פסק-דין בתיק ת.א. 49215/04

מבוא ורקע עובדתי

1.         התובעים הינם הבעלים, במושעא, של הבניין הבנוי על חלקה 45 בגוש 6956 והמצוי ברח' זנגביל 24, תל-אביב (להלן-" הבניין").

            את הזכויות בבניין רכשו התובעים, על דרך ירושה, מהמנוח מייק מירון (להלן- "המנוח"), בעלה של התובעת 1 (להלן-" התובעת") ואביהם של התובעים 2+3.

2.         בתאריך 8/12/77 נחתם הסכם שכירות בין המנוח לנתבעת ואמה המנוחה, לפיו שכרו אלה האחרונות, בשכירות מוגנת, דירה בת 2 חדרים, מטבח ושירותים, הממוקמת בקומת הקרקע של הבניין (להלן- "חוזה השכירות" ו-" הדירה"-בהתאמה).

3.         בתביעה שבכאן, עותרים התובעים לפינוי הנתבעת מהדירה וכן עתרו לחיוב הנתבעת בתשלום סך של 16,128 ש"ח, בערכים נומינליים.

            תביעת הפינוי מבוססת על עילת פינוי אחת, שהן שתיים, אי תשלום דמי השכירות המוסכמים, משך למעלה מ-7 שנים.

            עילת הפינוי נסמכת על הוראת סעיפים 131(1) ו-131(2) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב-1972 (להלן- "חוק הגנת הדייר").

            הסעד הכספי מתייחס לחובה של הנתבעת בגין אי תשלום דמי שכירות ושירותים, לתקופה של 7 שנים, טרם הגשת התביעה.

            יצויין, כי לאחר הגשת התביעה שילמה הנתבעת את דמי השכירות לידי התובעים, בסך 20,351 ש"ח, כך שהדיון בסעד הכספי מתייתר.

הטענות וגדר המחלוקת

4.         אין חולק על כך כי החל מסוף חודש אוגוסט 1997, ועד למועד הגשת התביעה, לא שילמה הנתבעת לידי התובעים - או מי מהם - את דמי השכירות והשירותים.

            אין גם חולק שעד לפטירת המנוח, 13/7/88, שילמה הנתבעת את דמי השכירות כסדרם לידיו, ולאחר פטירתו שולמו אלה לידי התובעת - המתגוררת בבניין.

            עוד אין חולק כי הנתבעת שילמה לידי התובעת את דמי השכירות משך 9 שנים, כאשר התשלום האחרון התבצע ביום 5/8/97 (מוצג ת/2).

            נמצא כי אין מחלוקת שהנתבעת לא שילמה את דמי השכירות והשירותים (סך של 192 ש"ח לשנה) משך 7 שנים, טרם הגשת התביעה (11.7.04).

            הצדדים נחלקו בשאלה מהי הסיבה לאי תשלום דמי השכירות החל מחודש אוגוסט 1997 ואילך.

5.         לגירסת התובעת, הנתבעת חדלה, סתם כך ובלא כל סיבה, לשלם את דמי השכירות והשירותים. לא זו בלבד אלא שפניותיה של התובעת לנתבעת לשלמם, נדחו על ידי זו האחרונה, בביטול.

            לדברי התובעת, הנתבעת מעולם לא פנתה אליה, לא בכתב ואף לא בע"פ, לתשלום דמי השכירות וממילא היא לא סירבה לקבלם.

            נוכח האיחור הרב בתשלום דמי השכירות, קמה להם לתובעים - כך לדבריהם - עילת פינוי בגין אי תשלום דמי שכירות [131(1) ל חוק הגנת הדייר], כמו גם עקב הפרתו של חוזה השכירות, באופן המקנה להם עילת פינוי [ס' 131(2) לחוק].

6.         מנגד טענה הנתבעת, כי לאחר יום 5/8/97, עת שולם התשלום האחרון, סירבה התובעת לקבל את דמי השכירות כבימים ימימה.

            לדברי הנתבעת, חרף הניסיונות החוזרים ונשנים מצדה לשלם את דמי השכירות, התובעת סירבה לקבלם, בכל פעם באמתלה אחרת.

            הנתבעת ציינה בתצהירה כי נוכח העובדה שהתובעת מתגוררת בבניין, היא ביצעה ניסיונות, חוזרים ונשנים, להתדפק על דלתה בניסיון לשלם לה את דמי השכירות, אולם היא גורשה מעל פניה בבושת פנים.