פסק-דין בתיק ת.א 44559/04

1.         זוהי תביעה לסילוק ידו של הנתבע מדירת מגורים שבבעלות התובע.

2.         התובע הינו הבעלים הרשום של דירת מגורים המצויה בקומה ג' בבניין הבנוי ברח' לוינסקי 138, תל אביב, הידועה כחלקה 176/17 בגוש 6977 (להלן - "הדירה").

            את הזכויות בדירה, קיבל התובע בירושה מאביו המנוח מר לוי אליהו ז"ל (להלן - "המנוח"), אשר הלך לבית עולמו ביום 08.01.91.

            למן שנת 1970 ועד לחודש נובמבר 1999, התגוררו בדירה דיירים מוגנים, ה"ה ישראל וטובה בורשטיין (להלן - "הדיירים").

3.         בתביעה שבכאן, אשר הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר, עתר התובע להורות לנתבע לסלק ידו מהדירה לאלתר ולהחזיר החזקה בה לידו, כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ שאינו שייך לתובע.

            לטענת התובע, הנתבע פלש לדירה בלא זכות חוקית והינו מסיג גבול בה.

            לדבריו, למן חודש נובמבר 1999 הדירה לא הייתה מאוכלסת, סגורה ומנותקת ממערכת החשמל והמים.

            בחודש אפריל 2004, נדהם התובע לגלות שהנתבע פלש לדירה, התחבר באופן בלתי חוקי לצנרת המים המרכזית ועושה בדירה כבתוך שלו.

            חרף דרישותיו לנתבע לפנות הדירה ולמרות התלונות אשר הוגשו על ידו למשטרה, מסרב הנתבע לסלק ידו הימנה.

            התובע עותר, אפוא, לסילוק ידו של הנתבע מהדירה לאלתר.

4.         בבקשת הרשות להגן ובתצהיר הנלווה לה טען הנתבע, כי הוא מחזיק בדירה כדין והינו דייר מוגן בה.

            לדברי הנתבע, בשלהי שנת 1989 או בתחילת שנת 1990, נחתם בינו לבין המנוח הסכם לפיו הוא רכש מזה האחרון זכויות של דיירות מוגנת בדירה,  תמורת תשלום סך של 35,000 דולר.

            לטענתו, במעמד חתימת ההסכם הוא שילם למנוח סך 30,000 דולר ואת יתרת התמורה אמור היה לשלם, לאחר שיפוצה של הדירה על ידי המנוח.

            לדבריו, משנקפו השנים והמנוח לא יצר עמו קשר, נכנס אל הדירה בשנת 2002, שיפץ אותה בכוחות עצמו והשקיע בה סך של 20,000 דולר.

            בנסיבות אלה טוען הנתבע, כי הוא מחזיק בדירה כדין והינו בעל זכויות של דייר מוגן בה.

5.         בהמלצת ביהמ"ש, ניתנה לנתבע הרשות להתגונן מפני התביעה, כאשר התצהיר משמש כתב הגנה.

            יצוין, כי חרף החלטתי מיום 06.12.04, לא הגיש הנתבע תצהיר עדות ראשית מטעמו, כך שהתצהירים אשר צורפו לבקשת הרשות להגן, משמשים כתצהירי עדות ראשית.

6.         אומר כבר מבראשית, כי גרסת הנתבע לא התקבלה על דעתי והנני דוחה אותה בשתי ידיים.

            לא זו בלבד שהנתבע לא השכיל להציג בדל ראייה התומכת בגרסתו, מצאתי כי היא אינה ראויה לאמון, הואיל והיא נסתרת מחומר הראיות שבפני.