פסק-דין בתיק תק 002211/02

1.         התובע, החל, בחודש מרץ 1987 לשמש כמנהל מעון "הרימון" של ויצ"ו (להלן: "המעון"). הנתבע, סיפק למעון שירותי גינון עוד קודם לתחילת עבודתו של התובע במעון.

2.         במחצית השניה של שנת 1998 הודיע התובע לנתבע על הפסקת שירותיו למעון.בעקבות זאת פנה הנתבע במכתב מיום 20.7.98 למפקחת הראשית בויצ"ו גב' לינדה עוד ובו התלונן כי התובע, בפגישתם הראשונה, ביקש ממנו :

                  "שיש לו (לתובע י.ה.) איזה שהיא עבודה ושהוא רוצה שאבצע לו אותה בביתו, אבל כל זה ללא תמורה וללא כל תשלום, ובמקום תוך כדי השיחה סירבתי לו ולא הייתי מעוניין שבגלל שהוא המנהל במקום יכריח אותי לבצע לו עבודה ללא כל תשלום... וכאשר הוא אמר לי אם אתה לא חושב לבצע את העבודה אשר דיברנו עליה בעבר אין לך פה יותר מה לעבוד במעון הזה כי אני המנהל פה ואני קובע לך...".

            בעדותו בפני טען הנתבע כי באותה פגישה ביקש ממנו התובע  לספק לו מספר עציצים ללא תשלום וכי ברור היה לו כי בכוונת התובע לקחתם לביתו. לטענת הנתבע, הוא השיב לתובע כי אין הוא מוכן לספק לו עציצים בלא תשלום, אך כי הוא יהיה מוכן למוכרם לו בהנחה. משהתובע הבין כי אין בכוונת הנתבע להיענות לבקשתו, הוא לא הגיב לדברי הנתבע ועבר לשוחח עמו בעניין אחר.

לטענת הנתבע, בהמשך, פנה אליו התובע בבקשה כי לא יחייב את ויצ"ו בגין עבודות מסוימות שביצע במעון ועבור המעון. הנתבע, במכתבו, טען כי מאז שדחה את בקשות התובע, התובע התנכל לו והודיע לו על הפסקת עבודתו אך ורק בגין סירובו, כאמור.

            בעקבות המכתב, נאלץ התובע להגיב על המכתב וכן נקרא לבירור ע"י מעבידתו. התובע הכחיש מכל וכל את טענות הנתבע וטען כי הפסקת עבודתו של הנתבע במעון נעשתה משיקולים ענייניים בלבד.

            בסיומו של הבירור הודיעה גב' עוד לינדה כי להערכתה התובע דובר אמת.

3.         התובע המשיך בעבודתו בויצ"ו עד לפיטוריו בחודש דצמבר 1999. לדברי התובע, לא ידועה לו סיבת פיטוריו, מכל מקום, לא טען בפני כי פוטר בגין מכתבו של הנתבע.

יצוין כי התובע, עד להגשת התביעה ביום 2.7.2002, לא פנה לנתבע, בין במישרין ובין          בעקיפין, בכל התקופה ולא דרש ממנו כי יחזור בו מדבריו. התנהגותו זו של התובע אינה         סבירה ואני מתקשה לקבל את טענתו, בפני, כי לא אזר אומץ להגיש את תביעתו.

4.  לכאורה, עומדות לתובע הגנת תום הלב עפ"י ס' 15 (8) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן: "החוק") ובלבד, כמובן, כי העובדות המפורטות אמת הן.
בכתב הגנתו ובעדותו בפני טען הנתבע כי האמור במכתבו אמת הוא.

     ברם - בענין זה עול הראיה להוכחת אמיתות דבריו מוטל על הנתבע שעליו להוכיח כי דבריו אמת.
הנתבע לא עמד בנטל זה להוכחת תביעתו ולא שכנע אותי כי התובע אכן פנה אליו בבקשה כי יבצע עבורו עבודות ו/או יספק לו מספר עציצים לשימושו בביתו שלו וכל זאת ללא תשלום. על כן אני קובע כי הנתבע אכן עוול עוולה אזרחית של לשון הרע כלפי התובע.

4.         באשר לפיצוי המגיע לתובע - סעיף 7 א' (2) לחוק קובע פיצוי בשיעור של 50,000 ש"ח ללא הוכחת נזק וס"ק (ג) אף מתיר לביהמ"ש לפסוק לתובע פיצוי שלא יעלה על כפל סכום זה, מקום שהוכח כי לשון הרע פורסמה כדי "כוונה לפגוע". ס' 7 א' הנ"ל נחקק לאחר מועד כתיבת המכתב ושיגורו ע"י הנתבע ועל כן אין הוא רלבנטי במקרה דנן.

     כאמור, עד להגשת התביעה דנן לא פנה התובע לנתבע בכל דרך שהיא בדרישה לחזור בו מהאמור במכתבו והתביעה הוגשה לאחר כ- 4 שנים תמימות כשהנתבע יכול היה להניח כי, ככל הנראה, הענין מת "מיתת נשיקה".

     לא שוכנעתי בהסבריו של התובע, לשאלותי, מדוע המתין זמן כה רב עד אשר פנה לראשונה לתובע.

     התובע לא טען בפני כי מעמדו בויצו נפגע או כי פיטוריו נגרמו עקב מכתבו של הנתבע. מכאן כי התובע לא הוכיח בפני האם נגרם לו נזק מבין ומה שיעורו.

     יחד עם זאת, יש להניח כי המכתב, עד לתום הבירור שנעשה , אכן פגע בשמו הטוב של התובע אמינותו וכבודו. בנסיבות אלו ותוך שאני מביא בחשבון את השיהוי בפנייתו של התובע לנתבע אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסכום של 3,000 ש"ח.

פסק הדין ישלח לצדדים בדואר.