פסק-דין חלקי בתיק א 5139/03

1.         מאיר מלכה ז"ל (להלן - הנוסע המנוח) נהרג בתאונת דרכים ביום 26.2.02, בעת שנסע במכונית שבה נהג נתנאל חאדג'ג' (להלן - הנהג המנוח), שגם הוא מצא את מותו בתאונה. אלמנתו, ילדיו ועזבונו תובעים פיצויים על-פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

2.         הנתבעות 2 ו- 3 (להלן - המבטחות) הוציאו תעודת ביטוח חובה כחוק על השימוש במכונית. אלא שלטענתן לא החזיק הנהג המנוח ברשיון נהיגה בר-תוקף, ולפיכך לא רשאי היה על-פי תעודת הביטוח לנהוג במכונית. משנהג בה, לא היה הביטוח בתוקף ולא 'כיסה' את חבותו של הנהג המנוח. ממילא אין למבטחות אחריות כלפי התובעים.

לעומתן טוענת הנתבעת 4 (להלן - קרנית) כי היה גם היה לנהג המנוח רשיון נהיגה תקף, וכי ביטוח החובה היה בתוקף. בין התובעים לבין קרנית אין כל יריבות, והאחריות והחובה לפצות את התובעים מוטלת על המבטחות.

3.         לאור המחלוקת בין המבטחות לבין קרנית בשאלת החבות, הקדמנו את הדיון וההכרעה בעניין זה לשאר הפלוגתאות.

4.         ביום 27.2.01 נשלח מכתב (נ/3) מאת המכון הרפואי לבטיחות בדרכים במשרד הבריאות אל משרד הרישוי בבאר שבע. בכותרתו נכתב: "הנדון: אי הופעה לבדיקה / אי שליחת אינפורמציה - בקשת התליה מס' 1". בגוף המכתב נאמר כי הנהג המנוח הופנה ע"י צה"ל אל המכון הרפואי לבדיקות מסיבה רפואית. הנהג המנוח התבקש להמציא למכון מידע רפואי אודותיו (ביום 12.9.00 וביום 11.12.00 בדואר רשום), אך לא עשה כן. לפיכך ביקשה אמרכלית המכון במכתבה "לפי תקנה 215 לתקנות התעבורה, אבקש להתלות רשיון הנהיגה עד לבירור עניינו".  

5.         בעקבות פניית המכון הרפואי זומן הנהג המנוח במכתב (נ/4) מיום 26.3.01 אל אגף הרישוי. במכתב צויינה סיבת ההזמנה ("לא המצאת מידע רפואי") וכמו כן נרשם בו, כי "בעל רשיון שיוזמן ע"י הרשות לפי תקנה 215 מתקנות התעבורה ולא יופיע כנדרש, רשאית רשות הרישוי להתלות את תוקף רשיונו עד שיתייצב במקום ובמועד שנקבע לו". ביום 22.4.01 התייצב הנהג המנוח באגף הרישוי כפי שנתבקש לעשות במכתב. גב' חנה בלום, ממונה רכב ונהיגה במחוז באר שבע והדרום באגף הרישוי העידה על פגישה עם הנהג המנוח על-פי תרשומת של ראש הענף, גב' פאני מאירי, מאותו יום. ב"דף החלטה" של אגף  הרישוי (נ/2) מולאו במקומות המיועדים לכך פרטיו של הנהג המנוח (שם משפחה ופרטי, מספר תעודת זהות ומספר רשיון נהיגה) ונרשם כי "טוען שלא ידע איזה חומר להמציא ולא הבין את מכתב המכון. מתחייב תוך חודש להסדיר זאת עם המכון ולא ייפסל רשיונו". הנהג המנוח חתם במקום המיועד לחתימת בעל הרשיון וגב' מאירי חתמה במקום המיועד לחתימת הרשות.

6.         בחלוף חודשיים, נעשתה בדיקה באגף הרישוי עם המכון הרפואי, ונמצא כי הנהג המנוח לא עשה כל מאומה ולא המציא את החומר שנתבקש להמציא. כיון שכך, נשלחה אליו ביום 26.6.01 הודעה (נ/5) על "התליית רשיון נהיגה מטעמי בטיחות - לשם בדיקות רפואיות". רוב ההודעה בנוסח רשמי וסטנדרטי ובמקום המיועד לכך הוסף בכתב-יד, כי "לא המצאת אינפורמציה רפואית למכון. התחייבת להסדיר זאת תוך חודש מ- 22.4.01, וטרם הסדרת". 

