פסק-דין בתיק ת.א. 345/00

1.         התובע יליד 31.3.1953, גדל גוף וכבד משקל (120 ק"ג), נהג אוטובוס במקצועו.

במהלך עבודתו כנהג בשרות מעבידתו, הנתבעת מס' 1, נפגע התובע בברכו הימנית בכמה תאונות שארעו לו, ובתביעתו שהוגשה לבית המשפט ביום 4.2.00 הוא ביקש לפסוק לו פיצויים על נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה מיום 9.10.1994, אשר תוארה בכתב התביעה המקורי, כך: "ביום 9.10.94 ביקש התובע, בגמר נסיעה, במהלך עבודתו, לרדת מהאוטובוס. במהלך הירידה במדרגות האוטובוס, החליק התובע על המדרגות, נפפל עליהן, ומהן אל הקרקע. הארוע המתואר לעיל", כך נרשם בכתב התביעה המקורי, "מהווה תאונת דרכים כמשמעות המונח בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975". 

2.         תאונה זו הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה, ולפי החלטת הוועדה הרפואית מיום 11.9.95 נקבעה לתובע נכות של 10 אחוזים לפי ס' 35(1)ב למבחנים תוך שצויין כי התובע "יכול לחזור לעבודתו כנהג אוטובוס ולכן אין מקום להגדיל את הנכות" (נ/10).

הוועדה הרפואית לעררים מיום 30.6.1999, קיבלה את עררו של התובע וקבעה לו נכות בשיעור של 20 אחוזים, לצמיתות. הוועדה אף הפעילה ביום 17.10.99 את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 במחצית, והעמידה את הנכות, לצורך חישוב התגמולים, על 30 אחוזים.

            בעקבות זאת מקבל התובע מאת המל"ל תגמולים המסתכמים ליום 30.6.07 בסך של 1,458,251 ש"ח כמפורט בהערכתו של האקטואר שי ספיר (נ/24) מיום 17.6.07.

3.         הנתבעות ביקשו להתיר להן להביא ראיות לסתור את קביעת הנכות המחייבת, הנזכרת לעיל (בש"א 6426/01). יסוד הבקשה בכך שהברך נפגעה לא רק בתאונה האמורה אלא גם בתאונות נוספות. לכן עתרו הנתבעות לאפשר להן "להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל לעניין הקשר הסיבתי בין הנכות שנקבעה לתאונה מיום 9.10.94 ו/או למנות מומחה מטעם בית המשפט אשר יקבע את הקשר הסיבתי כאמור" (ס' 5 לבקשה הנ"ל).         

            הבקשה התבררה בפני כב' השופטת חפרי - וינוגרדוב, שהחליטה ביום 10.2.02 כי "נכון למנות מומחה רפואי מטעם בית המשפט שיבדוק את התובע ויחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי בין הנכות שקבע המל"ל לבין איזה מהתאונות שעבר התובע ואת שיעור הקשר."

            המומחה שמונה לתפקיד זה הוא פרופ' סודרי, מנהל המחלקה האורטופדית בבית החולים רמב"ם בחיפה.

4.         פרופ' סודרי בדק את התובע ביום 26.6.02. אף שמסגרת מינויו כללה רק את הצורך להתייחס לשאלת הקשר הסיבתי בין הנכות המחייבת לבין התאונה ו/או לתאונות אחרות, הוא כלל במסקנותיו גם התייחסות לשיעורה של הנכות.

            ממצאי הבדיקה שערך פרופ' סודרי הראו, כך הוא כתב בחות דעתו, כי "מדובר באדם כבד משקל. הברך הימנית מתעקמת לצדדים תחת כובד משקל (ה)גוף. הוא נזקק לחגורה מייצבת. קיים תפליט בינוני והגבלה בטווח התנועה, יחסית לברך שמאל, עם כאבים בסוף הטווחים. דלדול ניכר של שרירי הירך יחסית לשמאל. ...אני בדעה" כתב הרופא, " שנכותו בברך הינה בשיעור 30% לפי סעיף 48(2)" (לתוספת לתקנות הנ"ל).

            באשר למשימה שהוטלה עליו ע"י כב' השופטת חופרי, היינו שאלת הקשר הסיבתי, ראה פרופ' סודרי  לקבוע כי נכותו של התובע עקב מצב הברך הימנית קשורה לשני ארועים: הראשון - תאונה מיום 20.10.1993, לה ייחס הרופא שליש מן הנכות. השני - תאונה מיום 9.10.1994, היא התאונה עליה נסב כתב התביעה המקורי, שלדעתו תרמה למצב הברך את יתר 2/3 האחוזים של הנכות. היינו, לדעתו גרמה התאונה מיום 20.10.1993 נכות בשיעור של 10 אחוזים. התאונה מיום 9.10.1994 גרמה לנכות בשיעור של 20 אחוזים.

