פסק-דין בתיק תיק רבני 465776/2

לפנינו תביעת גירושין ותביעה לחלוקת רכוש.

תביעת הגירושין הוגשה ע"י הבעל [פלוני], ביום י' טבת תשנ"ט, ובו ביום הוגשה גם התביעה לחלוקת רכוש.

בני הזוג נישאו כדמו"י בשנת 87, ולהם חמישה ילדים.

לגבי תביעת הגירושין קיים בית הדין דיון ארוך. לאחר ששמע עדים ולאור כל החומר שבתיק הוציא בית הדין פסקדין ביום כ"ד אלול תשנ"ט [...] שחייב את האשה בקבלת גט.

לגבי משמורת הילדים בני הזוג היו חלוקים, הבעל ביקש את המשמורת בהחזקתו [...].

בית הדין קיבל תסקיר של עו"ס שעל פיו הבת [ת'] תהיה במשמורת האב, שאר הילדים במשמורת האם תחת פיקוח של עו"ס, וגם זה באופן זמני. בית הדין פסק לגבי הבת [ת'] כפי המלצת העו"ס, ולגבי שאר הילדים החליט שהחלטה תינתן רק לאחר קבלת תסקיר משלים.

הדבר המונע כיום את הגט הוא בעיית הרכוש.

ונצטט מדברי העו"ס מיום כ"ח כסלו תש"ס 7/12/1999, שכתבה: "מדובר בבני זוג הנמצא ברמת סכסוך גבוהה ביותר, ולמרות זאת בגלל איהסכמה בעניין חלוקת הרכוש עדיין מתגוררים ביחד, אין ספק שהמצב הנ"ל פוגע ביכולת תפקודם הכללית ובעיקר ההורית ואין ספק כי הנזק לילדים כתוצאה מזה הוא רב."

ובכן, חוץ מהעניין ההלכתי, חייבים לפתור את בעיית הרכוש לטובת הזוג והילדים. לגבי הרכוש ביתהדין קיים דיונים, ושני הצדדים מודים כי הדירה נרכשה 40% שנתנו הורי הבעל והשאר משכנתא. למעשה שולם ע"י הורי הבעל 20 מתוך 54,000 אלף שעלתה הדירה דהיינו 37%.

בהסכם שנכרת בין הצדדים ביום 6/1/1990, דהיינו יומיים לפני קנית הדירה כותבת האשה: כי מאחר שעזבה את בית בעלה בעבר "יודעת אני שמצב חיים שכזה גרם לבעלי לחשוש לגבי רכישת דירה ולחששות אצל משפחתו שרוצים לעזור מבחינה כספית, החלטנו להגיע לידי הסכם שהדירה אשר אנו אמורים לקנות באריאל ממר [ז' ק'] ... מצהירה אני שאם ניפרד או נתגרש או נסתכסך יעברו כל הזכויות של הדירה ותכולתה לידי [פלוני], ולא יהיו לי שום זכויות על הדירה... ולא אתבע את [פלוני], לא בשמי ולא בשם הילדים..." כעבור יומיים נערך חוזה בין המוכר הנזכר לבין בני הזוג.

כפי שנתברר רוב המשכנתא לא שולמה. לדברי הבעל המשכנתא אמורה להיפרע עוד במשך עשרים שנה.

טענת ב"כ האשה כי ההסכם בין בני הזוג משנת 96 לא אושר כפסק דין וכיוון שכך אין לו תוקף חוקי, עוד מוסיף שכיוון שהחוזה והמשכנתא נרשמו ע"ש שני בני הזוג, הרי שיש לאשה חלק בדירה כמו לבעל. רכוש נוסף הנתון במחלוקת בין בני הזוג הוא מגרש שרכש הבעל, ביום 9/05/96, קנה הבעל מגרש על שטח דונם בעמק שרה שבבאר שבע בסכום של 3,500 דולר, מאת מר [י'].

אולם מאידך גיסא הוגשו מסמכים ע"י הבעל כי מוכר המגרש הלווה לו בתאריך 3/97 סך 1,500 דולר ובנוסף 750 דולר בתאריך 4/98 וביום 26/02/99 2,750 דולר. המגרש הנ"ל בעבר שועבד תמורת ההלוואה, הבעל הוסיף והביא שטרי חוב שחב לבני משפחתו.

בעניין הדירה, הנה בהלכה אין מושג מה שקנה בעל קנתה אשתו, אולם יש לדון בהלכה ע"פ הרישום, שלכאורה, הרישום מראה שהבעל נתן מתנה לאשתו. אמנם במקרה שלפנינו אין הרישום מהוה כל הוכחה, משתי סיבות: סמוך ונראה לקנייה מסרה האשה "מודעה" חדמשמעית שאין לה כל זכויות בדירה במקרה של פירוד, ואף שאנו מסכימים עם באכוח האשה כי להסכם אין תוקף חוקי, אבל ברור שיש לו תוקף לגילוי כוונות, ההסכם ניתן בתמורה להסכמת הורי הבעל ליתן חלק עיקרי וחשוב בקנית הדירה, וכמובן שהסכם זה השתלם לאשה, זאת ועוד: היום כדי לקבל משכנתא יש צורך לרשום את הדירה ע"ש שני בני הזוג, ואין ללמוד מעצם הרישום.

זאת ועוד: גם אילו נדון ע"פ חוק יחסי ממון רשאים כל אחד מבני הזוג להקנות לחברו זכויות ראה סעיף 4 לחוק, ובוודאי שבית הדין רואה במקרה זה "נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת... לקבוע נכסים... ששווים לא יאוזן בין בני הזוג" סעיף 8 (1),.וגם הרישום לא תמיד קובע, ראה סעיף 9 לחוק, ועל כן רואה בית הדין שיש הצדקה שהדירה תועבר בשלמותה ע"ש הבעל מהטעמים דלעיל ודלהלן.

ומה שבמקרה זה לא היה מכירה אלא ויתור מראש על זכויות, ויש לדון מבחינה חוקית כי אם אין להסכם תוקף מחייב, אבל גם אי אפשר לומר "שיראום כמסכימים להסדר איזון משאבים".

טענת ב"כ האשה כי ההסכם נכפה עליה אינה נכונה. האשה לא טענה זאת בפני בית דין, ורק ב"כ טענה בהמשך הדיון "שהאשה סיפרה לה", ואין בזה ממש כדי להכחיש את החתום.

נזכיר גם כי האשה הודתה בבית המשפט כי שיקרה בשעתו בבית הדין ובבית המשפט כדי להשיג תנאים טובים.

הוסף לכל האמור כי כלל הוא דברים שבלב הם דברים לגבי מתנה. הכול מודים שהורי הבעל נתנו כ40%. הכול מודים שהבעל הוא ששילם את המשכנתא, ושרוב רובה של המשכנתא עדיין לא שולם.