פסק-דין בתיק ת.א. 1159/07

א.         רקע עובדתי

1.         המבקשים בת.א. 1160/07 (להלן: " המבקשים") עתרו לבית המשפט לביטול פסק ביניים, שניתן ביום 24.11.05 על ידי הבורר הנכבד, כב' השופט (בדימ') פרופ' דן ביין. הבקשה הינה מן הטעם שהבורר חרג מסמכותו (סעיף 24(3) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, להלן: " חוק הבוררות"), ולחלופין, מכיוון שקיימת במקרה דנן עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור (סעיף 24(10) לחוק הנ"ל). עילה נוספת לביטול הפסק, הנוגעת רק למבקש 1, הינה כי הלה לא היה כלל צד להסכם הבוררות. המבקשת בת.א. 1159/07 (להלן: " המשיבה")  עותרת לאישור פסק הבורר.

2.         המבקשת 2, חברת א.ב. שיווק דלקים ושמנים בע"מ (להלן: " המבקשת"), הפעילה בשנים 1990-2003 תחנת תדלוק של "סונול" הנמצאת על כביש החוף, סמוך לנתניה, והשייכת למשיבה, חברת מ. אמיתי בע"מ. המשיבה היתה באותה תקופה הבעלים של ארבע תחנות תדלוק ברחבי הארץ, וביניהן התחנה האמורה. המבקש 1 הינו הבעלים והמנהל של המבקשת (להלן: " המבקש").

3.         הפעלת תחנת התדלוק על ידי המבקשת הוסדרה בהסכם הפעלה שנחתם בינה לבין המשיבה ביום 31.12.89 (נספח א' לתצהיר מר אלי אמיתי, מטעם המשיבה - להלן:  " הסכם ההפעלה המקורי"). המבקש ערב אישית לכל התחייבויותיה של המבקשת כלפי המשיבה לפי הסכם ההפעלה. תוקפו של הסכם ההפעלה המקורי נקבע לתקופה של שנה, כאשר למבקשת ניתנה אופציה להאריך את תוקפו לתקופה של שנתיים נוספות. תוקפו של הסכם ההפעלה המקורי הוארך מעת לעת (ככל הנראה בעל-פה) אף מעבר לתקופת האופציה, ובפעם האחרונה הוארך בכתב, לתקופה של 60 חודש, מיום 1.1.99 ועד ליום 31.12.03 (נספח ב' לתצהיר אמיתי, להלן: " הסכם ההארכה").

4.         בסמוך למועד פקיעת תוקפו של הסכם ההארכה נתגלעו בין הצדדים חילוקי דעות, בין היתר בנוגע לפינוי תחנת התדלוק ולחובות כספיים הדדיים. עקב כך, ביום 16.1.04 חתמו המשיבה והמבקשת על הסכם בוררות (נספח ג' לתצהיר אמיתי, להלן: " הסכם הבוררות"). במסגרת הסכם הבוררות התחייבו השתיים לקיים שתי בוררויות. האחת, בוררות זבל"א שלא על-פי הדין המהותי, בפני שני עורכי הדין המייצגים את הצדדים, ומינוי שמאי מכריע במקרה של מחלוקת ביניהם, בכל הנוגע לטענות הדדיות בדבר החובות הכספיים (להלן: " הבוררות הראשונה"). הבוררות השניה, בפני שופט מחוזי בדימוס, תתנהל על-פי הדין המהותי, אך לא על-פי דיני הראיות והפרוצדורה, בענין טענת המבקשת כי עומדת לה הזכות לקבל 50% מן הסכום שתקבל המשיבה מחברת סונול, במסגרת תביעה שהגישה נגדה לבית המשפט (להלן: " הבוררות השניה"). על הסכם הבוררות הוספה בכתב-יד הצהרתו של המבקש, וחתימתו עליה, לפיה הוא מאשר כי אין לו תביעות אישיות כלפי המשיבה, וכן אישר: " כל דרישותי מתמצות בבוררות הנ"ל" (להלן: " התוספת להסכם הבוררות"). 

