פסק-דין חלקי בתיק א 42322/01

1.    הנתבעת מנהלת בתי אבות בנכסים שבבעלותה ברח' שלונסקי אברהם 6 וברח' ברודצקי 68 בתל-אביב.

בתביעה שהוגשה נגדה על ידי התובעת, מבקשת האחרונה לחייב את הנתבעת לשלם לה סכום של 225,329.30 ש"ח כאגרה נוספת בגין פינוי אשפה לפי סעיף 28(א) לחוק עזר לתל-אביב-יפו (שמירת הסדר והנקיון) התש"ם-1980 (להלן: " חוק העזר").

החיוב באגרה לפי סעיף זה הוא " בעד פינוי אשפה של מפעל", והוא חל בנוסף לאגרת שירותים לפי סעיף 27 לחוק העזר.

הסכום הנתבע מחושב בהתאם לשיעורים הקבועים בתוספת השנייה לחוק העזר - הנתבעת מכל מקום לא חלקה על הסכום האמור -  והוא נדרש ממנה בגין השנים 2000-1995.

בשנים האלה הייתה הנתבעת פטורה מתשלום ארנונה בהתאם להוראות פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פיטורין) 1938- הנתבעת היא מוסד ללא כוונת רווח ורשומה כחברה לתועלת הציבור - אך  עד לשנת 1999 חויבה בתשלום אגרת שירותים, לפי סעיף 27 (א) לחוק העזר בשיעור של 1/3 מהארנונה שהיה עליה לשלם אלמלא הפטור האמור.

בסוף שנת 1999 חדלה הנתבעת לשלם את האגרה לפי סעיף 27(א) הנ"ל, לאחר שנפסק שהחיוב באגרה זו של גוף הפטור מארנונה - אינו חוקי.

2.    הדיון בבקשת הרשות להתגונן התקיים בפני כב' השופט מ. סובל (פרוטוקול מ-25.2.2002).

בהסכמת התובעת ניתנה לנתבעת רשות להגן בשתי טענות:

האחת - בתי האבות הנזכרים אינם "מפעל". הם משמשים למגורים, אשפתם היא אשפה ביתית שאינה אשפת מפעל, ואין לחייב את הנתבעת בתשלום אגרה בעד " פינוי אשפת מפעל" מהנכסים הללו;

השניה - חוק העזר בטל בהיותו לא חוקי.

בהליך לפני, הודיעו הצדדים שהם מנהלים ביניהם מגעים להסדר מקיף בכל הנושאים השנויים ביניהם במחלוקת - בכלל זה, נושא התביעה כאן. משהתברר לבסוף, לאחר מספר דחיות, שלא עלה בידי הצדדים ליישב את המחלוקת נשוא תביעה זו - בהתאם להחלטה שניתנה עוד ב-29.12.2004, הוגשו על ידי הצדדים סיכומים בשאלה הראשונה מבין השתיים שבהן ניתנה לנתבעת רשות להתגונן: האם בתי האבות הם בגדר "מפעל" כמשמעו בחוק העזר. הנתבעת גם הגישה סיכומי תשובה ובהם פרשה יריעה רחבה של טיעונים. 

3.    במה שנוגע לפן העובדתי בשאלה זו ידועים לנו הדברים הבאים:

בתי האבות שבכתובות הנזכרות מוציאים אשפה ביתית בלבד - כך על פי תצהירו של מר שלומי ברקאי, מנהל אגף הכספים של המבקשת, שהוגש על ידי הנתבעת בתמיכה לבקשתה למתן רשות להגן. בחקירה נגדית באותו הליך אמר העד כי בבית האבות שברחוב ברודצקי יש 170 דירות ואין מטבח מרכזי; בבית האבות שברחוב שלונסקי יש כ-250 דירות ויש מטבח מרכזי אבל רק חלק מהדיירים נזקקים לשרותיו.

התובעת נוקבת בסיכומיה באותם נתונים, אך "במהופך". ברח' שלונסקי 170 דירות וברחוב ברודצקי 250 דירות ושם יש גם חדר אוכל.

מטעם התובעת הוגש תצהירו של מר דוד נמדר ממנהלת אגף התברואה בעירייה. תצהיר זה מספק נתונים בעיקר ביחס לכמות הפינויים של אשפה מבתי האבות בכתובות הללו, וממנו עולה שהנתבעת חויבה באגרת פינוי אשפה עודפת בגין בית האבות ברחוב ברודצקי, בסכום העולה על פי 3 מסכום האגרה שבו חויבה בתקופה המקבילה, בגין בית האבות ברחוב שלונסקי - מה שמתיישב לכאורה עם הנתונים שמוזכרים בסיכומי התובעת ביחס לכל אחד מהנכסים הללו.

אשר לסוג האשפה - לפי תצהירו של מר נמדר  "הנתבעת מוציאה כמות גדולה של פסולת נייר, אריזות ופסולת אחרת מהנכסים שבהם מתגוררים מאות דיירים".

4.    ומכאן לשאלה האם יש לסווג את בתי האבות בכתובות הנזכרות כ"מפעל".

חוק העזר מפרט שורה ארוכה של עסקים שונים אשר מועדים לפורענות של אשפה עודפת, אך בית אבות אינו כלול ביניהם.

התובעת טוענת שאין זה מעלה או מוריד שבית אבות אינו נזכר במפורש בהגדרת "מפעל" שבחוק העזר, משום שבמונח מפעל כיוון המחוקק למקומות "שבעיקרם הנם מקומות שמפאת גודלם, מהותם, ייעודם, והפעילות המתרחשת בהם", הם יצרנים פוטנציאליים של אשפה בכמות גדולה מהרגיל ביחס לבית מגורים, מה ששולל את האפשרות לראות באשפתם "אשפה ביתית" גרידא. הכוונה הזו נלמדת, לטענת התובעת, מלשונו המפורשת של חוק העזר אשר כולל בהגדרת מפעל חלופת סל נטולת זהות ביחס לסוג הפעילות: " וכן כל עסק, משרד או מקום המוציא, לדעת המפקח כמות גדולה של פסולת נייר או אריזות מחומרים שונים".