5.         לאור קביעותיו הנ"ל של פרופ' סודרי, הגיש התובע ביום 17.8.03 כתב תביעה מתוקן, אשר נסב על שתי התאונות: זו מיום 20.10.93, כאשר "במהלך עבודתו עלה התובע במדרגות אוטובוס בבעלות ובהחזקת הנתבעת 1, על מנת להתחיל בנסיעה, החליק על אחת המדרגות, נפל, ונחבל ברגלו הימנית." (סעיף א(1) לכתב התביעה המתוקן) (תאונה זו תיקרא להלן - התאונה הראשונה). בסעיף ב(1 עד 3) של כתב התביעה המתוקן מפורטות נסיבותיה של התאונה השניה שעלתה לדיון עוד בכתב התביעה המקורי, כאשר "ביום 9.10.1994 ביקש התובע, בגמר נסיעה, במהלך עבודתו, לרדת מהאוטובוס. במהלך הירידה במדרגות האוטובוס, החליק התובע על המדרגות, נפל עליהן, ומהן אל הקרקע."

6.         כתב הגנה מתוקן הוגש ביום 22.9.2003. נרשם בו כי כל העובדות והטענות שטוען התובע בכתב התביעה המתוקן, מוכחשות. הדגש בכתב ההגנה המתוקן הוא על עצם קרות הארועים; צויין כי הנכות המחייבת היא זו שקבע המוסד לביטוח לאומי, ולא הערכתו של פרופ' סודרי. לא נטענה טענת התיישנות. לא נטען כי שתי התאונות או אחת מהן, אם אכן ארעה כגירסת התובע, איננה באה בגדרה של הגדרת תאונת דרכים בחוק הפיצויים.

            יצוין, כי כב' השופטת חופרי דנה בשאלת ההתיישנות בבש"א 3782/03, ובהחלטה מיום 3.8.03, דחתה את הטענה האמורה, לאחר שסברה ונימקה, בין היתר, כי מדובר בתאונה שבגינה "התובע נעדר מעבודתו ימים ספורים בלבד וחזר לעבודה מלאה" וכי ספק אם "אדם סביר היה מגיש תביעה בגין ארוע זה".

            מכל מקום, אף אם ניתן לחלוק על מסקנתה של כב' השופטת חפרי בעניין ההתיישנות, הנתבעות לא חזרו, בסיכומיהן, על טענת ההתיישנות, ויש לראות טענה זו, לאור האמור, כנזנחת.

7.         התאונה הראשונה היא כאמור מיום 20.10.93. העדויות הנוגעות לתאונה זו דלות ביותר. בתצהירו ת/1 כותב התובע כי הדבר קרה בעת שעלה אל האוטובוס בטרם החל לאסוף נוסעים, כך שאין עדים לתאונה. לאחר ארוע התאונה הוא חזר למשרד, שטף את הפצע ושב אל האוטובוס עמו נסע לכיוון רעננה. עד שעה 22.30 עבד ונהג באוטובוס כרגיל. אחר כך הודיע למוקד "דן" וכן למפקח התנועה האזורי של "דן" כי נחבל ברגלו ולדבריו "נלקחתי הביתה". הוא לא מוסר על ידי מי. בשעה 23.39 נבדק התובע במגן דוד אדום (נ/6) שם נרשם: "סיפור מחלה/הפגיעה ותיאור האירוע: חבלה בברך ימין". הוא הופנה לבית החולים, נבדק בחדר המיון של בית החולים מאיר בכפר סבא, שם נרשם כי הוא הגיע לחדר המיון "בגלל כאבים בברך ימין לאחר חבלה סיבובית לברך." הומלץ על רגל מורמת במשך 3 ימים וחופשת מחלה של 7 ימים.

שני המסמכים אינם מאזכרים כי מדובר בתאונת דרכים או בארוע שארע תוך כדי עליה לאוטובוס.

            בעמ' 53 לפרוטוקול העיד התובע על תאונה זו ותיאר כי "בעת שעליתי על האוטובוס החלקתי עם הסוליה על שפת המדרגה של האוטובוס ואז קיבלתי פצע שפשוף עם מכה חזקה בשוק ופצע בברך."

            בעמ' 56 לפרוטוקול נחקר התובע על נושא זה, והסביר כי סבר שפציעתו קלה. הוא לא פנה למעבידתו ולא דיווח לה על התאונה. לדבריו: "לא עשיתי שום דבר מעבר לזה שחזרתי למשרד, שטפתי את הפצע נחבלתי ברגל וזהו. שמתי גזה עם פלסתר חזרתי לאוטובוס והמשכתי לעבוד רגיל".