פסק-דין חלקי בתיק א 17905/06

1.         אין חולק על העובדות הבאות:

התובעת, אשה חרדית, ילידת 15.1.48, נפגעה בתאונת דרכים ביום 27.2.05, כאשר בהיותה הולכת רגל ברח' כהנמן בבני ברק,  נפגעה ע"י רכב. התובעת מתארת בתצהירה ובעדותה כי במועד התאונה, בשעה 18.05, בעת שהלכה ברח' כהנמן (השומר לשעבר) בבני ברק, בסמוך לתחנת הדלק, מול בית מס' 11, רכב חולף עצר לימינה. היא החלה לחצות את הכביש ואז החל הנהג לנסוע, פגע בה והפיל אותה באמצע הכביש. היא הועפה, לטענתה, הפאה שהיתה על ראשה נשמטה, גם המשקפיים והתיק שהיה בידה נשמטו ממנה והיא מצאה את עצמה שוכבת על הכביש כשחצאיתה מופשלת, ללא פאה, ללא משקפיים. התובעת תארה את מצבה כמצב מביש לגבי אשה חרדית כמוה.

באותו זמן נותר הנהג ברכבו. היא קמה בכוחות עצמה ואז סימן לה הנהג בידו סימן אותו היא פרשה כשאלה לגבי מצבה. התובעת השיבה לו גם היא בתנועת כף יד שמשמעותה מבחינתה היתה ^- "ברוך השם שאני חיה". התובעת אספה את פאתה, משקפיה ותיק היד שלה ופנתה לעלות על המדרכה הקרובה בראש ובראשונה כדי להחזיר את כיסוי הראש לראשה ולהתרחק מהכביש מחשש שתידרס שוב.

בכל הזמן הזה, הנהג לא יצא מן הרכב, לא פתח את החלון ולא שוחח עם התובעת. כאשר היא סיימה להסתדר הופתעה לגלות כי הנהג עזב את המקום.

התובעת לא פנתה לאיש בתחנת הדלק אלא החלה ללכת לכיוון הבית. היא הספיקה לעצור במכשיר הכספומט הממוקם כ ^-200 מטר ממקום התאונה, למשוך כסף, ואז גם התקשרה לבעלה שהיה בבית וסיפרה לו את אשר ארע, כשהיא רועדת כולה ומרגישה שאינה יכולה להזיז את היד. רק לאחר שהגיעה לביתה נפנתה להגיע לבית החולים לטיפול רפואי ושם אובחן שבר ביד שמאל.

מספר ימים לאחר התאונה כשעדיין היתה מגובסת, חזרה לתחנת הדלק כדי לנסות לברר אם יש עדי ראיה לתאונה ואם באמצעות תחנת הדלק תוכל לברר את זהותו של הנהג הפוגע. היא סברה שאולי מי מהמתדלקים ראה את התאונה ומכיר את הנהג ואפילו שאלה אם שילם בכרטיס אשראי ^- שאז ניתן יהיה באמצעות הקבלה על התשלום לאתר את זהותו.

התובעת חזרה מספר פעמים לתחנת הדלק אך נאמר לה כי איש לא ראה את התאונה וכי מידע על תשלומים ועל כרטיס אשראי אסור למסור לה. לימים חזרה התובעת שוב לתחנת הדלק כשנודע לה כי מותקנות מצלמות בתחנות דלק שונות, כדי לברר אם האירוע צולם. היא שוחחה עם מר שי אברהם, האחראי בתחנה, וזה מסר לה כי במועד התאונה לא הותקנה במקום מערכת מצלמות וזו הותקנה רק במועד מאוחר הרבה יותר.

2.         עדותה של התובעת על נסיבות התאונה מהימנה עלי לחלוטין. השאלה היא אם בנסיבות העניין קמה לה הזכות לתבוע פיצויים בגין נזקי הגוף שאונו לה בתאונה מקרנית בהסתמך על הוראות סעיף 12(א)(1) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה ^-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), הקובע לאמור:

"(א) תפקידה של הקרן היא לפצות נפגע הזכאי לפיצויים לפי חוק זה ואין בידו

        לתבוע פיצוי מאת מבטח, מחמת אחת מאלה:

        (1) הנהג האחראי לפיצויים אינו ידוע

         ...".

סעיף 12(א)(1) נועד להתמודד עם תופעת תאונות "פגע וברח" כדי לא להשאיר את הנפגע ללא פיצוי (פרופ' י. אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה שניה, עמ' 102 ^-103)

לצורך הקמת עילת תביעה נגד קרנית לפי הוראות סעיף זה אין די בכך שהתובע אינו יודע בעת הגשת התביעה מי הוא הנהג שפגע בו ואשר אחראי לתאונה. עליו להראות כי שקד  במידה סבירה לאתרו והדבר לא עלה בידו (ראה ע"א 502/84 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' הורוביץ ואח', פ"ד מא(1) 542, עמ' 547).

המועד להתגבשות אי הידיעה על זהות הנהג הפוגע הינו במועד התאונה ולא במועד הגשת התביעה (ראה: ת.א. (כ"ס) 7376/03 טוקוב אריאל נ' קרנית קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים, וכן ת.א. (הרצליה) 2650/94 זרקו חיים נ' קרנית קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים).

אין ספק כי במועד התאונה התובעת לא ידעה את זהות הנהג הפוגע. היא לא מכירה אותו, היא ראתה אותו בחטף, וכל שיכלה להגיד לגביו היה כי הוא לא היה אדם חרדי.

התובעת לא יודעת איזה רכב פגע בה, מה סוג הרכב ומה מס' הרישוי שלו.

אין ספק כי התובעת עשתה פעולות לבירור זהותו של הנהג הפוגע: ימים ספורים לאחר התאונה היא חזרה לתחנת הדלק וניסתה לברר אם יש עדי ראיה לתאונה. היא גם ניסתה לברר אם מדובר בנהג אשר תדלק את רכבו בתחנה עובר לתאונה ואם ניתן לאתר את זהותו לפי אמצעי התשלום בהם השתמש לאחר התדלוק.

למצער, העובדים בתחנת הדלק לא יכלו לסייע בידי התובעת בעניין חשיפת זהותו של הנהג הפוגע וכן איש לא ראה את התאונה ופרטים לגבי זהות הנהגים אשר תדלקו בתחנת הדלק אסור היה למסור לה מטעמים של הגנה על הפרטיות.