פסק-דין בתיק תפח 3018/06

השופט ר. שפירא:

1.    הבקשה והרקע שקדם לה :

בפנינו בקשת המבקש לפיצוי בגין ימי מעצר והחזר הוצאות הגנה על פי סעיפים 80-81 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), זאת בהמשך לזיכויו של המבקש מהאישומים שיוחסו לו בת"פ 420/01 של בית המשפט המחוזי בחיפה. המבקש הגיש בקשתו לפיצוי הן כנגד המדינה והן כנגד המתלוננות.

למען הסדר יצוין כי שמיעת הראיות בת"פ 420/01 והכרעת הדין היו בפני הרכב השופטים ס. ג'ובראן [אב"ד], ר. שפירא ור.ש. צמח. שניים מחברי ההרכב אינם מכהנים עוד בבית משפט זה. בהתאם, ובהסכמת הצדדים, נקבע תיק זה לדיון בפני המותב הנוכחי, כאשר אחד מחבריו היה גם בהרכב ששמע את התיק המקורי.

כנגד המבקש הוגש כתב אישום בת.פ. 420/01 של בימ"ש זה. כתב האישום ייחס למבקש עבירות של אינוס, עבירה לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, מעשים מגונים, עבירה לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין ועבירה של הטרדות מיניות, עבירה לפי סעיף 5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח - 1998 (להלן: "החוק למניעת הטרדה מינית"). על פי עובדות כתב האישום המבקש, אשר שימש כמנהל המטבח במרכז הרפואי "הלל יפה" בחדרה, נהג להעיר לשתי המתלוננות, אשר עבדו בחדר האוכל תחת פיקוחו, הערות בעלות אופי מיני, לגעת בחלקי גופן וכן קיים עמן יחסי מין שלא בהסכמתן החופשית.

בהליך שהתקיים בפני בית המשפט המחוזי זוכה הנאשם מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום והורשע בעבירה של בעילה אסורה בהסכמה. בית המשפט המחוזי קבע בהכרעת הדין כי יש לזכות את הנאשם מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וזאת משום שהוכח כי הנאשם והמתלוננת קיימו יחסי מין, אך לא הוכח כי יחסי המין קוימו שלא בהסכמת המתלוננות. כן נקבע כי לא הוכח שהנאשם נהג לגעת בחלקי גופן של המתלוננות ולהעיר להן הערות בעלות אופי מיני. עם זאת, נקבע כי יש להרשיע את הנאשם בעבירה שלא פורטה בכתב האישום, עבירה של בעילה אסורה בהסכמה לפי סעיף 346(ב) לחוק העונשין וזאת משום שנקבע כי הנאשם ניצל את מעמדו כדי לקיים יחסי מין עם המתלוננות. 

במסגרת ערעור שהגיש הנאשם לבית המשפט העליון בע"פ 9256/04 זוכה הנאשם גם מהעבירה של בעילה אסורה בהסכמה. דעת הרוב בבית המשפט העליון קבעה כי אשמת המערער בעבירה של בעילה אסורה בהסכמה לא הוכחה מאחר ולא הוכח במידה הנדרשת בפלילים כי המערער קיים יחסי מין עם המתלוננת א' תוך ניצול מרות ביחסי עבודה. ביחס למתלוננת צ' קבע ביהמ"ש העליון כי העבירה ממילא התיישנה. יש לציין כי טענת ההתיישנות לגבי המתלוננת צ' נטענה לראשונה בפני בית המשפט העליון ולא נטענה בפני בית המשפט המחוזי. נקבע כי אפשר לראות במתלוננות כמי שיזמו את המגע המיני ולכן לא ניתן לקבוע מעבר לספק סביר כי יחסי המין שקיים המערער עם המתלוננת א' הנם תוצאת ניצול מרות ביחסי עבודה. נקבע כי בנסיבות המקרה לא נפגעה אוטונומיית הרצון של המתלוננות וההסכמה לקיום יחסי המין מצד המתלוננות לא הייתה הסכמה טכנית וחסרת משמעות. קביעה זו של דעת הרוב בביהמ"ש העליון היוותה הלכה חדשה לעניין פירוש המונח "ניצול מרות ביחסי עבודה". דעת המיעוט בבית המשפט העליון (כב' השופטת ע. ארבל) סברה כי בהתקיים יחסי עבודה, כאשר הוכחו יחסי מרות, בין ישירים ובין עקיפים, נובעת מכך המסקנה כי העובד מודע למעמדו של בעל המרות ומכאן שמתקיים יסוד הניצול.

בסיכומו של דבר, זוכה המבקש בבית המשפט העליון גם מעבירה של בעילה אסורה בהסכמה וזאת משום שלא ניתן לקבוע מעבר לספק סביר כי יחסי המין שקיים עם המתלוננת א' הנם תוצאה של ניצול מרותו ביחסי העבודה ביניהם.

2.    טענות הצדדים :

המבקש טוען כי יש לפצותו בגין 13 הימים בהם שהה במעצר, בשל השעייתו מעבודתו, השחרת פניו ברבים והנזקים הממוניים והנפשיים שנגרמו לו.  לטענתו, המתלוננות גמרו בליבן לנקום בו ולהעליל עליו עלילת שווא, על לא עוול בכפו ובכך להביא לידי חורבן חייו והרס נישואיו.

