פסק-דין בתיק ת.א 000513/97

1.           התובעת, אשר הנה חברה העוסקת בבניה, הגישה בתיק זה תביעה כנגד הנתבעים, בה עתרה לחייבם בתשלום סך של 3,075,629 ש"ח (נכון ליום הגשת התביעה - 15.4.97) - סכום המהווה, לטענתה, יתרת חובם כלפיה לפי הסכם, בגין עבודות בניה שביצעה עבורם, הכל כמפורט בכתב התביעה ובנספחים אליו.            

2.           התובענה נדונה בשלבים, כאשר בשלב הראשון נדונה שאלת חבות הנתבעים כלפי התובעת לתשלום הנטען בסעיף 6 ב' לכתב-התביעה, וזאת, מבלי שיהיה על התובעת להוכיח במדויק את הסכומים הנדרשים על ידה. הפלוגתא שנדונה לענין זה היתה: לפי פירושו הנכון של ההסכם (מיום 9.8.93 בין הנתבעים לבין התובעת (להלן: "ההסכם")) אילו סכומים על הנתבעים לשלם לתובעת, האם כוללים הם את הסך של 525,000 דולר של ארה"ב (סעיף ה.1. להסכם), בצירוף מחצית ההוצאות אשר הוציאה התובעת לצורך הבניה (להבדיל מהוצאות הבניה עצמן), כגון: אגרות בניה, תשלומים לפיתוח התשתית, שכ"ט אדריכלים ויועצים וכדומה (סעיף ד.2. להסכם) -  כגרסת הנתבעים; או שמא, כוללים הם את הסך של 525,000 דולר, בצירוף מחצית מ כל הוצאות הבניה ובנוסף, מחצית הוצאות התובעת בגין עבודות הבניה עצמן - כגרסת התובעת.

3.           בהחלטתי מיום 7.3.05 דחיתי מחוסר עילה את תביעת התובעת, ככל שזו מתייחסת לדרישתה מן הנתבעים, לתשלום הסכומים כמפורט בסעיפים 6ב' ו- 7ב' לכתב-תביעתה. התובעת הגישה בקשת רשות ערעור על החלטה זו לבית-המשפט העליון וערעורה נדחה.

4.           בהמשך, נכרת בין הצדדים הסכם בוררות (מיום 13.12.01) במסגרתו מינו הם את אינ' יחיאל חצור כבורר, על מנת שיכריע בכל המחלוקות המקצועיות המפורטות בהסכם הבוררות (הוצאות בניה, ליקויי בניה וכו'). פסק-הבוררות ניתן ביום 25.12.02 (ת/3א) והבורר אף השיב (ביום 27.2.03) לשאלות הבהרה שנשאל ותיקן טעויות סופר (ת/3ב').

5.           נותרו להכרעה מספר שאלות, הנוגעות בעיקרן לאופן ההתחשבנות שבין הצדדים, אשר לגביהן הוגשו תצהירי עדות ראשית (סעיפים 31 ו-32 לתצהירו של מר קאלש, מיום 19.5.04, מטעם התובעת ותצהירו של מר שליטין, מיום 13.6.04, מטעם הנתבעים), המצהירים אף נחקרו בחקירה נגדית לגבי תצהיריהם ובאי-כחם סיכמו טענותיהם בכתב.

6.           להלן הכרעתי בפלוגתאות שנותרו לדיון :

       א.    גובה הרבית בגין איחור בתשלום התמורה לפי ההסכם : אליבא דתובעת, בס"ק ד' לסעיף 2 לפרק ה' להסכם נקבע, כי "כל סכום שלא שולם במועדו יישא ריבית דולרית בשיעור 1% בחודש מיום שחל תשלומו ועד התשלום בפועל" (להלן: "הרבית הדולרית") וכך גם נאמר בסעיף 10 לכתב-התביעה, אשר לא הוכחש (בסעיף 11 לכתב-ההגנה), למעט הטענה בדבר עמידת הנתבעים בכל התחייבויותיהם ועל כן, ממילא לא חל, לטענתם, כל חיוב בריבית. 

              לטענת ב"כ הנתבעים, בסיכומיה עתרה התובעת לחיוב הנתבעים ברבית המוסכמת עד מועד התשלום בפועל של כל יתרת חוב, בעוד שבכתב התביעה (סעיפים 12 ו-14) עתרה היא לרבית המוסכמת אך ורק עד ליום 15.4.97 (מועד הגשת תביעתה) וממועד זה, עתרה היא לפסיקת הפרשי הצמדה ורבית כחוק ולא לרבית הדולרית. לפיכך טוען הוא, כי בכך חרגה התובעת מכתב-תביעתה ועל כן, יש לדחות תביעתה בענין הרבית המוסכמת (סעיף 5 לסיכומים).

