פסק-דין חלקי בתיק א 5950/01

1.         בהתאם להסכמת הצדדים, ניתן בזה פסק דין,  על דרך הפשרה, לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד - 1984 (להלן: "החוק").

2.         המדובר ב"תאונת פח", שארעה ביום 12.11.1997 במעורבות שני כלי רכב (להלן: " התאונה"), האחד רכב פרטי (להלן: " הפרטית"), בו נהגה הנתבעת שכנגד מס' 1, והשני מונית (להלן: " המונית"), בה נהג הנתבע מס' 2.

            בעלי הרכבים, פוצו על ידי מבטחיהן.

התביעה והתביעה שכנגד, הינן תביעות שיבוב הדדיות:

מצד אחד התביעה של התובעת בגין נזקי הפרטית, ששולמו לנתבעת שכנגד מס' 1.

ומצד שני התביעה שכנגד בגין נזקי המונית ששולמו לנתבע מס' 2.

בישיבה שהתקיימה ביום 07/03/06 נרשמה הסכמת הצדדים, לפיה הנזק אינו שנוי במחלוקת וכי נזקי התובעת הם כפי המפורט בכתב התביעה, ואילו נזקי התובעת שכנגד הם כפי המפורט בכתב התביעה שכנגד. 

מכאן, המחלוקת היא בשאלת האחריות בלבד [ההודעות לצדדי ג' ו- ד' נמחקו, בהנחה שממילא מוסמך בית המשפט לחלק את האחריות, בין הנתבעים לבין עצמם].

3.         התובעת והתובעת שכנגד מייחסות לנתבעת מס' 3, עירית אשקלון, אחריות לנזקים שנגרמו בתאונה, בטענה שבכיוון נסיעת המונית, הושמט תמרור " אין כניסה", אשר אמור היה להיות מוצב במקום.

            נהג המונית ציין בעדותו במשטרה, כי הוא מכיר את הרחוב בו נסע וכי לפני כן היה מוצב שם תמרור "אין כניסה": "... ואז הורידו אותו. אני הייתי נוסע תמיד בכיוון ההפוך באותו רחוב".

            גם אם הייתה הצדקה, כלשהי להסרת התמרור " אין כניסה", הרי שלא ניתן היה להשאיר את שני התמרורים המסומנים באות ה' המורים על דרך " חד סטרית".

ייתכן שאלמלא אותו כשל בהצבת התמרורים, התאונה הייתה נמנעת.

            עירית אשקלון לא חלקה על הטענה, שרשות התמרור עוסקת רק בתכנון תמרורים ואילו האחריות של הצבת התמרורים בפועל, נעשית ע"י עירית אשקלון.

4.         כל אחד מהצדדים הגיש לבית-המשפט מסמכים שונים, ביניהם תיק המשטרה, והצדדים סיכמו את טענותיהם בעל-פה, ללא שמיעת  עדים. 

5.         אחר שעיינתי בכתב התביעה, בכתב התביעה שכנגד, בכתבי ההגנה, במסמכים שהוגשו לעיוני, ובתיק המשטרה, בטענות בעלי הדין בדיון בפני - בשים לב לטענות שהועלו על ידי בעלי הדין ולרמת הפירוט והביסוס של גרסאותיהם, ובהתחשב בנטל הבאת הראיות ונטל השכנוע, מצאתי שיש לחלק את האחריות לקרות התאונה, באופן הבא:

            25% - למונית.

            35% - לפרטית.

            40% - לעירית אשקלון.

            בנסיבות המקרה המיוחד שלפני מצאתי שלא לקבל הטענה המעניינת שהועלתה ע"י עו"ד כחלון, לפיה האשם התורם מהווה "מגן" ולא "חרב". בעניין זה שלפני, מצאתי לקבוע שמידת האשם התורם תילקח בחשבון ליצירת אחריות של כל אחד מהנהגים המעורבים, הן כ"מגן" והן כ"חרב". יתכן שיש מקום להיזקק לטענה זו במקרים אחרים.