בסעיף 3(ב) להסכם הבוררות התחייבה המשיבה שלא לסיים המו"מ עם חברת סונול, בקשר לסכסוך נשוא הבוררות השניה, עד לאחר שינתן פסק בשתי הבוררויות. בסעיף 3(ד) נקבע כי המשיבה תשתף נציג של המבקשת במו"מ עם סונול, ובתביעה שהגישה המשיבה נגד סונול, כדי לאפשר "שקיפות מלאה" לגבי הליכים אלו הנוגעים לטענות המבקשת נשוא הבוררות השניה.

5.         לאחר תחילת הדיונים בבוררות הראשונה, משהודיעו המבקשים על כוונתם להסתלק מהליכי הבוררות, הגישה המשיבה תובענה על דרך המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, לביטול הליכי הבוררות. במסגרת הדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי ביום 27.10.04, הגיעו הצדדים להסכמה, אשר קיבלה תוקף של פסק דין, לפיה שתי הבוררויות הנ"ל יידונו בפני הבורר, כב' השופט (בדימ') פרופ' דן ביין (להלן: " הבורר"), אשר יפסוק על-פי הדין המהותי.

הבורר קיים 4 ישיבות בוררות לגבי המחלוקת נושא הבוררות הראשונה, שכן הצדדים הסכימו כי תחילה תתברר מחלוקת זו (סעיף א(15) לפסק). ביום 2.10.05 הורה הבורר לצדדים להגיש לו את סיכומיהם בכתב בענין המחלוקת נשוא הבוררות הראשונה.

6.         ביום 15.11.05, ימים ספורים לפני שניתן פסק הביניים המתייחס לנושא הבוררות הראשונה, הודיעה המבקשת למשיבה על ביטול הסכם הבוררות ביניהן. הנימוק לכך היה שביום 17.3.05 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה שהושג בתביעה שהגישה המשיבה נגד סונול. דבר זה נעשה, לטענת המבקשת, תוך הפרה של הסכם הבוררות, בו נקבע כי המשיבה לא תגיע לפשרה עם סונול לפני תום הבוררות, ובכל מקרה תשתף את המבקשת במו"מ עם סונול (ראה סעיף 4 לעיל). לאחר קבלת תגובת המשיבה להודעה הנ"ל (בה התנגדה לביטול הבוררות הראשונה, אך הסכימה לביטול הבוררות השניה), קבע הבורר ביום 20.11.05 כי אין בהודעה החד-צדדית של המבקשת כדי להפסיק את הליכי הבוררות. הבורר גם קבע כי דבר עריכת הסכם הפשרה עם סונול היה ידוע למבקשת לפחות מיום 21.3.05, ומשהמשיכה לקחת חלק פעיל בבוררות " היא מנועה מהלאחז בענין זה כעילה 'להשתחרר' ממסגרת הבוררות...". ביום 24.11.05 ניתן פסק הבורר בענין נשוא הבוררות הראשונה. 

7.         בפסק הבורר נדחתה טענתו של המבקש כי לא היה צד להסכם הבוררות, ונקבע כי  הפסק מהווה בכל מקרה מעשה-בי-דין לגביו מכח היותו " חליף" או צד שלישי שיש זהות אינטרסים בינו לבין המבקשת. לגופו של עניין, קיבל הבורר חלק מטענות המבקשת לפיצוי ולהשבת כספים מן המשיבה (בסך של כ-140,000 ש"ח), ומנגד קיבל את תביעת המשיבה, וחייב את המבקשים, ביחד ולחוד, לשלם לה סך של כ-600,000 ש"ח.

ב.         טיעוני הצדדים

8.         לטענת המבקשת, החלטת הבורר שלא לאפשר לה לבטל את הליכי הבוררות, ומתן פסק הבורר בנסיבות אלו, מהווים חריגה מסמכותו. לגישתה, המשיבה הפרה את תנאי הסכם הבוררות כאשר חתמה על הסכם פשרה עם סונול מבלי לשתף אותה, כנדרש בהסכם הבוררות, ומבלי להמתין להכרעת הבורר בשתי הסוגיות שנמסרו להכרעתו. בנסיבות אלה, טוענת המבקשת, היה על הבורר לעכב את מתן הפסק, ולאפשר לבית המשפט להכריע בשאלה האם הופר הסכם הבוררות, שכן מדובר בשאלה שהבורר אינו מוסמך לפסוק בה. לחלופין, טוענת המבקשת כי המשיבה פעלה באופן מכוון להסתיר ממנה את קיומו ופרטיו של ההסכם עם חברת סונול. התנהגות חריגה וקיצונית זו מצד המשיבה מנוגדת לחובת תום הלב, ומצדיקה, לטענת המבקשת, ביטול פסק הבורר מכח סעיף 24(10) לחוק הבוררות. עוד טוענת המבקשת כי הסכמת המשיבה לביטול הבוררות השניה, מחייבת גם ביטול פסק הבורר שניתן בבוררות הראשונה, שכן הסכם הבוררות אינו ניתן להפרדה. אשר למבקש, נטען כי החלטת הבורר כי הוא צד להסכם ניתנה בחוסר סמכות ובחריגה מסמכות, שכן הבורר אינו מוסמך לפרש את הסכם הבוררות. המחלוקות נשוא שתי הבוררויות, בהן הוסמך הבורר לפסוק, הינן בין המבקשת למשיבה. המבקש אינו צד להסכם הבוררות, והתוספת בכתב ידו בסוף ההסכם, כמו גם העובדה שערב לכל חובותיה של המבקשת, אינן הופכות אותו לצד להסכם.

9.         המשיבה סומכת ידיה על פסק הבורר, ומעלה מספר טענות כנגד בקשת הביטול. כך, טוענת המשיבה בסיכומיה כי יש לדחות הבקשה על הסף, שכן בבקשה עצמה לא נטען לקיומה של אף אחת מעילות הביטול המוכרות בחוק הבוררות, והעלאתן בסיכומים מהווה הרחבת חזית אסורה. עוד סבורה המשיבה כי המבקשת מנועה מלהסתמך על הפרת הסכם הבוררות (המוכחשת על ידה), שכן ידעה כבר ביום 31.12.04, ולכל המאוחר ביום 21.3.05, על כוונתה של המשיבה לקבל את הצעת הפשרה של סונול. גם אם נלך לגישתה של המבקשת, הרי שנודע לה על חתימת הסכם הפשרה ביום 20.9.05, ולמרות זאת לא ביקשה לבטל את הבוררות ואף הגישה, ביום 6.11.05, את סיכומיה בבוררות הראשונה. בנסיבות אלה, היתה המבקשת מנועה מלבקש את ביטול הליך הבוררות. מכל מקום, סבורה המשיבה כי אין בהפרת הסכם הבוררות עילה לביטול חד-צדדי של הליכי הבוררות, בפרט כאשר אין כל קשר בין הסכם הפשרה לבין הנושאים שנדונו והוכרעו בבוררות הראשונה (ענין סונול נוגע לבוררות השניה), וכאשר התניה שבהסכם הבוררות אינה קשורה כלל להיקף סמכותו של הבורר. אשר לעילת הביטול מכח סעיף 24(10) לחוק הבוררות, סבורה המשיבה כי עילה זו שמורה למצבים נדירים בלבד, של פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי או תרמית שהשפיעה על מתן הפסק, ואין להזקק לה במקרה דנן. בהתיחס לבקשה לביטול פסק הבורר, ככל שהוא נוגע למבקש באופן אישי, טוענת המשיבה כי לנוכח התוספת להסכם הבוררות, אשר אושרה בחתימתו של המבקש, ברי כי הוא היה צד להסכם הבוררות. עוד טוענת המשיבה כי מלשון ההסכמה שהושגה בבית המשפט המחוזי, ואשר קיבלה תוקף של פסק דין, עולה כי סמכותו של הבורר הורחבה ביחס להסכם הבוררות, והוא היה מוסמך להחליט גם בשאלת היותו של המבקש צד לבוררות.

ג.          דיון והכרעה

10.       אין ממש בטענת המשיבה לפיה בבקשה לביטול פסק הבורר אין זכר לעילות הביטול שבחוק, וכי העלאתן בסיכומים מהווה הרחבת חזית. בסעיף 3א' לבקשה נאמר כי המבקש אינו צד להסכם הבוררות, ובסעיף 7ז' ציינו המבקשים כי הבורר חרג מסמכותו בהחלטתו מיום 20.11.05, בה קבע כי המבקשים אינם יכולים לבטל את הסכם הבוררות באופן חד צדדי. כמו כן, בסעיף יז' לבקשתם ציינו המבקשים את עילות הביטול שבסעיפי המשנה של סעיף 24 לחוק הבוררות, אשר לגישתם, מתקיימות במקרה דנן. ברשימה זו נפלה ככל הנראה טעות, כאשר המבקשים ציינו כי בקשתם מבוססת על סעיף 24(2) במקום על סעיף 24(3), ואולם, כאמור, מתוכן הבקשה ברור שבקשתם מבוססת גם על טענת חוסר סמכות. לפיכך, אין מקום לדחיית הבקשה על הסף.

1.         הטענה בדבר חריגת הבורר מסמכותו

11.       בסיכומיהם טענו המבקשים כי הבורר לא היה מוסמך לקבוע כל קביעה שהיא בקשר עם הודעת ביטול ההסכם. טענה זו סומכים הם על ספרה של פרופ' אוטולנגי ז"ל, בוררות דין ונוהל, מהדורה רביעית מיוחדת תשס"ה-2005, עמ' 228, שם נאמר כי: " אם שאלת ההפרה של ההסכם היא השנויה במחלוקת, לא הבורר הוא המוסמך לפסוק בה אלא בית המשפט בלבד, אלא אם כן הסכימו הצדדים עצמם לביטולו". טענה נוספת, הסותרת את הטענה הקודמת, היא שהבורר היה צריך לאפשר לצדדים להשמיע בפניו עדויות וראיות בעניין ביטול הסכם הבוררות. עוד סבורים המבקשים כי פסק הביניים במחלוקת הראשונה, אינו יכול לעמוד בפני עצמו, שכן כוונת הצדדים בהסכם הבוררות היתה לברר את כל המחלוקות הכספיות ביניהם. על טענה זו לא חזרו המבקשים בסיכומיהם, וממילא היא אינה מקימה עילה לביטול הפסק. בהסכם הבוררות הפרידו הצדדים מלכתחילה בין הבוררות הראשונה לשניה, ואף התכוונו לנהל את הבוררויות בפני  בוררים שונים. לכן, אין זה סביר כי כוונתם היתה שתוקפו של פסק הבורר במחלוקת הראשונה יהיה מותנה בהשגת פסק בורר גם במחלוקת השניה. המשיבה אמנם הסכימה לביטול הבוררות במחלוקת השניה, אך גם לא התנגדה להמשך הבוררות במחלוקת זו. ברי כי הסכמה זו לא ניתנה על מנת שיבוטל פסק הבורר במחלוקת הראשונה, ולא ניתן להתבסס עליה לצורך ביטול הבוררות, או כדי לפרש את הסכם הבוררות כטענת המבקשים.

12.       אינני מקבל את טענת המבקשים כי הבורר חרג מסמכותו כאשר דחה את הודעת ביטול הסכם הבוררות של המבקשת. אכן, בורר אינו רשאי להכריע בשאלת תוקפו של הסכם הבוררות (ראה: בר"ע 130/71 משיח נ. רביע, פ"ד כה(2) עמ' 572, 574, וספרה הנ"ל של אוטולנגי, בעמ' 228). אך מעיון בהחלטת הבורר בדבר דחיית הודעת הביטול של המבקשים (נספח יא' לבקשה לביטול פסק בורר), עולה כי הבורר כלל לא דן בשאלה אם הופר הסכם הבוררות. בהחלטתו ציין הבורר במפורש כי איננו מביע עמדה בשאלה זו, משום שהגיע למסקנה כי גם אם טענת המבקשים לעניין זה נכונה, אין בכך כדי להתיר להם להשתחרר מהליכי הבוררות באופן חד-צדדי. בכל יישם הבורר הנכבד את ההלכה הפסוקה בצורה נכונה.

בע"א 491/76 גאולים, מושב עובדים להתישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' צדוק, פ"ד לא(3) 625, טען צד להסכם בוררות כי הסכמתו לבוררות היתה מותנית בהתחייבות שקיבל על עצמו הצד האחר ואשר הופרה, וביקש לבטל את הסכם הבוררות. בית המשפט העליון, בדעת רוב של השופטים אשר ושמגר, קבע בעקבות הלכות קודמות כי: