פסק-דין חלקי בתיק א 26349/04

1.       פסק דין חלקי זה דן בשאלת החבות בלבד, וזאת לאור הכחשת הנתבעת את תאונת הדרכים, בה לטענתה נפגעה התובעת ביום 5.1.03.

2. גרסתה של התובעת לנסיבות אירוע התאונה, תוארה במספר מקורות: מכתבה ל"אגד" מיום 7.1.03, מסמכים רפואיים, כתב התביעה, תצהיר העדות הראשית ועדותה בבית המשפט. לטענת הנתבעת, קיימות סתירות מהותיות בין הגרסאות השונות, המטילות צל כבד של חוסר מהימנות על התובעת, ובשל סתירות אלו אין ליתן בגרסת התובעת באשר לעצם אירוע התאונה ודין התביעה להידחות. נסקור את הגרסאות השונות, לפי הסדר הכרונולוגי של הופעתן, ונבדוק אם אכן יש סתירות מהותיות בין הגרסאות השונות, המשמיטות את הבסיס לתביעה.

3. גרסה ראשונה של התובעת לנסיבות אירוע התאונה מופיעה בתעודת חדר המיון מבית חולים "וולפסון" מיום 5.1.03. גרסה זו נמסרה כ-3 שעות לאחר התרחשות התאונה (לפי לוח הזמנים שמסרה התובעת). גרסה זו לאקונית למדי, וכל שנרשם בתעודת חדר המיון מפי התובעת, באשר לנסיבות הפציעה, הוא כי לדבריה, עברה ת.ד. בתור הולכת רגל .

4. למחרת, ביום 6.1.03, בקרה התובעת אצל ד"ר קווארטלר, אורטופד בקופת חולים. שם נרשם על ידי הרופא בכרטיס הרפואי של התובעת מפיה כי נפגעה מפגיעת אוטובוס כאשר חצתה כביש במעבר חציה . רישום דומה מופיע באותו מועד גם בתעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה, שמלא ד"ר קווארטלר.

5. תיאור מפורט יותר של התאונה מופיע במכתב שכתבה התובעת ל"אגד" ביום 7.1.03. במכתבה כותבת התובעת כי ביום התאונה יצאה מביתה והגיעה למעבר חצייה ברחוב סוקולוב מס' 107 פינת מנדלי מוכר ספרים 18 בחולון בשעה 7:25 לערך. בעודה חוצה את מעבר החצייה, כאשר מכוניות מאפשרות לה לעבור, בהגיעה למרכז הכביש, אוטובוס קו 89 שהגיע מצד שמאל, לא עצר כאשר הגיע למעבר החצייה ופגע בה. התובעת כותבת כי קבלה חבטה חזקה מאד, בעיקר בחלק השמאלי של גופה. כתוצאה מהדף המכה איבדה את שיווי המשקל ועפה הצידה. התובעת נתקפה חרדה לאחר התאונה ולא יכלה לתפקד ועל כן לא הייתה מסוגלת לבקש מהנהג את פרטיו. בהמשך מתארת התובעת כי הגיעה למקום עבודתה, משם הובלה לבית חולים "וולפסון". אחר כך ניגשה למשטרה, שהורו לפנות לאגד.

6. גרסתה של התובעת לאירוע התאונה, כפי שפורטה בסעיף 3 לכתב התביעה, דומה מאד לגרסה המפורטת במכתב לאגד, למעט לעניין עוצמת הפגיעה. הפעם מצויין בכתב התביעה כי האוטובוס פגע בה בעוצמה והעיף אותה למדרכה.

7. הגרסה הבאה מפורטת בתצהיר העדות הראשית. גרסה זו דומה לגרסה המופיעה במכתב מיום 7.1.03, למעט ניואנסים מסוימים עליהם אעמוד בהמשך. וכך הצהירה התובעת בתצהירה מיום 22.12.04: " בתאריך 5.1.03 בסביבות השעה 7:25 בבוקר יצאתי מביתי לכיוון העבודה. כאשר הגעתי למעבר חצייה ברחוב סוקולוב מס' 107 פינת מנדלי, בעודי חוצה את מעבר החצייה, כאשר מכוניות עצרו ואפשרו לי לעבור, אוטובוס קו 89 הגיע מהצד לא עצר ופגע בי בעצמה. כתוצאה מהמכה וההדף נזרקתי לכביש אנשים עזרו לי להגיע למדרכה. מפאת המכה החזקה איבדתי את הריכוז ונתקפתי חרדה, ועל כן לא עצרתי את הנהג". התובעת ממשיכה ומציינת בתצהירה כי הנהג לא עצר והמשיך בנסיעתו, ואילו התובעת המשיכה למקום עבודתה ומשם פונתה לטיפול רפואי בבית החולים "וולפסון".

