פסק-דין בתיק תיק א' 793/04

1.       התובע, יליד שנת 1965, עותר בתביעתו שלפני לכך שהנתבעת תחויב לפצותו עבור נזקי גוף שנגרמו לו בתאריך 6.1.04, במהלך עבודתו אצל הנתבעת, באירוע שהוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כ"תאונת עבודה" לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה - 1995.

2.       על פי הנטען בכתב התביעה, בתאריך הנזכר, בשעה 14:00 התייצב התובע לעבודה בסדנת התחזוקה במפעלה של הנתבעת, ולטענתו, עובד אחר, אשר חג'ג' שמו, נתן לו מכה מכאיבה בעורפו. התובע טוען, כי הבליג לאחר שקיבל את המכה הראשונה אך מיד לאחר מכן קיבל מכה נוספת. התובע מוסיף וטוען בתביעתו, כי גם לאחר המכה השניה הבליג ולא הגיב אלא שאז קיבל מחג'ג' מכה שלישית. לאחר המכה השלישית הודיע התובע לחג'ג' כי אם יתן לו מכה נוספת יגיב עליה בחריפות, ובתגובה לכך הכה חג'ג' את התובע מכה נוספת בעורפו, וברח. התובע כעס כעס רב על חג'ג' והחל לרדוף אחריו, אך לא הצליח לתפוס אותו.

          התובע טוען בתביעתו, כי אירוע זה גרם לו להתרגשות רבה, ובסיום אותו יום החל התובע לחוש כאבים בחזה, והתברר כי לקה באוטם שריר הלב באופן קשה. מאז, כך טוען התובע, לא יכול היה לשוב לעבודתו במפעל הנתבעת, ממנו פוטר בתאריך 31.5.2004. התובע אף לא הצליח לשוב לעבודה אחרת במקום כלשהו, ועתה מצוי הוא במסגרת שיקומית של המוסד לביטוח לאומי, שם הוא לומד במסלול של הנדסת סביבה, ולימודיו צפויים להסתיים בחודש יוני 2007.

3.       התובע טוען בתביעתו, כי הנתבעת ידעה שהעובד חג'ג' הוא עובד בעייתי, אך לא עשתה דבר לסילוקו מהעבודה, ובכך הפרה חובת הזהירות כלפי התובע. לטענת התובע, התעלמות הנתבעת מאופיו הבעייתי של חג'ג', אשר הציק למספר עובדים, ולא רק לתובע, היא שחשפה את התובע לכעס ולהתרגשות בתאריך הנזכר, והתרשלות הנתבעת, היא שגרמה לתובע ללקות באוטם שריר הלב.

          מכאן תביעת התובע לחיוב הנתבעת לפצותו עבור הנזק שנגרם לו.

4.       הנתבעת מכחישה את תביעת התובע. לטענת הנתבעת, לא הייתה כל התרשלות שעל הנתבעת לחוב בגינה, והאירוע שהתפתח בין התובע ואשר חג'ג' הנזכר, התפתח באשמו הבלעדי של התובע, וכתוצאה מהתנהגותו שלו כלפי אשר חג'ג'. הנתבעת טוענת, כי היה זה דווקא התובע שהתגרה באשר חג'ג'. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי התובע סבל מגורמי סיכון שונים ללקות באוטם שריר הלב, בעיקר על רקע עישון כבד, ועוד טוענת הנתבעת, כי אין קשר סיבתי בין האירוע שאירע לתובע בעבודה והאוטם בו לקה.

5.       את טענתו בדבר שיעור נכותו סומך התובע על חוות דעת של מומחה מטעמו, הוא פרופ' נתן רוגין. לפי חוות דעתו של פרופ' רוגין (מוצג ת/2), נכותו הרפואית של התובע מגיעה כדי השיעור 50% לצמיתות.

          הנתבעת לעומת זאת הניחה על שולחני חוות דעת של מומחה מטעמה, הוא פרופ' ולטר מרקוביץ (מוצג נ/5), ולפי חוות דעת זאת נכותו הרפואית של התובע כתוצאה מאירוע האוטם בו לקה, מגיעה כדי השיעור 40% לצמיתות.

          הפער בין שיעורי הנכות שכל אחד מהמומחים קבע לתובע הוא פער קטן יחסית, ונראה, כי לדעת שני המומחים גם יחד, לאירוע האוטם שאירע לתובע בעבודתו אצל הנתבעת, הייתה השפעה חמורה על התובע, והוא גרם לו נכות בשיעור ניכר.

          לאחר ששקלתי חוות דעת המומחים וחקירותיהם, ולאחר שנתתי דעתי לטענות ב"כ הצדדים, הנני סבור כי יש להעמיד נכותו התפקודית של התובע על שיעור של 50% לצמיתות. התובע אמנם לקה באוטם קשה של שריר הלב, ואולם, בחלוף תקופת החלמה והסתגלות אין לומר שהתובע אינו כשיר לעבודה כלל, ולדעתי התובע כשיר גם כשיר לעבודה במשרה חלקית, שאינה כרוכה במאמץ גופני, והנני מעריך איפוא את הפגיעה התפקודית שנגרמה לו בשיעור של 50%.

          ואולם, קודם שאבוא לשקול נזקיו של התובע בעקבות הנכות שנגרמה לו, יש לבחון את שאלת אחריותה של הנתבעת לנזקיו של התובע, ובכך בא אני לדון עתה.