              אכן, על-פי ההסכם זכאית התובעת לרבית הדולרית הנטענת על-ידה. ברם, בסעיף 12 לכתב-התביעה חישבה התובעת את יתרת חובם הנטענת של הנתבעים בצירוף הרבית הדולרית האמורה אך ורק עד למועד הגשת התביעה וממועד זה, עתרה היא (ויש להניח שטעמיה היו עמה), בסעיף 15 לכתב-תביעתה, לחיוב הנתבעים בהפרשי הצמדה ורבית כחוק. משכך, יש לראות בתובעת כמי שויתרה על הרבית הדולרית לה היא זכאית לגבי התקופה שלאחר מועד הגשת התביעה ואין לאפשר לה לשוב ולדרוש הרבית הדולרית, רק מטעמי כדאיות. לפיכך, על כל יתרת חוב של הנתבעים לתובעת חלה הרבית הדולרית המוסכמת ממועד חלות התשלום שלא שולם ועד למועד הגשת התביעה וממועד זה חלים אך ורק הפרשי הצמדה ורבית כחוק.

       ב.    פריט שהצדדים חלוקים לגביו הנו זה המתייחס לליקויי וחסרי בניה ותיקונים. בפסק הבוררות (סעיף 5 ועמ' 24 לפסק) פרט הבורר סכומים שיש להפחיתם מהמגיע לתובעת מאחר שמדובר בליקויים שלא ניתן כיום לתקנם ופריטים שבוצעו ברמה פחותה מהנדרש. עוד פרט הבורר, פריטים שניתן להשלימם או לתקנם ועם השלמתם סכומים אלו מגיעים לקבלן. לגבי פריטים אלו, המסתכמים ב- 11,084$, קבע הבורר, כי תשלום זה יוקפא בשלב ראשון, וישולם, רק לאחר אישור מפקח (אשר ימונה) שאכן כל הליקויים תוקנו לשביעות רצון המפקח וכו' (סעיף 7א' לפסק-הבוררות). עוד קבע הבורר לענין זה, כי היה והצדדים יחליטו כי אינם רוצים בהשלמות ו/או בתיקונים, אזי, יש להפחית מהסכום המוקפא 50% ואילו היתרה, בסך של 5,542$ בתוספת מע"מ, תשולם לתובעת. לטענת ב"כ התובעת, מאחר שמר שליטין העיד כי הנתבעים ביצעו התיקונים הללו שלא באמצעות התובעת, הרי בכך שללו מן התובעת זכותה לבצע התיקונים בעצמה ועל כן, חייבים הנתבעים לשלם לתובעת מלוא הסכום המוקפא. ואילו לטענת הנתבעים (סעיף 13 לסיכומיהם), הבורר פסק, "כי אם הצדדים לא יסכימו, ההפחתה הינה בסך של 11,084$ בניכוי הליקויים שיתוקנו בפועל על-ידי התובעת". מאחר שהתובעת לא ביצעה כל תיקונים והנתבעים נאלצו לבצעם בעצמם, יש להפחית את מלוא הסכום מהסכום המגיע לתובעת.  

              נראה לי, כי בנסיבות אלו, הגם שלא אופשר לתובעת לבצע התיקונים, ברם, נחסכה ממנה עלותם וחרף העובדה שאין הסכמה לענין זה - כפי שציין הבורר - יש מקום לקזז מחצית מהסכום שהוקפא כאמור ולחייב את הנתבעים לשלם לתובעת המחצית השניה מהסכום המוקפא, בצירוף מע"מ.

       ג.     אשר לטענת התובעת בסעיף 5.1 לסיכומיה, עליה הגיבו הנתבעים בסעיף 12.2 לסיכומיהם. עיון בפסק הבוררות ובסעיף 11 להבהרות לו מעלה, כי לדעת הבורר, יש להפחית את הסך של 1,400$ מ"תשלומי" הנתבעים לתובעת. ברם, הגם שמילולית פרשנות הנתבעים נכונה, לא ברור מאופן ניסוח הבורר, אם אכן כוונת הבורר היתה להפחית סכום זה מהסכום המיוחס ל"נספח ב/1" או מהסכום שעל משפ' אבנר לשלם (מחצית). בנסיבות אלו, נראה, כי מן הראוי שהצדדים יפנו בענין זה שוב אל הבורר בשאלת הבהרה וקביעתו בהבהרתו תחייב את הצדדים.

       ד.    אשר לטענת התובעת בסעיף 5.3 לסיכומיה, אשר כפועל יוצא ממנה על הנתבעים לשלם לה לטענתה סכום של 1,937$. לטענת ב"כ הנתבעים (בסעיף 12.3 לסיכומיהם), סכום זה כלול בסכומים שלא אושרו לתשלום על-ידי הבורר.

              לפי סעיף 4.2 להסכם הבוררות, בנספח ג' להסכם הבוררות כלולים תשלומים שלגרסת התובעת על הנתבעים לשאת בתשלומם במלואם ואילו לטענת הנתבעים עליהם לשאת רק במחציתם. הבורר קבע לענין זה - בסעיף 3.2 לפסק-הבוררות - כי "מאושר על ידי תשלום מלא (לא מחצית מהסכום) בסך של 11,241$". בהבהרה ציין הבורר "לא התערבתי במה שהוסכם כבר בין הצדדים... התייחסותי לגבי הסכומים במסמכים ה/12 וכן ה/13 - כסכומים לא מאושרים וזו כוונת פסק הבוררות".

