פסק-דין בתיק ת.א 950/99

            תביעת נזקי גוף של תושב שטחים שנפגע מקליע בראשו.  

            תמצית העובדות הצריכות לעניין

1.         התובע, יליד 11.9.73 תושב מחנה הפליטים ג'לזון שברמאללה, נפגע ביום 28.9.89 כתוצאה מקליע שנורה, לטענתו, בעת שהיה בדרכו מביתו לבית הספר בו למד. הקליע פגע בראשו של התובע ויצא מהצד השני.

            אין חולק כי ביום בו נפגע התובע, היה אירוע במחנה ג'ילזון, שבמהלכו הותקף אוטובוס של הנתבעת מס' 4 (להלן: " אגד") בו נהג הנתבע מס' 3 (להלן: " הנהג"). לטענת הנהג, שנתמכה בעדותו של אחד הנוסעים, הוא ירד מהרכב וירה ירייה אחת בלבד באויר. אין חולק כי זמן קצר לאחר מכן, הגיע למקום ג'יפ עם מספר חיילים ואלו ירדו מהרכב והורו לנהג להמשיך בנסיעה. 

            בכתב התביעה המתוקן טען התובע כי נפגע מירי שבוצע על ידי הנהג  או מירי שבוצע על ידי חיילי צה"ל שהגיעו למקום.

2.          על פי חוות דעת רופא שיקומי שצירף התובע לכתב התביעה, הוא מתהלך בצליעה, זקוק לעזרה בלבוש בגפיים התחתונות וברחצה, ומדי פעם סובל מהתקפי אפילפסיה, ונכותו הצמיתה עומדת על 100%. המומחה מטעמו של התובע המליץ על עזרה בהיקף של שעתיים ביום וקבע כי התובע איבד כושרו להשתכר בעתיד.

            התיישנות התביעה

3.         כתב התביעה המקורי הוגש ביום 3.8.99, עשר שנים לאחר האירוע, וכנגד נתבעים 1-2 בלבד. בסעיף 3 לכתב התביעה המקורי טען התובע " אותו זמן כוחות הביטחון פעלו בקרבת מקום. תוך כדי כך, נורו או נפלטו מספר קליעים מכלי הנשק, שהוחזקו בידי כוחות הבטחון".

משהוגשה התביעה, ולאחר בירור שנערך על ידי המדינה, טענה המדינה כי התובע נורה על ידי הנהג ולא על ידי מי מהחיילים. בעקבות טענה זו, הגיש התובע ביום 15.6.2001 כתב תביעה מתוקן שאליו צירף את אגד ואת הנהג כנתבעים נוספים. בכתב התביעה המתוקן, נוסף סעיף לפיו " במקביל או לחילופין, הקליעים האמורים נורו או נפלטו מכלי הנשק, שהוחזק כאמור בידי הנתבע 3".

האירוע היה ביום 28.9.89 התובע נעשה לבגיר ביום 11.9.91, כך שתביעתו התיישנה ביום 11.9.98. התביעה המקורית הוגשה ביום 3.8.99, כמעט שנה לאחר תום תקופת ההתיישנות, כך שעל פניה, התביעה כנגד הנתבעים התיישנה.

4.         ואכן, הנתבעים העלו טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה, והגישו בשעתו בקשה לדחייה על הסף מחמת התיישנות (בש"א 18520/01). הנתבעים הצביעו על כך, שהתובע ביקש  להטעות אותם ואת בית המשפט, בכך שציין בכתב התביעה המקורי ובכתב התביעה המתוקן, שהוא יליד 1975. בהחלטתי מיום 11.11.2004 דחיתי את טענת ההתיישנות, לאחר שהתובע הציג החלטת ביה"ד השרעי משנת 2002, שבו התמנה אביו של התובע כאפוטרופוס עליו. מכוח סעיף 11 לחוק ההתיישנות, ולאור ההלכה שנפסקה בדנ"א 5033/98 קופ"ח מכבי נ' חכם, תק-על 2000 (1) 582, סברתי כי במינוי האפוטרופוס יש כדי להאריך תקופת ההתיישנות.

בנוסף, קבעתי כי בשלב זה, עומדת לתובע טענה להארכת תקופת ההתיישנות כנגד נתבעים 3-4, וכי " השאלה אם יכול היה התובע בשקידה סבירה לברר את העובדות הרלוונטיות עוד לפני שחלפה תקופת ההתיישנות, היא שאלה שבעובדה, שאין מקומה בהליך של דחייה על הסף".

            כעת, משנשמעו ראיות הצדדים, נחה דעתי כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות.

5.          כאמור, משנחשפה ההטעייה בכתב התביעה, ונתברר שהתובע הוא יליד 1973 ולא יליד 1975, השיב התובע בתשובה לטענת התיישנות כי הוא סבור שיש מקום למינוי אפוטרופוס, והוא עומד לנקוט בהליכים לשם כך (תשובת התובע מיום 30.4.2002). לאחר מכן, נזדרז התובע להמציא אישור של בית הדין השרעי ברמאללה שבו נאמר כי אביו של התובע הופיע בפני בית הדין עם שני עדים.

וכך נאמר במסמך בתרגומו לעברית:

" בני הנ"ל נפגע בראשו מירי בתאריך 28.9.89 וכתוצאה מכך סבל משיתוק בחצי גופו, היה בן 15 שנים, נכותו על פי הרופאים מעל 95% ומאז אותו תאריך אני מטפל בו ומשגיח עליו ואני אפוטרופוס שלו ואני שמפרנס אותו, ובשל הגשת תביעה נגד צה"ל בשל הנכות הצמיתה הזו, על מנת להמשיך בתביעה בפני בתי המשפט בישראל, אני מבקש למנות אותי כאפוטרופוס שרעי לבני".

לאור דברים אלו ודברי שני העדים, ניתנה החלטה לפיה מתמנה האב:

"...כאפטרופוס ובעל סמכות חוקית על בנו... אני אוסר עליו למכור נכסיו של פסול הדין ו/או לשעבדם ו/או לחלקם ו/או למסור יפוי כח כללי למישהו אחר, או ללוות  סכום העולה על 25 דינר אלא באישור בית הדין השרעי ..."

             לאחר שמיעת הראיות, הגעתי למסקנה כי התובע אינו פסול דין ולא היה כזה קודם להגשת התביעה. אנמק להלן את מסקנתי.