6.       מטעם התובע העידו, מלבד התובע עצמו, גם כמה מחבריו לעבודה והם אדמון בן ישי, עודד וולף, עמאד רמאדן, צבי רדנסקי וחיים ברדוגו. מטעם הנתבעת העידו מר אריה רז, המשמש כמנהל טכני במפעל, והיה למעשה אחראי על התובע וחבריו במחלקת התחזוקה, מר ציון עובדיה, המשמש כמנהל מחלקת האחזקה, אשר חג'ג', יצחק כהן ותומס ממיסטלוב.

          התמונה הכללית המצטיירת היא, שאשר חג'ג' היה עובד שמח ועליז, שנהג לטפוח בידיו על עורפיהם של חבריו לעבודה, לצחוק ולהתבדח, וכדברי מר חיים ברדוגו, חג'ג' היה חברמן ואהב לעשות רעש. היו מהעובדים שלא ייחסו חשיבות להתנהגותו של חג'ג', ולא ראו בכך הטרדה, אך היו עובדים שהתנהגותו של אשר חג'ג' לא הייתה לרוחם, והם סברו, כי חג'ג' אינו יודע לשים לעצמו גבולות, ואינו מבחין בין התנהגות שמחה וצוהלת להתנהגות שהופכת להיות טרדנית ומציקה.

          העד חיים ברדוגו העיד, כי אשר חג'ג' אהב "לשחק עם הידיים", ולעיתים, גם לאחר שהתבקש להפסיק, לא הפסיק ממשחקיו. מר צבי רדנסקי העיד, כי חג'ג' ניסה "לשחק" אף עמו, אך מר רדנסקי העמידו במקומו ואמר לו "איתי לא משחקים", ובהזדמנות אחרת, כאשר חג'ג' ענה לו בחוצפה, העד הזמינו לברור בפני המנהל הטכני, מר רז. נוכח עמדתו הנחרצת של מר רדנסקי, מר חג'ג' שמר על מרחק ממנו ונמנע מלטפוח לו על עורפו כפי שנהג עם עובדים אחרים.

          אף מר רז מסר, כי חג'ג' נהג להתערב בדברים לא לו, ואף מר וולף מסר כי התנהגותו של מר חג'ג' לא הייתה כהתנהגות כל העובדים, אם כי לדעתו הנהלת הנתבעת ידעה על התנהגותו החריגה. מר וולף סיפר כי מר חג'ג' היה מסוכסך עם מספר עובדים, וכי נהג לצחוק על עובדים אחרים, אך כלל לא אהב כאשר צחקו עליו.

          עד נוסף, מר רמאדן מסר, כי התלונן בפני מר ציון עובדיה על כך שחג'ג' מציק לו, ולעיתים היו תקופות שהשניים לא דיברו בינהם. לדברי מר רמאדן בדרך כלל האווירה הייתה טובה, אף כי לעיתים מר חג'ג' היה עובר את גבול הטעם הטוב.

7.       על יסוד העדויות שנשמעו בפני, הנני קובע איפוא, כי מר חג'ג' אכן נהג לטפוח על עורפם של חבריו לעבודה, והתנהגותו זאת לא הייתה לרוחם של כמה מהם. אותם עובדים, והתובע ביניהם, שלא אהבו את טפיחותיו של חג'ג', התייחסו אליו כאל עובד מציק ומטריד, ונקלעו עמו לא אחת לסכסוכים על רקע התנהגותו שלא נראתה להם. התנהגותו של חג'ג' עם חבריו לא נעלמה מעיניהם של הממונים עליו, ומעת לעת היה עליהם לקיים ברורים עמו על רקע תלונות שקיבלו מחבריו לעבודה.

          עם זאת, לא התרשמתי מהעדויות שבאו לפני, כי חג'ג' היה עובד אלים ומסוכן, שמסוכנותו חייבה את הנהלת הנתבעת לנקוט באמצעים לפטרו מהעבודה או להרחיקו מעבודה עם חבריו בכלל או מהתובע בפרט. התרשמתי, כי ההנהלה נהגה לקיים שיחות תקופתיות עם העובדים, ובשיחות אלה כלל לא עלה שקיים מצב מסוכן המחייב התערבות הנתבעת לפיטוריו של חג'ג' או להרחקתו בדרך אחרת, וכאמור, מלבד השיחות התקופתיות עם העובדים, באותם מקרים בהם עובדים מסוימים התלוננו על חג'ג', ההנהלה קיימה ברור עם חג'ג', והעבודה נמשכה להתנהל באופן תקין.

8.       מהעדויות שלפני עלה, כי מר חג'ג' נהג לעשות תנועה מסוימת של גרוד במפשעתו, ולטענתו, נבע הדבר ממצב רפואי שחייב אותו "לשחרר" את מפשעתו. תהא הסיבה לאותה תנועה אשר תהא, התובע נהג לחקות תנועה זאת, וחיקוי זה לא מצא חן בעיניו של חג'ג'. חג'ג' אשר ידע לצחוק על חבריו, לא אהב שחבריו צוחקים עליו, ועל חיקויו של התובע נהג להגיב בטפיחה על עורפו של התובע. טפיחת העורף לא נעמה לתובע וגרמה לו לכעוס.