              אכן מסעיף 4.2 להסכם הבוררות עולה, כי הבורר נתבקש אך לקבוע בענין זה אם על הנתבעים לשאת במלוא התשלומים שפורטו בנספח ג' להסכם הבוררות או רק במחציתם ולא לאשר תשלומם של מי מהתשלומים הללו. משקבע כי על הנתבעים לשאת במלוא התשלומים בנספח ג', למעט אלו המפורטים כ- ה/12 וה/13, אותם לא אישר כלל, על הנתבעים לשאת במחצית שני תשלומים אלו מכח הסכמתם בסעיף 4.2. להסכם הבוררות. למותר לציין, שלא נטען בפני שקביעתו של הבורר לגבי התשלומים ה/12 וה/13 היתה נושא שנתבקש להכריע בו על-ידי הצדדים.

       ד.    שכרו של המהנדס גייסט: לפי סעיף 17 לתצהירו של מר שליטין, שילמו הנתבעים סך של 7,940 ש"ח למומחה מטעמם, אינג' גייסט, להוכחת ליקויי הבניה שנטענו על ידם. מאחר שבנוסף לליקויים שתוקנו על-ידי הנתבעים קבע הבורר כי היו ליקויים נוספים, לטענתם, יש לפסוק לזכותם עלות שכרו של מומחה זה. ואילו לטענת התובעת, מאחר שהבורר אישר רק חלק קטן מהליקויים שפורטו בחוות-הדעת האמורה, יש לחייב התובעת רק בחלק זה מתוך שכר המומחה. לא מצאתי כל ממש בטענה זו של התובעת, מבלי להכנס לחישובים שביצע ב"כ התובעת בסעיף 6.2 לסיכומיו. משאישר הבורר קיומם של ליקויים שאינם מזעריים, הרי גם אם לא אישר קיומם של מלוא הליקויים שקבע מומחה הנתבעים, יש לחייב התובעת במלוא שכרו, כמפורט לעיל. ועוד. לא שוכנעתי כי יש לתרגם שכרו של אינג' גייסט לדולרים, כפי שעשו הנתבעים (סעיף 20 לסיכומיהם), אלא הנתבעים זכאים להחזר הסך של 7,940 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה ורבית כחוק החל ממועד תשלום סכום זה ועד מועד השבתו בפועל. 

       ה.    אשר לזכותם של הנתבעים לפיצויים בגין איחור במסירת הדירות שיועדו להם. לטענת ב"כ התובעת (סעיף 6 לסיכומיה), יש להתעלם מקביעות הבורר בנושא זה, שכן לא הוסמך לדון בפיצוי בגין עיכוב במסירת הדירות. לגופו של ענין, לטענתו, לא נגרם לנתבעים כל נזק בראש נזק זה, שכן, "הדירות נמסרו והושכרו במועד שקדם לסיום הבניה ולכן אין בקביעת הבורר כי הבניה כולה הסתיימה באיחור של חודשיים כדי לסייע...בהוכחת הנזק. לא נגרם נזק ואין לפצות ובודאי לא מעבר לסכום של 1950$ שהיה סכום הנזק שהיה ידוע לנתבעים בשנת 1997" (סעיף 6.1. לסיכומי התובעת).

              ואילו לטענת ב"כ הנתבעים, הבורר הוסמך לקבוע את תקופת הפיגור במסירת הדירות לנתבעים מעבר לתקופה החוזית וזאת עשה, בקבעו שהיה פיגור בן חדשיים במסירה (עמ' 2 לפסק-הבוררות, סעיף 4 ונספח ה'). ואילו לגבי הפיצוי לו זכאים הנתבעים עקב כך, הוסכם ע"י הצדדים, כי זה יקבע על-ידי בית-משפט זה וכך מבוקש. אליבא דנתבעים, במסגרת זו זכאים הם לפיצוי בסך של 750$ לחודש בגין דירה רגילה ו-1,200$ לחודש בגין דירת הגג ודירת הפנטהאוס (גובה הפיצוי קבוע בהסכם בפרק י' בסעיף 6).

              טוען ב"כ התובעת, כאמור, כי בפועל הושכרו דירות הנתבעים עוד בטרם נסתיימה הבניה ועל כן לא נגרם להם הנזק הנטען. בסעיף 32 לתצהירו של מר קאלש גרס הוא, כי "בפועל נהגו הנתבעים בדירות כדירות שבחזקתם ועשו בהן שימוש והתאמות לצרכיהם כבר קודם יום מתן טופס 4 ובודאי שלאחר מכן". עוד הוסיף, כי לפי עדות מר שליטין, הנתבעים קיבלו את כל דירותיהם למעט הדופלקס ודירת הגג (אשר נמסרו להם בחדשים יולי ואוגוסט 1995 בהתאמה) עוד בחודש יוני 1995. עוד מוסיף הוא, כי "מן הסתם קבלו אבנר דמי שכירות עבור השכרתן". וראה לענין זה טיעוני התובעת בסעיף 6.1 לסיכומיה.