לטענת המבקש, לא היה כל יסוד לאשמה ולא היה מקום מלכתחילה להגיש כנגדו כתב אישום לכן הוא זכאי לפיצוי מהמדינה. המבקש מציין כי המשטרה התעלמה מהמלצותיו של ביהמ"ש במסגרת בקשת המעצר לבצע למבקש בדיקת פוליגרף ואף נמנעה מלבצע למתלוננות בדיקת פוליגרף על אף הסכמתן לביצוע בדיקות. כן טוען הוא כי מעיון בהודעות המתלוננות במשטרה ובתשתית הראייתית עולה כי אין יסוד לאשמה ואין הצדקה להגיש כתב אישום, בפרט נוכח מחדליה של הרשות החוקרת.

לחילופין טוען המבקש כי בעניינו חל הסיפא של סעיף 80(א) לחוק אשר עניינו "נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי". המבקש טוען כי הן ביהמ"ש המחוזי והן ביהמ"ש העליון נתנו אמון מלא בגרסתו והמתלוננות לא זכו כלל לאמון ביהמ"ש, כי המבקש נפל קורבן לעלילה מצד המתלוננות אשר מקורה ברצונן להתנקם בו.

באשר למתלוננות טוען המבקש כי עצם האמירות בהכרעת הדין של ביהמ"ש המחוזי בנוגע לאמינותן והנסיבות אשר הביאו אותן להתלונן כנגד המבקש די בהן כדי להביא למסקנה כי יש מקום לחייב את המתלוננות בהוצאות הגנתו של המבקש בהתאם לסעיף 81 לחוק מאחר ותלונתן הוגשה ביודעין ללא יסוד ולשם קנטור.

המבקש טוען לנזקים בשל 44 חודשי השעיה מעבודתו, שהיה במשך 13 ימים במעצר לצרכי חקירה ושבעה ימי מעצר בית, השבת הוצאות הגנתו בהליך המעצר וייצוגו בפני ביהמ"ש המחוזי וביהמ"ש העליון וכן ייצוגו בפני בית הדין למשמעת. לטענת המבקש, המדינה והמתלוננות צריכות לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו, ביחד ולחוד.

המשיבה טוענת כי יש לדחות את בקשת המבקש לפיצוי, משום שהמבקש לא עומד בתנאים הקבועים בסעיף 80 לחוק העונשין. לטענת המשיבה, אין המדובר במקרה בו לא היה מקום להגיש את כתב האישום מלכתחילה. כן טוענת המשיבה כי אין נסיבות אחרות המצדיקות פיצויו של המבקש.

המשיבה טוענת כי חומר הראיות שהיה בפניה בטרם הגשת כתב האישום הכיל ראיות לכאורה לביצוען של עבירות פליליות על ידי המבקש והמבקש אף הודה בחקירתו במשטרה כי קיים יחסי מין עם המתלוננות. ביהמ"ש המחוזי אף הרשיע את המבקש בביצוע עבירות מין וביהמ"ש העליון ציין כי התנהגותו של המבקש ראויה לגינוי וייתכן אף כי מעשיו מהווים עבירה של קבלת שוחד. המשיבה טוענת עוד כי המחלוקת בין שתי הערכאות הינה פרשנית-משפטית באופיה ולכן אין מקום לטענה כי רשויות החקירה והתביעה התרשלו או כי הוגש כתב אישום מבלי שהיו די ראיות להוכחת האשמה.

באשר לטענת המבקש למחדלי חקירה טוענת המשיבה כי תוצאות בדיקת פוליגרף ממילא אינן יכולות לשמש ראיה קבילה בבית משפט ולכן ממילא אין בכוחן להשמיט את הבסיס תחת ראיות קבילות אחרות הקיימות בידי התביעה. בכל מקרה, טוענת המשיבה, כי לא ניתן היה לבצע במקרה זה בדיקת פוליגרף משיקולים ענייניים מקצועיים ולאור טיב המחלוקת בין הצדדים הנוגעת לפרשנותם האישית לאירועים שהתרחשו.

באשר לטענות המבקש בדבר "נסיבות אחרות המצדיקות" פיצוי, טוענת המשיבה כי ביהמ"ש המחוזי קבע כי עדותו של המבקש ביחס לאירוע עם המתלוננת א' מעלה תמיהות מסוימות, כי נתגלו סתירות בגרסתו וכי הסתירות פוגעות במהימנות גרסתו. כמו כן, טוענת המשיבה, ביהמ"ש אמנם העלה תהיות באשר למניע שעמד מאחורי הגשת התלונה כנגד המבקש, אך לא קבע כי המדובר בתלונת כזב או עלילת שווא. כן לא נקבע כי המתלוננות יזמו את המגע המיני עם המבקש וביהמ"ש העליון סבר כי מן הראוי להניח לטובת המבקש כי המתלוננות יזמו את הקשר המיני עמו. לכן, לטענת המשיבה, לא הוכח שהיה מחדל מצד רשויות התביעה והחקירה בהגשת כתב האישום או בניהולו של המשפט.

עוד טוענת המשיבה כי המדובר בזיכוי מחמת הספק וככזה, על פי רוב, בהעדר נסיבות מיוחדות, אינו מצדיק פיצוי.