7.         כמסתבר, היו קשיים לנהג המנוח בעת  שרותו הצבאי. את שרותו החל במג"ב, עד שעבר לשרת בחיל האוויר. לדברי אביו (עמוד 4), רצה הנהג המנוח להגיע לקצונה אך "הדרוזים הכשילו אותו ולא נתנו לו להתקדם" (שם). לפיכך היה ממורמר, מילא טופס 55, ועבר מחייל קרבי לחייל שאינו קרבי. האב העיד על קשר קרוב מאד עם בנו המנוח. אף-על-פי-כן, לדבריו, לא ידע כל מאומה על בעיה רפואית שבגינה הוזמן בנו, הנהג המנוח, למשרד הרישוי ולא על התכתובת שבקשר לכך: "אין לי מושג. יכול להיות שזה מפוברק. אף פעם לא קיבלנו בדואר דבר כזה" (שם). כיוצא בזה, גם אימו של הנהג המנוח. לדבריה, בדרך כלל שיתף אותה בנה "בכל הדברים" (עמוד 10), אך מעולם לא דיבר על בעיה כלשהי בקשר לרשיון הנהיגה.

8.         כפי שיפורט בהמשך, יש מקום לפקפק בגירסת ההורים. אך גם אלמלא כן, דיינו בתיעוד שבכתב - חלקו "רשומה מוסדית" כמשמעותה בסעיף 35 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן - פקודת הראיות) -  אשר מדבר בעד עצמו.

לעומת כתבי הטענות, הצטמצמה בשלב זה המחלוקת שבין המבטחות לבין קרנית, לשאלת המודעות של הנהג המנוח; האם ידע על התליית רשיונו, אם לאו.

9.         הוריו של הנהג המנוח העידו כי מעולם לא נתקבל מכתב בעניין זה. לדברי האב, "התיבת דואר שלנו משותפת. אף פעם לא קיבלנו מכתב... אני או אשתי, אנו עוברים על הדואר כמעט יום יום או פעמיים בשבוע... אני לא קיבלתי לעולם מכתב כזה, לא בדואר ולא בדואר רשום... יש לנו תיבה ואו אני או אשתי לוקחים את הדואר. אין לנו בבית תיבת דואר... תיבת הדואר נמצאת בדימונה, בסניף הדואר... מפתח לאותה תיבה יש... לי ולאשתי בלבד... אני לא זוכר שנתתי אי פעם מפתח של דואר לאחד הילדים" (עמודים 6 - 8). האם החרתה-החזיקה אחרי בעלה בהכחישה כל אפשרות שבנם, הנהג המנוח, הוציא אי-פעם מכתב מתיבת הדואר. אך בפרטי הכחשתה נתפסה לסתירות ביחס לעדות בעלה. כך למשל, בעוד הבעל טוען שפעמיים-שלוש בשבוע הוא מוציא את הדואר, ציינה אשתו כי רק היא מוציאה את הדואר, בגלל שהיא עובדת בקירבת מקום ובעלה מוציא את הדואר רק "פעם ביובל". לדבריה, "לא קיבלתי כלום בקשר לרשיון הביתה. אני אוספת את הדואר בדרך כלל, יש לי תיבה משלי... זה של המשפחה. אני אוספת את הדואר, בעלי לא מגיע בכלל, הוא מגיע פעם ביובל" (עמוד 11).

10.        ההכחשה הגורפת מפי שני ההורים של כל אפשרות שאי-פעם הוציא הבן המנוח דואר מן התיבה בכלל, ושלא בידיעתם בפרט, נראית מאולצת ובלתי אמינה. מדוע שהורים יימנעו מבנם, בנערותו ובבגרותו, להוציא דואר מן התיבה? ב"כ המבטחות ביקש לייחס את גירסתם התמוהה של ההורים לאינטרס שלהם במשפט, כי הם עצמם הגישו תביעה בשם העזבון ויש להם עניין שייקבע שלבנם, הנהג המנוח, היה רישיון נהיגה בתוקף. יהא הדבר כאשר יהא, דיינו, כאמור, בתיעוד שבכתב ובהגיון הדברים, כדי לסתור את גרסת ההורים.

