פסק-דין בתיק ת.א. 150328/02

רקע עובדתי

1.         התובעים הינם הבעלים למן שנת 1990, של בניין אשר נבנה בשנת 1939 על חלקה 172 בגוש 7084, המצוי ברחוב נחלת בנימין 149, תל ^-אביב (להלן: " הבניין"). הבניין כולל, בין היתר, דירת מגורים בת 4 וחצי חדרים המצוייה בקומה השנייה שמעל לקומת החנויות בחזית הבניין (להלן: " הדירה" או " המושכר").

            התובע 1 (להלן: " כהן") מטפל מטעם הבעלים בענייני הדיירים המוגנים בבניין ועוסק דרך קבע בהחזקתו, שיפוצו ותיקונו.

2.         הנתבעת, אלמנה זה מקרוב ואם ל ^-5 ילדים בוגרים, מחזיקה בדירה מכוח הסכם שכירות מיום 1/8/1969 (להלן: " חוזה השכירות" או " החוזה") שנכרת בינה לבין הבעלים הקודמים, שרה ויאיר שפיאלטר, לפיו שכרה הנתבעת את הדירה בשכירות מוגנת.

3.         בתביעה שבכאן אשר הוגשה ביום 2/1/02 עתרו התובעים לפינוי הנתבעת ובעלה המנוח יצחק שרם ז"ל (להלן: " הנתבעים") מהדירה ולהחזרת החזקה בה לידי התובעים, בטענה כי נתגבשו כנגדם מספר עילות פינוי מכוח הוראות חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב ^-1972 (להלן: " החוק").

4.         לשלמות התמונה העובדתית יצויין כי לתביעה דנן קדמה תביעת פינוי מיום 15/9/98 אותה הגישו התובעים כנגד הנתבעים בתיק 94041/98 (להלן: " התביעה הקודמת"). בית המשפט (כבוד השופט גולדין) בפסק הדין מיום 1/11/01, דחה את רוב עילות הפינוי להן טענו התובעים בתביעה הקודמת, אך קבע כי הוכחה עילת פינוי כנגד הנתבעים בגין הפרת החוזה בשל ביצוע שינויים במושכר.

טענות הצדדים וגדר המחלוקת

5.         לטענת התובעים הנתבעת חדלה מלשלם את דמי השכירות (להלן: " שכר הדירה") וחובה עומד, נכון ליום הגשת התביעה, על סך של 20,000 ש"ח.

            עוד טענו התובעים כי הנתבעת מסרבת לשלם את דמי השכירות באמצעות שיקים מעותדים, כמתחייב מהוראות החוזה.

התובעים הוסיפו וטענו כי הנתבעת חבה בתשלום סך 2,500 ש"ח בעבור דמי שירותים בגין חוב עבר. הנתבעת ^- כך לתובעים ^-סירבה לשלם את חלקה (סך 15,000 ש"ח) בהוצאות שיפוץ הבניין, כמו גם מיאנה לשלם לכהן בגין שיקום כללי של מרפסות הבניין, המשמשות את הנתבעים ומשפחתם שימוש ייחודי.

            הנתבעים נמנעים, מחד, מלתקן הדרוש תיקון בדירה, ומאידך ביצעו שינויים במושכר ללא הסכמת הבעלים וחרף צווי מניעה אשר הוצאו על ידי בית המשפט ובתוך כך גרמו נזקים בדירה שמתחת למושכר, במרפסת ובקירות החיצוניים. הנזק, כך לתובעים, נאמד בסך 10,000 ש"ח.

            הנתבעים מסרבים לאפשר לתובעים לבקר במושכר ולבצע בו תיקונים חיוניים. הנתבעים מטרידים קשות וממושכות את הדיירים המתגוררים ועוסקים מתחת לדירה.

            בנסיבות אלה קמה לתובעים, לטענתם, עילה לפינויים של הנתבעים מן הדירה מכוח סעיפים 131(1)(2)(3)(5) לחוק.

            התובעים טענו כי פסק הדין בתביעה הקודמת לא יצר מעשה בית דין.

6.         מנגד טענו הנתבעים בכתב הגנתם ^- המתוקן יש לומר ^- כי משלמים הם את כל תשלומי דמי השכירות ודמי השירותים במלואם ובמועדם, וכי יש לדחות טענה זו של התובעים אף בשל העובדה שזו נדונה והוכרעה בתביעה הקודמת.

            הנתבעים טענו כי לא ביצעו שינויים במושכר אלא תיקונים חיוניים אשר נבעו מגיל הבניין וממצב הדירה. עוד טענו הנתבעים כי הטענות באשר לשינויים נדונו אף הן, בחלקן, בתביעה הקודמת והכרעו זה מכבר על ידי בית המשפט.

לטענת הנתבעים התובעים הם שמפרים את הוראות חוזה השכירות כיוון שאינם מבצעים התיקונים הנדרשים בבניין ובמושכר עצמו.

לטענתם, התובעים עושים את כל שלאל ידם על מנת לפנותם מהדירה ללא פיצוי כספי. תביעה זו, כך לנתבעים, מצטרפת לשורה ארוכה של תביעות, כ ^-8 במספר, משך השנתיים שקדמו להגשת התביעה דנן ועושים הם שימוש לרעה בהליכי בית המשפט.

לחילופין, היה ויתברר כי קמה לתובעים עילת פינוי כנגדם, עתרו הנתבעים לסעד מן הצדק.