פסק-דין חלקי בתיק א 13166/04

1.         התביעה בתיק זה הוגשה בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונת דרכים, תשל"ה- 1975, בגין תאונה בה הייתה התובעת, לטענתה, מעורבת ביום 19/2/04.

            הואיל ונתבעת מס' 2, המבטחת של הרכב המעורב בתאונה, כופרת באירוע התאונה, הדיון בתביעה פוצל לשאלת החבות ושאלת הנזק.

            בפסק דין זה תוכרע שאלת החבות.

2.         לטענת התובעת, ביום 19/2/04 היא נסעה יחד עם אמה, גב' ח'אולה מחאג'נה (להלן: "האם") ברכב מדגם פיאט (להלן: "הרכב") שבבעלות אחיה אשר נהג ברכב, נתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע"). בהגיעם לביתם באום אל פאחם עצר הנתבע את הרכב והמתין לירידת התובעת ואמה ממנו. אותה עת, הרכב היה מותנע מאחר והנתבע התכוון להמשיך בנסיעה. תוך כדי ירידה מהרכב, התובעת החליקה ונפלה.

3.         בדיון שהתקיים בתביעה בשאלת החבות הוגש תצהיר מטעם התובעת ואמה ושתיהן נחקרו בפניי.

            יודגש כי אין בפי נתבעת מס' 2 גרסה סותרת לעניין נסיבות אירוע התאונה ולא העידו מטעמה עדים כלשהם.

4.         אפתח ואומר כי התובעת, כמו גם אמה, הותירו עליי רושם אמין וחיובי בעדותן ולא מצאתי להטיל ספק בנכונות גרסתן לעניין נסיבות אירוע התאונה. בעדות התובעת ואמה לא התגלו סתירות כלשהן בעניינים מהותיים ואף לא בעניינים שוליים עליהם נחקרו.

5.         בסיכומיו הפנה ב"כ נתבעת מס' 2 לעובדה כי בתשובותיה לשאלון נמנעה התובעת לפרט את כל התאונות בהן הייתה מעורבת עובר לאירוע התאונה אף כי בחקירתה הנגדית היא הודתה בדבר (שם, עמ' 11 שורה 18 ועמ' 12 החל משורה 3 לפרוטוקול הדיון).

            סתירות אלה הינן שוליות ואינן מתייחסות לנסיבות האירוע ועל כן אין לייחס להן חשיבות מרובה.

6.         אין לקבל טענת הנתבעת כי במקרה דנן מדובר בעדות יחיד של בעל דין ובהתאם לכך יש צורך בסיוע, שכן, עדות התובעת ואמה אינה עדות אחת וזאת על אף הקרבה המשפחתית מדרגה ראשוונה שביניהן (ר' ספרו של השופט קדמי, "על הראיות", חלק שלישי, עמ' 1251 וכן ע"פ 564/78 שחאדה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לג(3) עמ' 79,77 מול האות ו', ע"פ 611/80 מטוסיאן ואח' נ' מדינת ישראל, פד לה(4) עמ' 85, 112 מול האות ד').

            לעניין זה יודגש כי התובעת נחקרה ראשונה ובמהלך חקירתה שהתה אמה מחוץ לאולם בית המשפט. על אף זאת, כאמור, לא התגלו סתירות בעדותן.

7.         אומנם נכון, יש לזקוף את העובדה כי הנתבע לא העיד בפניי לחובת התובעת, שכן, על אף כי הנ"ל ניצב, כביכול, מצידו השני של המיתרס מבחינת התובעת, עדיין יש לראות בו כעד מטעמה בהיותו אחיה ועד בשליטתה (עובדה כי הנתבע נכח בדיון בו נחקרו התובעת ואמה והיה נכון להעיד מטעמה). בנסיבות העניין, קמה החזקה, לפיה, עדותו, באם הייתה נשמעת, תומכת בגרסת הנתבעת כנגד גרסת התובעת (ר' ע"א 55/89 קופל בע"מ נ' טלקאר בע"מ, פ"ד מד(4) עמ' 596, 602 מול האות ז'). יחד עם זאת, יש לומר כי יישום החזקה, כאמור לעיל, בנסיבותיו של מקרה דנן, ממילא מסוייג וזאת מהטעם הפשוט כי אין בפי הנתבעת גרסה נגדית לעניין נסיבות אירוע התאונה וכל שניסתה לעשות הוא לערער אמינות גרסת התובעת.

8.         הנתבעת מפנה לעובדה כי במכתב ההפנייה של מרפאת אל-נור, אליה פנתה התובעת לראשונה לקבלת טיפול רפואי לאחר אירוע התאונה, אין זכר למעורבות רכב בתאונה וכל שנרשם שם לעניין נסיבות האירוע הוא "החליקה בשעה 12:30 ונחבלה". לעניין זה העידה התובעת בחקירתה כי סיפרה לפקידה ולרופא אשר בדק אותה במרפאה "מה קרה לה" (שם, עמ' 9 שורה 24 לפרוטוקול הדיון).

            ניתן היה לצפות כי במכתב ההפנייה יירשם כי התובעת נפלה במהלך ירידה מהרכב ,אולם, ועל אף זאת, אין בדבר כדי לחייב דחיית התביעה, וזאת משני טעמים כמפורט להלן:

א.         אין במכתב ההפנייה תיאור הסותר את גרסת התובעת לעניין נסיבות האירוע, אלא רק תיאור חסר.

ב.         מכתב ההפנייה הוגש באמצעות התובעת ולא באמצעות עורכו ומטבע הדברים יכולתה של התובעת להסביר מעשיו של עורך המסמך אם בכלל, מוגבלת.

9.         לאמור בסעיף 7-8 לעיל אוסיף כי עסקינן במשפט אזרחי ולא במשפט פלילי, על כן התובעת אינה נדרשה להוכיח תביעתה מעל ספק סביר אלא עליה להוכיח כי גרסתה היא המסתברת או הקרובה יותר לאמת, ולאו דווקא הקרובה ביותר (ר' ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל לביטוח, פ"ד מ(1) עמ' 589, 604, ע"א 260/82 סולמון נ' אמונה, פ"ד לח(4) עמ' 256,253). כמו כן, די בכך כי התובעת תשכנע בית המשפט בנכונות גרסתה בשיעור של 51 אחוז מתוך 100 אחוז המבטאים ודאות מוחלטת על-מנת לצאת ידי חובתה (ר' ע"א 6283/97 אלכסנדורב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) עמ' 254).

            במקרה דנן, אין לומר כי הימנעות התובעת מהזמנת אחיה הנתבע למתן עדות והרישום החסר במכתב ההפנייה מפחיתים רמת השכנוע של בית המשפט בגרסתה מתחת לרמה הנדרשת במשפט האזרחי, 51 אחוז.

10.        לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את גרסת התובעת, לפיה, התאונה בה הייתה מעורבת ביום 19/2/04 הינה תאונת דרכים, כמשמעות המונח בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים.