פסק-דין בתיק ת.א. 1950/01

א.        רקע עובדתי

1.         לפני תביעה לחייב את הנתבעים 1-2 (להלן: ' קרליץ' או " נתבעים 1-2") לשלם לתובע (להלן: " הבנק") סך של 1,131,328 ש"ח בגין חוב שנוצר בשני חשבונות שלהם, עקב אי-סילוק הלוואות שנטלו מן הבנק. כמו כן, תובע הבנק לחייב את הנתבעים 3-4 (להלן: " הערבים" או " הנתבעים 3-4") לשלם לבנק סך של 493,026 ש"ח בגין ערבות מוגבלת בסכום שחתמו ביום 21.9.94 להבטחת חובם של נתבעים 1-2 לבנק. התביעה נגד נתבעים 1-2 הסתיימה בהסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, ולפיכך פסק דין זה עניינו התביעה נגד הערבים.

2.         נתבעים 1-2 פתחו ביום 22.6.75 חשבון שמספרו 195655 בסניף הדר-חיפה של הבנק. חשבון זה היה חשבונם האישי, ושימש אותם לפעילות שוטפת (להלן: " החשבון הראשון").

3.         בשנת 1992 הקימו נתבעים 1-2, ביחד עם אחיו של נתבע 1 וגיסתו (שאול ויפה קרליץ), חברה בשם די.סי.די יצרני תקליטורים בע"מ (להלן: " DCD"). עם הקמתה, התחלקה הבעלות ב-DCDבאופן שווה בין משפחת קרליץ מצד אחד, לבין משפחת בן גיגי מהצד השני. בשנת 1993 נדרשו בעלי המניות ב-DCDלהזרים הון עצמי לחברה, לצורך הכרה כ'מפעל מאושר' על ידי מרכז ההשקעות. לשם כך העמיד להם הבנק אשראי ראשוני בסך 1.2 מיליון ש"ח, אשר הותנה בפתיחת 4 חשבונות : אחד על שם נתבעים 1-2, השני על שם שאול ויפה קרליץ, ושניים נוספים על שם משפחת בן גיגי. נוכח דרישת הבנק פתחו נתבעים 1-2, ביום 4.11.93, חשבון נוסף בסניף הדר-חיפה של הבנק, שמספרו 554965 (להלן: " החשבון השני"). בחשבון השני העניק הבנק לנתבעים 1-2 הלוואה בסך 300,000 ש"ח (נתבע 1, עמ' 47).

4.         ארבעת החשבונות שנפתחו כאמור לעיל, הובטחו, על פי דרישת הבנק, בערבות צולבת של כל בעלי המניות בחברה. כך העיד דוד עמר (להלן: 'עמר'), מנהל עסקים בסניף חיפה-הדר של הבנק, אשר שימש בשנים 1994-1998 כפקיד אשראי בסניף (עמ' 8), וכך גם העיד נתבע 1 (עמ' 47). הבנק העניק לחברת DCDאשראי בסך 2 מיליון ש"ח (הנתבע 1 בעמ' 48).

5.         בשנת 1994 מכרה משפחת בן גיגי את מניותיה בחברת DCDלאחים קרליץ ולנשותיהם. עם המכירה, שוחררה משפחת בן גיגי מערבותה לחשבונות הנתבעים, ונתבעים 3-4 באו בנעליה (דוד עמר, עמ' 8; נתבע 1, עמ' 50-51). הנתבעים 3-4 היו חברי ילדות של הנתבע 1, ולימים גם שותפיו לעסקים שונים. במסגרת זו חתמו נתבעים 3-4, ביום 21.9.94, על כתב ערבות מתמדת מוגבלת לסך של 333,000 ש"ח , להבטחת כל חוב של נתבעים 1-2 כלפי הבנק עד לגובה סכום הערבות (סעיף 2 לכתב הערבות, נספח יב' לתצהיר עמר). באותו מועד חתמו נתבעים 3-4 גם על ערבות בסכום זהה לטובת שאול ויפה קרליץ, וכן חתמו ביום 18.10.94 על ערבות בסך 3.7 מיליון ש"ח להבטחת חובות DCDכלפי הבנק (עדות נתבע 1 בעמ' 51; עמר בעמ' 8, 10; נתבע 4 בעמ' 71; נתבע 3 בעמ' 82; מוצג ת/1). הערבות נשוא תביעה זו היא ערבותם של נתבעים 3-4 לחובות הנתבעים 1-2 (קרליץ) על סכום של 330,000 ש"ח, שבתוספת הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן הגיעה לסך של 493,026 ש"ח ביום הגשת התביעה (להלן: " כתב הערבות").

בחודש נובמבר 1996, ולאחר מכן בחודש נובמבר 1998, שלח הבנק לערבים תזכורת בדבר ערבותם לחובות נתבעים 1 ו-2 (נספח יד' לתצהיר עמר). אך מכתבים אלה אינם מהווים התראה או הודעה על כך שהחייבים אינם פורעים את ההלוואות לבנק.

6.         בשנת 1996 רכשה חברת נ.ע.ר. יעוץ והשקעות בע"מ (להלן: ' נ.ע.ר.'), שבשליטת הנתבע 4 (להלן: ' עובד' או " נתבע 4") ואחיו, מנתבעת 2, מניות ב-DCDתמורת סך של 1.4 מיליון ש"ח (סעיפים 31-33 לתצהיר נתבע 4 ונספח ד' לתצהיר - להלן " עסקת 1996"). משלב זה החזיקה נ.ע.ר. בשליש ממניות DCD, ונתבע 4 הפך להיות, למעשה, אחד השותפים בה, אף שכבר בשנת 1994 ערב לפרעון חובותיה כלפי הבנק, יחד עם חברו הנתבע 3.

7.         נתבעים 1-2 לא עמדו בהחזרי ההלוואות שניתנו להם בחשבון האישי, הראשון, ובחשבון השני. הבנק פרס וחידש להם את ההלוואות מעת לעת. במועד לא ידוע לקראת שנת 1997 הועבר עניינם לטיפול במחלקת לווים מסווגים בהנהלה הראשית של הבנק, המטפלת בחייבים "רגישים מבחינת הבטחונות ויכולת החזר" (עדותו של עמר בעמ' 11, ועדותו של דוד מעודה, כלכלן במחלקת לווים מסווגים של הבנק - להלן: 'מעודה' - בעמ' 17).

ביום 26.8.98 שלח ב"כ הבנק מכתב לנתבעים 1-2 ובו פירוט חובם לבנק בסך של כ-1 מיליון ש"ח), ודרש מהם לסלק החוב בתוך 7 ימים, שאם לא כן ינקטו נגדם צעדים משפטיים (נספח א' לתצהירי עדות ראשית של הערבים). אין כל ראיה כי מכתב זה נשלח גם לערבים. בסופו של דבר, פרס הבנק לנתבעים את ההלוואות פעם נוספת, גם לאחר מכתב ההתראה מיום 26.8.98, בתקווה שהדבר יקל עליהם לפרוע את חובם (ראה סעיף 6 לתצהירו של עמר, ועדותו של מעודה בעמ' 21 לפרוטוקול). כתב התביעה שהוגש בתיק זה נגד קרליץ והערבים מתייחס לשלוש הלוואות שלא נפרעו, המרכיבות את סכום התביעה, שניתנו לקרליץ ביום 1.3.99 וביום 2.12.98 (סעיף 6 לתצהיר עמר). אלו הן למעשה " הלוואות שהתגלגלו" או " הלוואות שמוחזרו" לאחר פתיחת החשבון השני בשל הצורך להזרים הון ל- DCD(עמר בעמ' 8-9). כך גם אומר קרליץ בתצהירו, כי התביעה נובעת מגלגול ההלוואות המקוריות שניתנו להם מעת לעת (סעיפים 45, 52, 54 ונספח כב'). הוא העיד: " הבנק תמיד מיחזר לי את החוב ללא בעיות" (עמ' 60). 

8.         משלא נפרע גם הפעם חובם של נתבעים 1-2, שלח הבנק לנתבעים 1-2, ביום 28.11.99, מכתב בדואר רשום, ובו דרישה לסילוק יתרת החוב בשני החשבונות האישיים, שאם לא כן ינקטו נגדם הליכים משפטיים. העתק מכתב זה נשלח בדואר רשום גם לנתבעים 3-4 (המכתב ואישור על משלוח המכתב בדואר רשום, מצורפים כנספחים א1-א2 לתצהירו של מעודה). הנתבע 1 הודה כי המכתב מיום 28.11.99 התקבל אצלו (עמ' 61). אך הנתבעים 3-4 טוענים כי לא קיבלו מכתב זה, אף שנשלח לכתובתם עם אישור משלוח בדואר רשום  שהוגש על ידי הבנק.