8. התובעת נחקרה ממושכות על גרסאות אלה על ידי ב"כ הנתבעת, ואקדים ואציין כבר עתה, כי לא נמצאו פרכות של ממש בעדותה, שיש בהן להשליך על מידת מהימנותה ולהוקיע את גרסתה כגרסה שקרית.

9. בחקירתה הנגדית חזרה התובעת וציינה את מיקום התאונה, כפי שפורט בכל הגרסאות הקודמות: מעבר החצייה שברחוב סוקולוב בחולון, בפינת רחוב "מנדלי מוכר ספרים" שהינו מקביל למעבר החצייה. התובעת אמורה הייתה לחצות את הכביש, שהינו כביש דו מסלולי ללא אי תנועה במרכזו (עמ' 6 למטה) כדי להגיע לתחנת האוטובוס הממוקמת מצידו השני של רח' סוקולוב, כשפניה מועדות לאזור התעשייה, שם עבדה. התובעת מציינת כי עברה 2-3 מכוניות שעצרו לפני מעבר החצייה (עמ' 5) ואשר הגיעו מכיוון אזור התעשייה. ואז כשהגיעה לאמצע מעבר החצייה, האוטובוס עצר עצירה פתאומית, והתובעת "נהדפה" מחזית האוטובוס. התובעת מציינת כי קבלה מכה בכתף, בצד שמאל של האגן והצוואר. היא נבהלה מאד, צרחה אך החזיקה את עצמה ולא נפלה (עמ' 6). היא יצרה קשר עין עם הנהג, ואפילו הנוסעים הסתכלו עליה, אך איש לא ירד. התובעת חשה בושה מהחרדה שאחזה בה, כלשונה "נכנסה לבועה" וכל שחפצה היה להסתלק מן המקום, ולכן עלתה מיד על האוטובוס שהגיעה בכיוון הנגדי ונסעה לעבודתה. באשר למכה שקבלה מסבירה התובעת כי היה לה בתיק בקבוק מאד כבד והיא קבלה מכה מאד חזקה מבקבוק המים.

10.    עדותה של התובעת נתמכה בעדות שניים מחבריה לעבודה: שיר שרון, שהיה הממונה הישיר של התובעת ואברהם לוי, שהיה האחראי על תחבורה ודיור, והיה העובד הבכיר במקום עבודתה, שהעידו על שהתרחש לאחר הגעתה של התובעת לעבודה. שיר שרון העיד כי התובעת, שהגיעה בסביבות השעה 8:00, הייתה נסערת וכאובה מאד וספרה כי נפגעה על ידי אוטובוס. הוא הושיב אותה במחסן, דאג שיובא לה כוס מים ודיווח למנהל כוח האדם במקום. אברהם לוי, שישב עם מנהל כ"א באותו חדר, היה עד לשיחה שהתקיימה עם התובעת. גם הוא העיד על מצבה של התובעת, שהייתה כאובה, בוכיה ואוחזת ביד שכאבה לה מאד. התובעת דאגה באשר למקום עבודתה, אך לאור מצבה הוחלט לפנותה לבית החולים באמצעות הנהג.

11. התובעת ניסתה לאתר גם את הנהג הפוגע ולהביאו לעדות בבית המשפט. הואיל ולא נלקחו על ידי התובעת פרטי הנהג אשר פגע בה כביכול, נתבקשה עזרת בית המשפט לאתר את הנהג. הנתבעת שיתפה פעולה, המציאה את "דו"ח האיתורים" לקו 89 לבוקר התאונה, והוזמנו 3 נהגים אשר נסעו באותו יום בקו 89 מחולון לת"א, ואשר יצאו מתחנת המוצא בין השעות 7:06 עד 7:27 בבוקר, אך התובעת לא זיהתה איש מהם כנהג שפגע בה. כמו כן, היה ניסיון לאתר את נהג האוטובוס אשר לטענתה, לקח אותה לעבודתה בכיוון ההפוך, אך גם ניסיון זה לא צלח, ונהג לא זוהה. לטעמי, אי זיהוי הנהג הפוגע על ידי התובעת אין בו כדי לפגום במהימנותה. מדובר בזיהוי על פי קשר עין בין התובעת לנהג הפוגע, שנמשך שניות ספורות, כאשר התובעת מציינת חזור וציין כי הייתה במצב של חרדה גבוהה. מאז אירוע התאונה ועד למועד עדותה והתייצבות הנהגים בבית המשפט חלף זמן רב, וייתכן גם כי מדובר בנהג שיצא מתחנת המוצא דקות ספורות קודם לכן.