11.        קרוב לודאי  שההודעה (נ/5) על התליית רשיון הנהיגה באמת לא נשלחה בדואר רשום. כך עולה גם מעדותה העניינית של גב' בלום הנ"ל. אלא שאין חובה לעשות כן. תקנה 214 לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 מחייבת משלוח הזמנה לבעל הרשיון לבוא אל רשות הרשוי, בדואר רשום. אין חובה דומה לגבי הודעת ההתלייה (יעויין בנוסח תקנות 214 ו- 215).  אולי עדיף היה לקבוע בתקנות שגם משלוח הודעת התלייה ייעשה בדואר רשום, אך אין הכרח בדבר. החשיבות העיקרית היא בשלב של משלוח ההזמנה, וענייננו יוכיח. משהתייצב הנהג המנוח לפגישה במשרד הרשוי, לאור דברים שנאמרו לו בפגישה ושתועדו ב"דף החלטה" נ/2, הוסרו כל הספיקות בקשר למודעותו. הנהג המנוח ידע היטב מה עליו לעשות, וכי אם לא יעשה כן, יותלה רשיונו. מאותו שלב שוב לא יכול הנהג המנוח או מי מטעמו לטעון על אי-ידיעה. הדעת נותנת כי טענה שכזאת אינה אמת, ולמצער, נובעת מעצימת-עיניים. הודעת ההתלייה נשלחה אל כתובתו של הנהג המנוח, אותה כתובת שאליה נשלח מכתב ההזמנה (נ/4) בדואר רשום. צפוי וידוע היה לנהג המנוח שההודעה תישלח, והיא גם לא חזרה אל השולח. תיבת הדואר של משפחת הנהג המנוח נמצאת בסניף דואר, תיבה סגורה עם מפתח. התיבה אינה ממוקמת ברחובה של עיר שיש ועוברי אורח שולחים את ידם להוציא מעטפה מחמדת הבול או מחמדת תכולתה. לבטח הגיע המכתב ובו הודעת ההתלייה לתעודתו. 

12.        ב"כ קרנית מבקש לתמוך את יתדותיו בהוראת סעיף 67 לפקודת התעבורה שעניינה בנהיגה בזמן פסילה או בניגוד לתנאים: "מי שהודע לו שנפסל מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה, וכל עוד הפסילה בתקפה הוא נוהג ברכב שנהיגתו אסורה בלי רשיון לפי פקודה זו, או מי שנוהג בניגוד לתנאים שנוספו ברשיונו כל עוד הם בתקפם, או מי שהודע לו כי נפסל מהחזיק ברשיון רכב וכל עוד הפסילה בתקפה הוא משתמש באותו רכב או מרשה להשתמש בו או מי שנהג או הרשה לאחר לנהוג ברכב בניגוד להודעת איסור שימוש או צו איסור שימוש, דינו - מאסר שלוש שנים או קנס מאה אלף לירות, או שני הענשים כאחד".

            לטענת ב"כ קרנית, כדי לצאת ידי חובת ההודעה על רשות הרישוי להודיע מצדה על פסילת הרשיון, ועל בעל הרישיון לדעת באופן ממשי על הפסילה. אין די בידיעה קונסטרוקטיבית. לטענתו, משלא נשלחה ההודעה (נ/5) על התליית רשיון הנהיגה בדואר רשום, ובהתחשב בכך שבעקבות מכתב ההזמנה (נ/4) שכן נשלח בדואר רשום, התייצב הנהג המנוח באגף הרישוי כפי שנתבקש, יש להסיק כי הודעת ההתלייה לא הגיע ליעדה.

13.        כשלעצמי דומני כי אין הנדון דומה לראיה. עניינו של סעיף 67 הנ"ל באחריות פלילית ואין ללמוד ממנו על האחריות האזרחית של המבטחת על-פי חוזה הביטוח עם המבוטח. אך לצורך ההכרעה אין צורך להרחיב בדבר הזה.

סעיף 57ג לפקודת הראיות קובע לעניין המצאה על-ידי הדואר, כי "מקום שחיקוק מתיר או מחייב להמציא מסמך על ידי הדואר, בין שהוא נוקט לשון "המצאה" ובין שהוא נוקט לשון "נתינה" או "שליחה" או לשון אחרת, רואים את ההמצאה - אם אין הוראה אחרת משתמעת - כמבוצעת -

 (1) אם דוור מכתב המכיל את המסמך והמען על המכתב היה כשורה ודמי המשלוח שולמו מראש או שהמכתב היה פטור מתשלום דמי דואר או נושא עליו סימן המעיד כי הוא נשלח בשירות המדינה;

(2) במועד שבו היה המכתב מגיע לתעודתו בדרך הרגילה של הדואר, אם לא הוכח היפוכו של דבר".