תביעה לפסק דין הצהרתי לבעלות במקרקעין. התובעים טענו, כי רכשו את החלקה מהנתבע מס' 4, שרכש את החלקה מהנתבע מס' 1, והכל כפי שיפורט להלן.
העובדות הצריכות לעניין, הנפשות הפועלות וטענות הצדדים
1. החלקה הידועה כגוש 8819 חלקה 8 (להלן: "
החלקה"), הייתה בבעלותו של הנתבע 1, המנוח מחמד עלי חוסין ג'רה (להלן: "
המנוח").
למנוח לא היו ילדים, ובנישואיו השניים, נשא לאשה את פאטמה יוסף ג'רבאן (להלן: "
המנוחה") שמוצאה מג'סר אלזרקא, ואשר הביאה לנישואיה את ילדיה מנישואין קודמים, הם הנתבעים מס' 2 לעיל (להלן: "
יורשי המנוחה" או "
הנתבעים").
הנתבעת מס' 3, היא בת אחיו של המנוח, ויחד עם המנוחה, הייתה אחת מיורשותיו. הנתבעת מס' 3 נפטרה בשנת 1999, ויורשיה על פי דין, הם הנתבעים 3א-3ה לעיל. נתבעים מס' 3, התנגדו תחילה לתביעה, אך לאחר מכן הסירו את התנגדותם והסכימו שהתובעים יקבלו פסק דין לזכותם.
מכאן, שיורשי המנוחה (הנתבעים מס' 2), הם היחידים שהתנגדו לתביעה, ולכן נתייחס רק אליהם כאל "הנתבעים".
2. לטענת התובעים, המנוח התקשר ביום
8.10.69 בהסכם עם הנתבע מס' 4 ולפיו, מכר לו את החלקה תמורת 2,400 לירות (להלן: "
הסכם המכר"). כדרכם של פשוטי עם באותה תקופה, ההסכם לא נערך על ידי עורך דין, לא נעשה דיווח למס שבח, לא נרשמה הערת אזהרה, ובשנת 1970, כשנה לאחר עריכת הסכם המכר, אף נרשמה החלקה על שם המנוח לאחר הליכי הסדר.
שנים מספר לאחר פטירתו של המנוח, חתמה המנוחה על יפוי כח נוטריוני בלתי חוזר, בפני נוטריון בחדרה, אחד בשם זכריה שושני ז"ל, ובנוכחות שני עדים. ביפוי הכח נאמר, כי בהיות המנוחה היורשת היחידה של המנוח "
שנפטר לפני 5 חדשים בערך", היא מוסרת יפוי כח בלתי חוזר לצורך העברת הזכויות בחלקה על שם הנתבע מס' 4. בסעיף 8 ליפוי הכח נכתב כי יפוי הכח הוא בלתי חוזר "
הואיל וקבלתי את התמורה המלאה סך 2400 לי", דהיינו, אותו סכום שנזכר בהסכם המכר. המנוחה חתמה על יפוי הכח בטביעת אצבע, בנוכחות שני העדים.
ביום
31.10.77, מכר הנתבע מס' 4 את זכויותיו בחלקה לתובעים. מסמך המכירה הוא יפוי כח בלתי חוזר לטובת התובעים, שנחתם בפני הנוטריון עו"ד חורש ז"ל.
3. לטענת התובעים, משנת 1977 ועד היום, הם נוהגים בחלקה מנהג בעלים, ועיבדו את החלקה, הן בעצמם והן באמצעות חוכרים מטעמם.
מאחר שהחלקה נותרה רשומה על שם המנוח, עתרו התובעים בתביעה דכאן, להצהיר כי הם הזכאים להירשם כבעלים של החלקה. הנתבע מס' 4 תמך בתביעתם של התובעים לכל אורך הדרך, ולמרות שנכנה אותו מכאן ואילך "
הנתבע", נזכור כי הוא ניצב לצדם של התובעים.
מנגד, טענו יורשי המנוחה, שהמנוח לא חתם על הסכם המכר. ודוק: יורשי המנוח לא כפרו בהסכם שבין הנתבע לבין התובעים, אך טענו, כי הנתבע התיימר להעביר מה שלא היה לו. נקודת המחלוקת העיקרית, נסבה אפוא על האותנטיות של חתימת המנוח על הסכם המכר.
טרם ניכנס לגופן של ראיות, נסלק מעל דרכנו טענות סף שהעלו הנתבעים.
התיישנות ושיהוי
4. הנתבעים טענו להתיישנות התביעה, באשר ההסכם נחתם בשנת 1969, והתביעה הוגשה בשנת 2002, כחלוף 33 שנה. לטענת הנתבעים, משלא נרשם ההסכם בלשכת רישום המקרקעין, לפנינו התחייבות לעשות עסקה במקרקעין, ולכן חלים דיני ההתיישנות הרגילים, קרי, התיישנות כעבור שבע שנים, ולחילופין, כעבור 15 שנה.
דין הטענה להידחות. הגדרת "מקרקעין" לעניין חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, היא הגדרה רחבה, הכוללת גם "
זכות או טובת הנאה במקרקעין". הפסיקה קבעה כי אכיפת זכות חוזית לקבלת זכות במקרקעין, הינה תביעה "במקרקעין" - ראה, לדוגמה, ע"א 520/96
חוסין נ. מיר, פ"ד נד(3) 487, 494; דנ"א 2415/01
חב' פליצ'ה ראובן בע"מ נ. סופיוב, דינים נט 339.
לכן, הוראת החוק הרלוונטית לענייננו, היא סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 הקובעת, כי הוראות חוק ההתיישנות לא יחולו במקרקעין מוסדרים.
5. גם טענת השיהוי דינה להידחות. על מנת לזכות בטענת שיהוי, על הטוען להוכיח שהשיהוי כמוהו כזניחה או ויתור על התביעה, וכי עקב השיהוי שינה מצבו לרעה. יש המוסיפים גם תנאי חלופי שלישי, שהשיהוי נגרם עקב חוסר תום לבו של התובע - ע"א 6805/99
תלמוד תורה הכללי והישיבה נ. הועדה המקומית, פ"ד נז(5) 433, 447-448. כפי שנראה בהמשך, התובעים והנתבע לפניהם, החזיקו במקרקעין עשרות בשנים, ובוודאי שאין לומר עליהם שזנחו תביעתם. מנגד, יורשי המנוחה לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי עקב השיהוי שינו מצבם לרעה.
הליכי הסדר
6. החלקה נרשמה על שם המנוח בהליכי ההסדר. יורשי המנוחה טענו, כי תביעתם של התובעים ניגפת מכח הוראת סעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נ"ח), הקובעת כי "
הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת אותו רישום".
הסכם המכר נעשה בסוף שנת 1969, והליכי ההסדר נעשו בסמוך לאחר מכן, טרם היה סיפק למנוח להודיע לפקיד ההסדר אודות ההסכם. מכל מקום, יפוי הכח שנתנה המנוחה, מאשרר את התחייבות המנוח על פי הסכם המכר, מהווה הודאה בזכותו של הנתבע, ומהווה גם מסמך מכר העומד בפני עצמו. למיצער, וככל שעלי להידרש לכך, הרי שבנסיבות העניין, ניתן לראות את הרישום כאילו הושג במרמה על פי סעיף 93 לפקודה.