12. לתובעת אמנם נטייה לתאר את הדברים בדרמתיות מסוימת, אך אין בכך כדי לפגוע ברושם המהימן בכללותו שעשתה עלי בעדותה. פרטי הדברים עקביים וזהים בכל גרסאותיה: באשר למיקום, למועד, לשעה, למהלך העניינים עד לתאונה ולאחריה. ההבדלים העיקריים בין הגרסאות השונות נעוץ בעוצמת הפגיעה ותוצאותיה המיידיות: אם איבדה את שיווי המשקל ועפה או נזרקה, אם לאו, כפי שעמד על כך ב"כ הנתבעת בסיכומיו. אך ההבדלים הם מינוריים בהחלט, ומכולם עולה התמונה כי התובעת לא נפלה, ולא הוטחה לכביש או למדרכה, אלא לכל היותר "נהדפה" כלשונה על ידי האוטובוס, אשר עצר כנראה קרוב מאד לגופה, עד כדי נגיעה ממש, אך לא בעוצמה כזו שתגרום לה ליפול. אבדן שיווי המשקל היה קל ולא גרם לנפילתה אלא לתזוזתה בלבד, תזוזה שתוארה בלשונה הדרמתית של התובעת, כאילו היא "עפה" או "נזרקה" על ידי האוטובוס. אך כאמור, אין בתיאור הדרמתי לכשעצמו כדי לפגום במהימנותה.

13. באשר לסתירות הנוספות עליהם מצביע ב"כ הנתבעת בסיכומיו, לאו סתירות אלו. העדים שהעידו מטעם התובעת, שיר שרון ואברהם לוי נתנו הסבר מספק לפרק הזמן שעבר מאז אירוע התאונה, 7:25 בבוקר ועד מועד הגעתה לבית החולים ב-10:30. הנסיעה לעבודה ממקום התאונה עורכת כמחצית השעה, ואכן העדים העידו כי העבודה מתחילה בשעה 8:00 לערך. התובעת לא פונתה מיד עם הגיעה לעבודתה לבית החולים. בתחילה הגיעה למחסן, שם ישב שיר שרון. התובעת הייתה נסערת מאד וכואבת מאד וספרה שנפגעה על ידי אוטובוס. דאגו לה לכוס מים, והדבר דווח למנהל כח האדם. התובעת הופנתה למשרדו, שם נכח גם אברהם לוי, שהיה עד לשיחה, עד שנפלה ההחלטה לפנותה לבית החולים על ידי הנהג. הנסיעה לבית החולים ממקום עבודתה עורכת עוד כמחצית השעה, בהתאם לעומס התנועה. כך, שיש הסבר הגיוני לפרק הזמן שחלף מאז אירוע התאונה ועד הגיעה לבית החולים.

14. גם לעובדה שלא נמצאו כל סימנים חיצוניים לפגיעה על גופה אין כל משמעות. התובעת העידה, כי נחבלה, בעיקר באזור האגן והרגליים. היא קבלה מכה חזקה מבקבוק מים שנשאה בתיקה, ונגרמו לה שטפי דם פנימיים. מטבע הדברים, סימנים אלו הם נסתרים ולא גלויים ועל כן לא ייפלא שהעובדים במקום עבודתה לא הבחינו בסימני פגיעה חיצוניים.

15. העולה מן המקובץ הוא, כי ניתן לתת אימון מלא בגרסת התובעת לאירוע התאונה. התובעת עשתה עלי רושם מהימן בעדותה, למרותה הדרמתיות של דבריה. עדותה עקבית, בגרסתה לא נתגלעו סתירות מהותיות היורדות לשורש העניין. הדברים נתמכו בראיות חיצוניות, במסמכים הרפואיים ובעדויות עדי התביעה האחרים.

אשר על כן, יש לקבל את תביעת התובעת, בכל המתייחס לשאלת האחריות.

הנתבעת תשא בכל הוצאות התובעת וכן בשכר טרחת עורך דין בסכום של 2,500 ש"ח ומע"מ, וזאת בנוסף לכל סכום שיפסק לה, לאחר דיון בשאלת הנזק.

 16.       הצדדים יוזמנו לישיבת הוכחות בשאלת הנזק ביום 24.4.06 בשעה 11:30. העדויות הראשיות ישמעו בעל פה ללא תצהירים. הצדדים יהיו ערוכים לסיכומים בעל פה.

המזכירות תשלח לב"כ הצדדים עותק מפסק הדין החלקי.