פסק-דין בתיק תק 1605/03

1.         בלילה שבין יום 24.10.2000 - 25.10.2000 התרחשה סופת גשמים עזה ברחבי גוש דן. במהלך הסופה ירדו תוך פרק זמן קצר כמויות גשם חסרות תקדים, שגרמו להצפות במקומות שונים בעיר בת-ים. עפ"י תעודת עובד ציבור של השירות המטאורולוגי עולה כי באזור בת-ים ירדה בפרק זמן של 4 שעות כמות של 110 מ"מ גשם, דבר שהוא נדיר ביותר וההסתברות להתרחשותו היא כ - 1% (תקופת חזרה של 100 שנים). הפעם האחרונה שנמדדה עוצמת גשם כזו הייתה בשנת 1942 (ראה עדותו של נציג העירייה בעמ' 2 לפרוטוקול).

2.         כתוצאה מסופת הגשמים, הוצף גן ילדים המופעל ע"י התובעת, ברח' שפירא 31 בבת-ים, וזאת עד לגובה של חצי מטר. כתוצאה מן ההצפה, נגרמו לגן ולתכולתו נזקים כבדים ביותר, המסתכמים אליבא דתובעת בסכום של 28,512 ש"ח (ראה חוות דעתו של דורון קשטן, השמאי מטעמה) או בסכום של 12,867 ש"ח אליבא דנתבעת (ראה חוות דעתו של אורי לרנר, השמאי מטעמה).

3.         בעקבות הנזק שנגרם לתובעת, היא הגישה את התביעה הנוכחית נגד עיריית בת-ים, ובגדרה תבעה פיצוי בסך 16,800 ש"ח בגין נזקי ההצפה. התובעת טענה, בין השאר, כי העירייה הפרה את חובתה עפ"י סעיף 235 לפקודת העיריות לדאוג לניקוזו של הרחוב, כמו גם את חובתה עפ"י סעיף 242 (1) לפקודת העיריות, לנקוט אמצעים להסרת כל מטרד או למניעתו. כמו כן טענה התובעת כי העירייה לא דאגה לניקוי הפסולת אשר הצטברה בפתחי ניקוז מי הגשמים, לא תיחזקה כראוי את מערכת הניקוז והתיעול ולא דאגה מבעוד מועד להציב משאבות לשאיבת מי הגשם המצטברים, במקומות שבהם היה צפוי כי תתרחשנה הצפות, וזאת למרות שההצפה הייתה בגדר הצפיות של העירייה, בעקבות ניסיון החורפים הקודמים.

4.         הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי מדובר במאורע טבע בלתי צפוי שלא ניתן להטיל בגינו חבות כלשהי עליה; הנתבעת מוסיפה וטוענת כי נקטה את כל הפעולות המתחייבות בעניין תחזוקת מערכת הניקוז, ולפיכך אין להטיל עליה אחריות נזיקית כלשהי.

5.         מטעם העירייה העיד בפניי מנהל אגף התשתיות, מר זאב יאסין. מר יאסין טען כי העירייה דאגה לפתוח את כל פתחי הניקוז ולנקות אותם, אלא שהגן שמפעילה התובעת נמצא במקום נמוך טופוגרפית, והוא "יושב כמו אמבטיה". מר יאסין טען כי אין מערכת ניקוז שמסוגלת לספוג כמות כה גדולה של גשמים, אשר סוחפת איתה ניילונים, קרטונים וכו', הסותמים את מערכת הניקוז.

6.         לכאורה, ולו היה מדובר ברחוב רגיל בעיר בת-ים, היה ממש בטענותיה של העירייה. דא עקא, מר יאסין הודה כי "באותו מקום היו הצפות בעבר, אבל בגובה של 30 עד 40 ס"מ בלבד. כמעט כל שנה יש לנו הצפות ברחוב הזה, כי מבחינה טופוגרפית הוא יושב כמו אמבטיה. בשנת 2000 ההצפה הגיעה לגובה של מטר וחצי".

