מסגרת ההליכים
1. סמל יהב ביטון (להלן:
המערער), הורשע לאחר שמיעת ראיות בשתי עברות של
מעשה מגונה בנסיבות של אינוס, לפי סעיפים 348(א) ו-345(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:
חוק העונשין); בעברה של
אינוס בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 345(א)(4) ו-345(ב)(5) לחוק העונשין; בשלוש עברות של
הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין ובעברה של
התנהגות שאינה הולמת, לפי סעיף 130 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955.
בית הדין קמא השית על המערער שלושים (30) חודשי מאסר לריצוי בפועל בגין עברות המין וחודש (1) מאסר בפועל בגין העברות של הדחה בחקירה והתנהגות שאינה הולמת. נקבע, כי מאסר זה ירוצה במקביל לעונש המאסר בפועל שהוטל בגין עברות המין. בנוסף, נגזרו על המערער שנתיים (2) מאסר על תנאי למשך שלוש (3) שנים, לבל יעבור עברה שעניינה אינוס או מעשה מגונה בנסיבות מחמירות; חמישה (5) חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש (3) שנים לבל יעבור עברה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין, למעט העברות של אינוס או מעשה מגונה בנסיבות מחמירות, או עברה לפי החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1988; שלושה (3) חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים (2) לבל יעבור עברה לפי פרק ט' לחוק העונשין שכותרתו "פגיעות בסדרי השלטון והמשפט"; והורדה לדרגת טוראי.
בית הדין קמא הורה כי המערער ישלם למתלוננת פיצויים בסך 2,000 ש"ח.
ההגנה לא השלימה עם תוצאות פסק הדין וערערה הן כנגד
הכרעת הדין והן כנגד
חומרת העונש.
בד בבד, ערערה התביעה הצבאית על
קולת העונש ועתרה להחמיר ברכיב המאסר בפועל שהוטל על המערער.
נדון תחילה בערעור ההגנה על הכרעת הדין.
הערעור על הכרעת הדין
ההליכים בבית הדין המחוזי
2. כתב האישום בעניינו של המערער נסב על אירוע מליל 18.9.11. באותו מועד, במהלך תרגיל אוגדתי בצפון, לנה רב"ט ש.נ. (להלן:
המתלוננת) באוהל, בצוותא עם המערער והחיילים רב"ט א. ד. (להלן:
רב"ט ד.) ורב"ט א. ס. (להלן:
רב"ט ס.). עולה מן הראיות, שלא היו שנויות במחלוקת, כי עובר לאירוע, הייתה בין המערער, ששירת כעובד כללי במפקדת החטיבה, לבין המתלוננת, אלחוטנית בגדוד, היכרות שטחית בלבד. לעומת זאת, בין המערער לבין רב"ט ד., רב"ט ס. ומעורב נוסף בפרשה, סמל חן שרעבי (להלן:
סמל שרעבי), כולם חיילים ממפקדת החטיבה, שררו יחסי רעות.
על-פי הנטען בכתב האישום, בשעה שהמתלוננת ישנה, הכניס המערער את ידו אל מתחת לחולצתה ומישש את חזה, בעת שרב"ט ד. ורב"ט ס. צופים בו. לאחר מכן, המערער אף נישק את לחייה של המתלוננת. בהמשך, לאחר שיצא מן האוהל וחזר אליו, שב המערער ונגע בחזה של המתלוננת מתחת לחולצתה, פתח את מכנסיה ושוב נגע בחזה, לעיניהם של רב"ט ד. ורב"ט ס.. המערער אף הציע לרב"ט ד. לעשות כן והאחרון נענה להצעה. לאחר מכן, הכניס המערער את ידו אל מכנסיה של המתלוננת, מתחת לתחתונים והחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. בהמשך, הציע שוב לרב"ט ד. להצטרף אליו ואכן רב"ט ד. החדיר אף הוא את אצבעותיו לאיבר מינה של המתלוננת. לאחריו, שב המערער והחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה של המתלוננת, מספר פעמים, והכול - בנוכחותם של רב"ט ד. ורב"ט ס., שהוזמן אף הוא לגעת במתלוננת, אך סירב.
