל  ברק-נבו,  שופטת