7.         הודאתו זו של מנהל אגף התשתיות של העירייה חורצת את הכף לטובת קבלתה של התביעה. אני מוכן להניח כי אכן מדובר היה באירוע חסר תקדים מבחינת היקף הגשמים שירדו תוך פרק זמן קצר ביותר. יחד עם זאת, העירייה ידעה על סמך ניסיון העבר, כי רחוב שפירא, בו נמצא הגן, מועד לפורענות וכי מידי שנה מתרחשות שם הצפות, בלא קשר לסופה כזו או אחרת. ירידת גשמים בעונת החורף אינה בבחינת כוח עליון שלא ניתן לצפותו, וזאת להבדיל מסופה חד פעמית וחריגה. אין להשלים עם מצב בו העירייה מוכנה לקבל, כדבר מובן מאליו, הצפות חוזרות ונשנות באותו רחוב עצמו מידי שנה בשנה, משל היה מדובר בגזירה משמים. אין גם להשלים עם מצב שבו תושבי העיר הם שיצטרכו לשאת בנזקים הנגרמים להם מחמת הצפות חוזרות ונשנות. מבחינתה של העירייה, הייתה יכולת וחובה לצפות כי גם ירידת גשמים בהיקף רגיל תגרום להצפתו של גן הילדים, כפי שהיה בשנים עברו. לפיכך, עם בוא החורף, שומה היה על העירייה להיערך מבעוד מועד ולנקוט אמצעי זהירות מיוחדים בסביבתו של גן הילדים, כדי למנוע אחת ולתמיד את התופעה החוזרת של ההצפות. העירייה לא נערכה כאמור, ומכל מקום לא הובאו בפניי ראיות להערכות מיוחדת באזור הגן. במילים אחרות, הנזק לגן היה צפוי להיגרם גם אלמלא האופן החריג של סופת הגשמים, ודי היה בירידת גשמים בהיקף הרגיל באזור בת-ים, כדי לגרום את ההצפה. אני מוכן להניח כי האופי החריג של סופת הגשמים הגדיל את מפלס ההצפה, אך לדידי, די בהצפה "רגילה" בגובה של 30 ס"מ (וזוהי ההצפה השנתית "הרגילה" עליה העיד מנהל אגף התשתיות של העירייה) כדי לגרום נזקים חמורים ביותר לגן, ואין צורך דווקא בהצפה בגובה של 50 ס"מ, כפי שהתרחשה בפועל עפ"י עדותה של התובעת (או בהצפה בגובה של מטר וחצי כגרסת נציג העירייה).

8.         בנסיבות העניין, חל הכלל לפיו הדבר מעיד על עצמו, כאמור בסעיף 41 לפקודת הנזיקין. במילים אחרות, לתובעת אין ידיעה מה היו למעשה הנסיבות שגרמו להצפה. מקרה ההצפה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה באמצעי זהירות סבירים מאשר עם המסקנה כי העירייה נקטה באמצעי זהירות כאלה. לפיכך, עובר נטל הראייה על כתפי העירייה, ועליה להוכיח כי לא התרשלה במילוי תפקידה. העירייה לא עמדה בנטל זה.

9.         עיינתי באסמכתאות שהוגשו ע"י נציגי העירייה. מדובר במקרים בהם נדחו תביעות שהוגשו נגד עיריית בת-ים בגין נזקי אותה סופת גשמים של חודש אוקטובר 2000. אסמכתאות אלה אינן יכולות להועיל לעירייה, משום שבענייננו, הודה כאמור נציג העירייה שההצפה התרחשה באזור רגיש במיוחד ולמוד הצפות בשנים עברו. לפיכך, לגבי אזור מסוים זה, חובה הייתה על העירייה לנקוט פעולות מיוחדות כדי למנוע את ההצפה, דבר שלא נעשה.

10.       אשר על כן, אני קובע כי העירייה הפרה את חובת הזהירות כלפי התובעת וכי היא חייבת לפצות את התובעת בגין נזקיה. נותר איפוא לקבוע את שאלת גובה הנזק.

11.       בעניין זה, הוגשו כאמור שתי חוות דעת של שמאים שונים. מבין שתי חוות הדעת, יש להעדיף את חוות דעתו של השמאי מטעם העירייה, באשר זו נערכה בזמן אמת, על-יסוד בדיקה שקיים השמאי ביום 27.10.2000 בגן הילדים. לעומת זאת, חוות דעתו של השמאי מטעם התובעת נערכה רק ביום 27.03.2002, תוך שהוא מסתמך אך ורק על תמונות שהוצגו בפניו. חוות דעת זו נערכה מבלי שהשמאי יבקר בגן הילדים. לפיכך, ברור שחוות דעתו של השמאי מטעם העירייה היא מדויקת יותר ויש לייחס לה משקל רב יותר.

12.       סוף דבר, אני קובע כי הנזקים שנגרמו לתובעת מפאת מחדליה של העירייה, מסתכמים בסך של 12,867 ש"ח, כאמור בחוות דעתו של השמאי אורי לרנר מטעם העירייה.

13.       אשר על כן, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את הסכומים הבאים:

(א)        סך של 12,867 ש"ח בגין נזקי ההצפה. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 14.11.2000 (מועד חוות הדעת) ועד ליום התשלום בפועל.

(ב)        סך של 205 ש"ח בגין אגרת התביעה.

(ג)         סך של 300 ש"ח בגין הוצאות התייצבותה של התובעת.

14.       המזכירות תישלח פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום י"ג בניסן, תשס"ג (15 באפריל 2003) בהעדר הצדדים.