פסק-דין חלקי בתיק א 1167/04

א .         בפני תובענתם של יורשי המנוח עלי דיב חליל ז"ל (להלן: " המנוח"), אשר היה הבעלים של חלקות 4, 12, ו-31 בגוש 19044 בעת ההפקעה, לפיצויים בגין ההפקעה. באשר לחלקות 4 ו-12 אין מחלוקת בין הצדדים כי בחלקות אלה לא נעשתה כל פעולת חציבה, קודם להפקעה. המחלקת הינה ביחס לחלקה 31 (שתקרא להלן לשם הנוחיות " המחצבה"או " חלקת המחצבה").

התובעים טוענים כי בחלקת המחצבה בוצעו עבודות חציבה במשך מספר שנים ובהתאם לכך יש לשום את הקרקע בחלקה זו וכך גם בחלקות 4 ו-12, ואילו המדינה טוענת שיש לקבוע כי בחלקות המחצבה נעשו עבודות חציבת אבן בהיקף מזערי, אשר בוצעו והופסקו שנים רבות בטרם ההפקעה, ובלא כל קשר להפקעה. לכן יש להעריך את החלקה 31 יחד עם החלקות האחרות כפי יעודה כחקלאית, במועד הקובע.

ב .         בהחלטתי מיום 10/7/06, קבעתי כי, יש תחילה להכריע במחלוקת העובדתית שבין הצדדים ולקבוע האם בוצעה חציבה בשטח כלשהוא מן השטחים שבמחלוקת, מה היה הקיפה של אותה חציבה. כן, יש לקבוע האם החציבה בוצעה על פי רישיון תקף.

לפיכך, נשמעו ראיות לענין עובדתי זה תחילה. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב, ומכאן הצורך בהכרעה זו.

ג .          לפיכך, אפרט תחילה מן הראיות שבאו בפני.

[1]        הופיע להחקר על תצהירו מר דיב נג'ב, שהינו בנו של המנוח, אשר מסר עדותו הראשית בתצהיר מיום 28/8/02. בתצהיר טען מר נג'ב (שיקרא להלן: " התובע"), כי המנוח עלי דיב חליל דיב (להלן: " המנוח"), שעזבונו הוא התובע, פתח יחד עם התובע מחצבה בחלקה 31 בגוש 19044 (להלן: " המחצבה"). בשנת 1965, נתקבל רישיון לחציבה אשר חודש בשנת 1966. על פי חוות דעת שקיבל המנוח, היתה החלקה מתאימה לחציבה והיה בה כדי פרנסה, בדומה למחצבות בסביבה.

ביחס לחלקה 12, אשר שימשה כמטע זיתים, נתקבל אישורם של המפקחים על היתרים כי, ניתן יהיה לקבל גם לגבי חלקה זו רישיון לחציבה, לאחר מיצוי הזכות במחצבה.

לדבריו, המנוח מסר לו כי, המפקחים הודיעו לו כי לא ניתן לחדש את רישיון החציבה מאחר והאיזור עתיד לשמש לצרכי ציבור (הקמת העיר כרמיאל). חדלו להפעיל את המחצבה מחשש להתעמת עם הרשויות.

במהלך החקירה בפני, נסתבר כי, העד טוען שהתחילו לחצוב בשנת 1965, והמשיכו עד שנת 1966, לאחר חידוש הרישיון אולם, החציבה בוצעה עד שנת 1970. באשר לשנים שמ- 1966 ועד לשנת 1970, טען העד ביחס לרישיון החציבה כי:

" אני חושב שהיה לי רישיון עד שנת 1970, אבל אני לא זוכר איפה זה" (עמ' 5, ש' 14).

לפיכך, בשאלת המועדים בהם נתבצעה חציבה, לא יכול היה העד למסור גרסה אמינה. גרסתו עמומה, תוך כוונה מיוחדת להאריך התקופה.

העד אף אישר כי, בטרם החלו בפעולות לקבלת רישיון חציבה נתקבלה חוות דעת בכתב מאת אדם בשם חסן האני, מומחה למחצבות. על סמך חוות דעתו הוזמן מודד והוכנה תוכנית ומיפוי (עמ' 5, ש' 24-21).

לטענתו, המשיך וחצב במחצבה עד לשנת 1970, כאשר מן המחצבה הפיקו שיש וביסקוויטים לקירות (עמ' 6, ש' 2).

לשאלה, מה ארע בשנת 1970, שהופסק החציבה ענה:

"אני הייתי מעמיס אני ואח שלי למשאית שני בלוקים של שיש, באו שני בחורים עם רכב, אמרו לי מה אתה עושה פה, אמרתי זו האדמה שלי והינה הרישיון שלי, אמרו לי שזה אדמה מופקעת ואסור לך לעשות את זה, וסילקו אותי משם, אמרו לי שהם מהמינהל"(עמ' 6, ש' 8-6).

יודגש כי דבריו אלה של "התובע" שהינו העד המרכזי מטעם התביעה, עומדים בניגוד מוחלט לתצהירו, שם טען כי אביו אמר לו שלא יחדשו את רשיון החציבה בגלל יעוד החלקה להפקעה. ברור כי, עדותו זו סותרת את תצהירו בנקודה מאוד קרדינלית. סתירה זו מצביעה על כך "שסיפור" הפקחים לא היה כלל.

במהלך חקירתו החוזרת הוגשה חוות דעת של אותו בכרי, אשר סומנה ת/1, לעצם קיומה.

יחד עם זאת, עיון בת/1, מלמד כי, אין מדובר בחוות דעת כלל, אלא בהסכם בין שני צדדים, שאחד מהם הוא חסן בכרי והשני עלי דיב - המנוח. עוד יודגש כי, לא צויין במסמך זה גוש חלקה, אלא תיאור מקום החציבה הוא: " אתר אל - סייאלאת באדמות מגדל כרום, שבבעלות צד א'". לפיכך, לא ניתן לייחס הסכם שותפות זה לאדמה שבמחלוקת, אלא מדברי העד בלבד.

עוד עולה מעיון במסמך ת/1, כי הצדדים כלל לא ידעו מהי יכולת המחצבה להיות מחצבה כלכלית ומפרנסת (סעיף ד' לת/1), זאת בניגוד לדברים שאמר העד בעדותו בפני. מכאן שהמסמך ת/1, אף סותר את דברי העד.