נטען גם, כי בהמשך פנה המערער אל רב"ט ד. בבקשה כי ישוחח עם המתלוננת ויאמר לה כי המעשים לא בוצעו על-ידו ואינם אלא פרי דמיונה; כי פנה אל רב"ט ס. בבקשה כי יסייע בידו להפליל את רב"ט ד. בביצוע המעשים וכן כי ימסור שהוא עצמו לא ראה דבר; ולבסוף, כי פנה אל חבר נוסף, סמל שרעבי, בבקשה כי אם יישאל על אודות האירועים יאמר כי אינו יודע דבר, על אף שהמערער, רב"ט ד. ורב"ט ס. סיפרו לו על שארע.
3. להשלמת התמונה ביחס לחלק זה של הדיון נציין, כי רב"ט ד. הורשע ודינו נגזר. על-פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, הורשע רב"ט ד. בעברה של מעשה מגונה בנסיבות מחמירות ובעברה של הדחה בחקירה. כמפורט בכתב אישום המתוקן בעניינו, בעקבות פנייה של המערער, נגע רב"ט ד. בחזה של המתלוננת ובאיבר מינה, בנוכחות המערער שביצע את המעשים כמפורט לעיל, ולעיני רב"ט ס.. בהמשך, פנה רב"ט ד. אל המתלוננת, אל רב"ט ס. ואל סמל שרעבי, בניסיון להשפיע עליהם למסור עדות שקר. רב"ט ד. נדון למאסר בפועל בן שנה, לצד מאסר מותנה והורדה בדרגה, וחויב בתשלום פיצויים למתלוננת.
בעניינו של רב"ט ס. הודיעה התביעה כי ההחלטה בשאלת העמדתו לדין טרם נתקבלה ובית הדין קמא, בהתאם להוראת סעיף 47(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן:
פקודת הראיות), הורה כי עדותו "לא תוכל לשמש נגדו בהליכים משפטיים, אם ינקטו כאלה".
4. ההגנה כפרה בכלל האשמות שיוחסו למערער. נטען כי כל שעשה היה להניח את ידו הימנית על מותנה של המתלוננת או על בטנה, בעת שנרדם במיטה הסמוכה למיטתה, כששניהם שוכבים על צידם השמאלי והמתלוננת בגבה אליו. המערער לא טען כי המתלוננת נתנה הסכמתה למעשיו אלה ואף לא כי הייתה ערה במהלכם.
5. לאחר שמיעת הראיות וסיכומי הצדדים, החליט בית הדין קמא הנכבד להרשיע את המערער בכלל העברות שיוחסו לו בכתב האישום. בפתח הכרעת הדין סקר בית הדין קמא בהרחבה את הראיות שהובאו בפניו ובהמשך דן בפירוט בממצאי המהימנות ביחס לעדים השונים.
6. בית הדין קמא התרשם ממהימנותם של עדי התביעה, רב"ט ס., סמל שרעבי והמתלוננת ובחר לייחס משקל מלא לעדויותיהם. אשר לעדותו של רב"ט ד., מצא בית הדין קמא לנקוט ביחס אליה את הכלל בדבר "פלגינן דיבורא". במסגרת יישומו של הכלל, נתן בית הדין קמא אמון בעדותו של רב"ט ד. בכל הנוגע להשתלשלות האירועים באוהל ולאחריה, עדות שנתמכה בעדויות אחרות ובמוצגים שונים,
למעט אותו חלק בעדות, שבמהלכו טען כי לא החדיר אצבעות לאיבר מינה של המתלוננת. בעניין זה נקבע כי:
"קיים הסבר מניח את הדעת לסתירות שצוינו. כמפורט לעיל, בעניינו של [רב"ט ד.] תוקן כתב האישום באופן שלא ייחס לו
החדרת אצבעות לתוך איבר מינה של המתלוננת. משכך, אין לתמוה כי הלה הכחיש כל התבטאות או דיווח הקושר אותו למעשה זה".
7. מנגד, התרשם בית הדין קמא הנכבד מחוסר מהימנותו של המערער וקבע את הדברים הבאים: