פסק-דין בתיק ת.א. 31642/04

1.         בפסק דינה מיום  20.11.03 חייבה כב' השופטת קוברסקי דורית את המערער לשלם למשיבים הוצאות משפט בסכום שלא נקבע בגוף פסק הדין.

            המשיבים הגישו בקשה לאשור הוצאותיהם ולחיוב המערער בהם בהתאם לתקנה  513 לתקנות סדה"א.

            הבקשה הובאה לדיון בפני כב' הרשם גזית יובל שכן רשם הינו שמאי ההוצאות של ביהמ"ש שבו הוא משמש רשם, עפ"י סעיף  99 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב).

            ב"כ הרשם גזית נתן את החלטתו ביום 14.1.07, במסגרת בש"א 182831/06 ועל החלטה זו הוגש הערעור.

            הערעור מתייחס לחיובו של המערער לשאת במלוא סכום אגרת התביעה אשר שלמו המשיבים במסגרת נהול התביעה.

            בשולי הערעור נטען כי להוצאות שאושרו יש להוסיף הפרשי הצמדה בלבד וללא ריבית.

2.         בהחלטה נשוא הערעור חייב הרשם הנכבד את המערער לשלם למשיבים את הסך של 23,872 ש"ח, סכום האגרה הראשונה והשנייה ששלמו המשיבים בפועל.

            הרשם דחה את טענתו של המערער לפיה עליו לשלם אגרה בסך של 587 ש"ח, אגרת נזקי גוף מהטעם שהתביעה הוגשה הן כתביעה כספית והן לפיצוי בגין נזקי גוף, ולפיכך לא ניתן היה לשלם אגרה רק לפי המרכיב של הפיצויים בגין נזקי גוף.

            באשר לטענתו החלופית של המערער לפיה יש לחייבו באגרה באופן יחסי לסכום שנפסק ולא לפי הסכום שנתבע, סך של 1,750 ש"ח, נדחתה הטענה מהטעם שביהמ"ש שנתן את פסה"ד לא קבע שישולמו ההוצאות באופן יחסי לסכום הזכייה, אלא קבע שישולמו ההוצאות ומכאן שיש לשלם את מלוא ההוצאות.

            הרשם הנכבד סבור כי הדרך להשיג על קביעת ביהמ"ש הינה בהגשת ערעור ולא במענה לבקשה לשומת ההוצאות.

3.         עיינתי בעיקרי הטיעון שהוגשו ולהלן אתייחס למחלוקות העולות מהן.

            בפסק דינה של כב' השופטת קוברסקי לא נקבע שעל המערער לשאת בכל ההוצאות, ומאידך גם לא נקבע שישא בחלק יחסי של ההוצאות, כל שנקבע הוא חיובו של המערער בתשלום "הוצאות משפט".

            לרשם מוקנית הסמכות לשום את ההוצאות כאשר בפסה"ד של ביהמ"ש בו  הוא מכהן לא פורטו ההוצאות.

            בדונו בשומת ההוצאות יש לרשם הסמכות לאשר את כל ההוצאות המבוקשות או את חלקן ושיקוליו באים במקום שיקוליו של ביהמ"ש שנתן את פסה"ד ולא פרט את ההוצאות.

            בין יתר השיקולים ראוי שיתחשב הרשם בשווי הסעד השנוי במחלוקת לעומת הסעד שנפסק בתום הדיון בפסק הדין.

4.         דומני כי טעה הרשם הנכבד בקביעתו כי איננו מוסמך להדרש לשאלת החיוב היחסי של ההוצאות למרות ההגיון הרב בטענה ותרופתו של המערער בהגשת ערעור לביהמ"ש המחוזי.

            כאשר ביהמ"ש לא פירט את ההוצאות הרי שהעביר סמכות זו לרשם ופסה"ד עפ"י נוסחו לא מגביל את הרשם בשיקוליו גם לא קובע מסגרת להוצאות, החיוב בפסה"ד הינו לתשלום "הוצאות משפט", ותו לא.

            מסתבר כי המערער במסגרת ערעור נגדי שהגיש לביהמ"ש המחוזי על פסק הדין כלל עתירה גם בעניין ההוצאות, וזאת, לדבריו, מטעמי זהירות.

            הערעור עדיין לא נדון והמשיבים סבורים כי אין לביהמ"ש זה סמכות לדון בערעור שכן ביהמ"ש המוסמך הינו ביהמ"ש המחוזי.