פסק דין 3617-07

 פסק דין

מבוא

1.         בתביעה שלפניי עותר התובע לפצותו בגין נזקים שנגרמו לו לטענתו בשל התמכרותו להימורים, מין ולקניות כתוצאת לוואי של תרופה שניתנה לו בין השנים 1999 - 2006 לשם טיפול במחלת הפרקינסון ממנה סובל. לטענת התובע כתוצאה מן ההתמכרות איבד עבודתו כמורה, התגרש מאשתו, פגע בילדיו ובהוריו, חבריו ניתקו עמו קשר וכל רכושו ירד לטמיון; וכן נותרה אצלו נכות פסיכיאטרית לצמיתות.

            התובע טופל במרפאות ובבית חולים בלינסון של הנתבעת 1; ואילו הנתבעת 2 היא חלק מקונצרן המייצר ומשווק את התרופה. 

            כיום אין מחלוקת בדבר קיומו של קשר אפשרי בין נטילת התרופה לבין התמכרות, ובהתאם הוספה אזהרה מתאימה בעלוני התרופה בישראל החל משנת 2006. המחלוקת נוגעת אם כן לשאלת המועד בו נודע לראשונה מידע זה ברמה מדעית מספקת; וכן לשאלת אופן הטיפול הראוי מעת שנודע לרופאים המטפלים אודות התמכרות התובע.

2.         בתמיכה לתביעתו צירף התובע את חוות דעתו של ד"ר ג'ורג' פורטנוי, מומחה בתחום הפסיכיאטריה, אשר חיווה דעתו הן בשאלת האחריות הן בשאלת הנזק. הנתבעת 1 תמכה הגנתה בחוות דעת לעניין האחריות של פרופ' אבינועם רכס, מומחה בתחום הנוירולוגיה, אשר הגיש גם חוות דעת משלימה בנוגע לקיצור תוחלת חיים של חולי פרקינסון; וכן בחוות דעתה של ד"ר נועה קרת, מומחית בתחום הפסיכיאטריה, אשר התייחסה לנכותו של התובע. הנתבעת 2 הגישה מטעמה את חוות דעתו של פרופ' ניר גלעדי, מומחה בתחום הנוירולוגיה. הצדדים הסכימו להגשת חוות הדעת מטעמם ללא צורך בחקירת המומחים.

            שני מומחים רפואיים מונו מטעם בית המשפט: פרופ' יעקב אלול ורדי, מומחה בתחום הנוירולוגיה, עם התמחות בתחום הנוירופסיכיאטריה; וד"ר רמי אהרונסון, מומחה בתחום הפסיכיאטריה.  שני המומחים השיבו לשאלות הבהרה מטעם הצדדים וכן נחקרו על חוות דעתם.

3.         לבד מחוות הדעת הוגש מטעם התביעה תצהירו של התובע. הנתבעת 1 הגישה תצהיר של פרופ' אלדד מלמד, מומחה בתחום הנוירולוגיה אשר שימש במועדים הרלבנטיים לתביעה כמנהל מחלקת נוירולוגיה בבית החולים בלינסון בה טופל התובע. הנתבעת 2 הגישה תצהיר של ד"ר ורדה אשד, מנהלת רפואית של הנתבעת 2. כל העדים נחקרו על תצהיריהם.

            מכאן אעבור לפרוש את תמצית העובדות הצריכות לענייננו. לשם הנוחות ההפניות תהיינה לתיק המוצגים שהוגש מטעם הנתבעת 1; פרוטוקול הדיון מיום 6.9.12 יכונה להלן: פרוטוקול 1, ופרוטוקול הדיון מיום 26.6.13 יכונה להלן: פרוטוקול 2.

תמצית העובדות הצריכות לעניין

4.         בשנת 1999, בהיות התובע כבן 31, אובחן כסובל ממחלת פרקינסון של הגיל הצעיר. מחלת הפרקינסון היא מחלה ניוונית מוחית, בה נגרם ניוון של תאי עצב מייצרי דופמין במוח. מדובר במחלה חשוכת מרפא אשר מחמירה עם השנים באופן קבוע ובלתי נמנע. הטיפול התרופתי המקובל בה נועד אך לשם הקלה על הסימפטומים. הטיפול התרופתי נועד להחזיר את רמות הדופמין לתיקונן ואת שיווי המשקל הכימי במוח לקדמותו. התרופות העיקריות לטיפול במחלה זו נחלקות לתרופות לבודופה, המבוססות על החומצה האמינית הטבעית L-dopa והן מעלות באופן ישיר את ריכוז הדופמין במוח; ותרופות מחקות דופמין (Dopamin Agonist), המורכבות מחומרים מלאכותיים המחקים את פעולת הדופמין במוח מבלי להעלות בפועל את רמתו שם. התרופות מסוג לבודופה גורמות לתופעות לוואי מוטוריות קשות, הכוללות פלוקטואציות מוטוריות ותנועות בלתי רצוניות. תופעות אלה שכיחות במיוחד אצל חולים במחלת פרקינסון של הגיל הצעיר וקורות במרביתם כבר זמן קצר לאחר תחילת הטיפול. לפיכך, על-פי הפרקטיקה הרפואית הנוהגת, בחולי פרקינסון שלקו במחלה בגיל צעיר, כפי התובע, יש לדחות את התחלת הטיפול בלבודופה ככל האפשר על מנת לדחות ככל שניתן את התפתחות תופעות הלוואי הקשות. אצל חולים כאלה רצוי ומקובל להתחיל את הטיפול בתרופה מחקה דופמין. על כך אין מחלוקת, וכך נהגו עם התובע, שהחל מחודש יולי 1999 קיבל טיפול תרופתי שכלל את התרופה Reqip (להלן: רקוויפ), ממשפחת התרופות מחקות הדופמין, והוא קיבלהּ במינונים הולכים וגדלים עד שנת 2006 (ראו: סעיפים 8-4 לתצהיר פרופ' מלמד ועדותו בפרוטוקול 1 עמ' 79 ש' 15 - עמ' 81 ש' 14; סעיף 3 לתצהיר ד"ר אשד; עמ' 6-5 לחוות דעת פרופ' רכס; עמ' 3 לחוות דעת פרופ' גלעדי; עמ' 14 לחוות דעת פרופ' ורדי ועדותו בפרוטוקול 2 עמ' 61 ש' 16).