9.         ביום 6.1.00 מכרה הנתבעת 2 חבילת מניות של DCDלחברת וילאר טכנולוגיות 99 בע"מ (להלן: ' וילאר'), תמורת סך של כ- 1.4 מיליון ש"ח (סעיף 36 לתצהיר נתבע 4 ונספחים ה-ו שצורפו לו - להלן: " עסקת 2000"). בעל השליטה בוילאר הוא חבר של הנתבע 4, והעסקה בוצעה בתיווכו (סעיפים 36 ו-43 לתצהירו).

10.        בחודש דצמבר 1999, לקראת ביצוע של העיסקה עם וילאר, התקיימה במחלקה ללווים מסווגים של הבנק פגישה, בה השתתפו נתבע 4, נתבע 1 ומר מעודה. בין הצדדים קיימת מחלוקת בשאלה מה היה תוכנה של אותה פגישה: האם נדונו בה רק חובותיה של DCD, או גם חובם האישי של קרליץ, שבגינו הוגשה התביעה בתיק זה.

11.        העסקה שבה רכשה וילאר מניות ב-DCDאיפשרה להזרים לחשבון DCDסך של 2.7 מיליון ש"ח בחודש אפריל 2000, וכך כוסה לחלוטין חובה של DCD, שהנתבעים 3-4 היו ערבים לו.

12.        ביום 2.6.00 וביום 5.6.00 שלח הבנק לנתבעים כולם שני מכתבים נוספים. במכתביו הודיע הבנק כי אם לא יסולק החוב שבפיגור, ינקוט הליכים משפטיים הן כנגד קרליץ והן כנגד הערבים (סעיפים 10-11 לתצהיר דוד עמר, ונספחים טז 1-2 לתצהירו). אין מחלוקת שהנתבעים 3-4 קיבלו מכתבים אלה (סעיף 60 לתצהיר הנתבע 4, וסעיף 42 לתצהיר הנתבע 3).

13.        בחודשים יוני-אוקטובר 2000 רכש הנתבע 4 מוילאר 6% ממניות DCD, לפי השווי בו נרכשו בחודש ינואר 2000 על ידי וילאר (הנתבע 4 בעמ' 75).

ב.         בקשת הרשות להגן

14.        הנתבעים והערבים לא פרעו את החוב לבנק, ולפיכך הוגשה נגדם ביום 7.6.01 תביעה בסדר דין מקוצר.

15.        בבקשת הרשות להגן טענו החייבים, נתבעים 1-2, כי בעקבות קבלת המכתבים מיוני 2000, הם פנו לבנק וביקשו לקבל לידיהם מסמכים רבים הנוגעים לחשבונות השונים של משפחת קרליץ ושל החברות שבבעלותה, אשר היו דרושים להם לשם בדיקת טענות הבנק וכימות טענות ההגנה שלהם כנגד הבנק (סעיפים 8-24 לתצהיר נתבע 1). לצורך הגנתם, פנו הנתבעים לחברת שגיא חישובי ריבית (2000) בע"מ, אשר בדקה עבורם את חשבונותיהם הפרטיים כמו גם את חשבונות החברות שבבעלותם. בהסתמך על חוות הדעת שקיבלו משגיא, שצורפה לבקשת הרשות להגן, טענו הנתבעים 1-2, כי בתוכנת הבנק היה ליקוי שתוקן רק בשנת 1986, שהתבטא בחישוב יתר של ריבית, וגרם להם נזקים ישירים; כי הבנק חישב הריבית על בסיס של 360 ימים בשנה, עובדה שגרמה גם היא להגדלת חובם לבנק; כי הבנק הפר כלפי נתבע 1 חובת אמון כאשר שידל אותו לקנות קרנות נאמנות בהן היה לבנק אינטרס ישיר, תוך שהוא מציג מצג כוזב ורשלני באשר לרמת הסיכון של הקרנות; כי פקידת הבנק סירבה לבצע הוראת הנתבע 1 למכור את קרנות הנאמנות, ימים ספורים לפני המפולת בשוק המניות, ובהמשך פקידי הבנק ייעצו לנתבע 1 שלא למכור הקרנות ולהמתין להתאוששותן; וכי הבנק היתנה במהלך שנות ה-80 את המשך מתן האשראי לנתבעים 1-2 בפתיחת תוכניות חיסכון.