פסק-דין בתיק ת.א. 68541/04

1.         הנתבע היה בעלים של דירה ברח' העמל 11 בגבעתיים, ובתאריך 1.2.01 התקשר בחוזה מכר עם התובעת לפיו מכר לה את הדירה והתחייב לרשום את הזכויות בדירה על שמה במינהל מקרקעי ישראל ובלשכת רישום המקרקעין, לאחר רישום צו בית משותף וזאת בתוך 36 חודשים מיום חתימת החוזה.

            עוד נקבע בחוזה כי אם לא ניתן יהיה לבצע את רישום הדירה במועד האמור, מסיבה שאינה תלויה בנתבע, יידחה מועד הרישום למועד בו תהיה אפשרות לבצע את הרישום.ראה סעיף 7 לחוזה.

            ההתחייבות לבצע את הרישום נקבעה בהסכם בתור "התחייבות יסודית", אשר הפרתה מזכה את הצד שלא הפר בפיצויים קבועים ומוערכים מראש מבלי צורך בהוכחת נזק בסך של 20,000 דולר.

            התביעה הוגשה לתשלום סכום הפיצויים המוסכמים בשל העובדה שאיננה שנויה במחלוקת כי הרישום לא הושלם, וזכויותיה של התובעת לא נרשמו בלשכת רישום המקרקעין.

אין מחלוקת כי זכויותיה של התובעת לא נרשמו בלשכת רישום המקרקעין, וכן אין מחלוקת כי הנתבע טיפל בקבלת צו בית משותף, אשר בפועל ניתן ביום 17.4.05.

2.         הנתבע טוען כי ניתנה התחייבות של עורך דינו לעיריית גבעתיים לפיה לא יועברו דירות בבניין על שם הדיירים, בטרם תירשם לטובת העירייה הפקעה לצורכי כביש ומדרכה, על פי מפה שהוכנה על ידי המודד עוד ביום 1.1.98, טרם שרכש את זכויותיו בנכס.

            הנתבע טוען כי התובעת ידעה על עניין ההפקעה והליכים משפטיים שהתנהלו בקשר לבניין, ובעניין זה מציג טיוטת החוזה בו נרשם בסעיף 7.1 כי מועד העברת הזכויות יהיה תוך 36 חודשים " מיום העברת ההפקעה לצורכי כביש ומדרכה", הגם שניסוח זה לא התקבל בניסוח הסופי של החוזה .

עוד טוען הנתבע כי הטיפול ברישום ההפקעה התעכב בשל טרגדיות אישיות שפקדו את משרדו של המודד, ולעניין זה צירף את מכתבו של המודד מיום 28.11.04.

עוד נטען בעניין זה כי מסמכי ההפקעה הועברו לחתימת הבעלים שהינו מינהל מקרקעי ישראל, לאחרונה הועברו למודד המחוזי במשרד השיכון האמור לבדוק ולאשר את ההפקעה, וטוען הנתבע כי אין לו יכולת לקבוע את סדרי העבודה במשרדי הממשלה, ואולם הוא מחויב להשלים את הרישום במועד בו יתאפשר הדבר.

3.         ב"כ הצדדים הסכימו כי ההכרעה בתביעה הכספית לתשלום פיצויים מסוכמים תיעשה בדרך של פשרה לפי סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט, כאשר במסגרת השיקולים תובא בחשבון העובדה כי בעת רישום צו הבית המשותף הוצמד לדירתה של התובעת שטח חנייה, בנוסף לחנייה שהוצמדה מכוח  חוזה הרכישה            .

בסיכומיו הסכים ב"כ התובעת  כי במסגרת הפיצוי הנתבע על ידה, יש להביא בחשבון את הצמדת החנייה הנוספת, ואילו ב"כ הנתבע סבור כי ההצמדה האמורה מהווה פיצוי ראוי לתובעת ולחילופין יש להתחשב בחנייה בנסיבות העניין.

בהודעה שמסר ב"כ הנתבע הבהיר כי החנייה הנוספת הינה חניה מקורה במרתף החניות של הבניין, ואילו החנייה שנמכרה על פי החוזה הינה חנייה בלתי מקורה.

4.         ב"כ התובעת מסר תשובה להודעה בצירוף תשריט הבית המשותף לפיו חניה אחת מצויה במרתף ושנייה בקומת העמודים וצירף חוות דעת מומחה לפיה שתי החניות לא תקניות, וזאת במקום חניה אחת בשטח  15 מ"ר כפי שנקבע בהסכם המכר.

            לכן סבור ב"כ התובעת שאין להתחשב בחניה הנוספת הבלתי תקנית לעניין שיעור הפיצויים.

5.         אין ספק כי בעת חתימת החוזה היה הנתבע מודע לצורך לרשום את ההפקעה כתנאי להעברת הזכויות בדירה על שם התובעת, וכי ברישום ההפקעה  אמור לטפל מטעמו עורך דינו.

            מכאן חזקה שידע הנתבע על הפרוצדורה הכרוכה ברישום ולכן נקבע מועד רחוק יחסית של 36 חודשים לצורך השלמת הרישום. 

            מעיון בתצהירו של הנתבע אין למצוא באילו צעדים נקט ממועד חתימת החוזה, על מנת לזרז את הטיפול ברישום ההפקעה, כאשר ממכתבו של המודד עולה כי קיבל את הטיפול בתחילת שנת 2001, ואילו תאונת הדרכים לה מייחס הנתבע את העיכוב ארעה רק באוגוסט 2002.

            יחד עם זאת עולה מעובדות שהובאו בפני כי אין הנתבע מתנער מחובתו  לטפל ברישום, ואף עלה בידיו לקדם את התהליך באופן שרשם צו בית משותף, באופן שמאפשר לתובעת לרשום לטובתה הערת אזהרה,  ואף דאג לרישום זכויותיה של התובעת מכוח חוזה הרכישה במנהל מקרקעי ישראל .

6.         בהביאי בחשבון את כלל נסיבות המקרה לאחר ששקלתי את טענות ב"כ הצדדים וכן את עקרון הפשרה אשר בבסיס ההסכמה הדיונית שבין הצדדים,