לפניי תביעה למתן סעד הצהרתי שהגישה האישה כנגד בן זוגה לשעבר ואחיו, בטענה שהרישום ביחס לדירה בה היא מתגוררת, אינו משקף את הזכויות בפועל.
התובעת עותרת למתן צו הצהרתי, לפיו הדירה ברחוב XXX, הידועה כחלקה A בגוש B להלן: "הדירה", היא בבעלותה הבלעדית.
לשם הנוחות, ייקראו הצדדים להלן בשמותיהם הפרטיים.
רקע
- האיש והאישה היו בני זוג.
- הגיס והאיש הם אחים (הגיס שינה את שמו מהשם – ג', לשם י').
- בשנת === עלו האישה והאיש ארצה מ-K, יחד עם סבתו של האיש, הגב' פ' ז"ל (להלן: "הסבתא").
- בשנת === רכשו האיש והאישה את הדירה, ביחד עם הסבתא ז"ל, הסכם הרכישה צורף כנספח ב' לתביעה.
- בני הזוג האישה והאיש, התגוררו בדירה יחד עם הסבתא וזאת עד לפטירתה, בשנת 2005.
- ביום dd/mm/09 חתמו האישה והאיש על הסכם גירושין (נספח ה' לתביעה) .
ההסכם אושר בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (תה"ס 7355-12-09) וקיבל תוקף של פסק דין.
- בין היתר הוסכם בהסכם, בכל הנוגע לדירה, בסעיף 15, כך:
"הצדדים מתגוררים בדירה שברחוב... אשר נרכשה ע"ש הצדדים וסבתו המנוחה של הבעל (פ') בחלקים שווים, דהיינו 1/3 לכל אחד מהם, כפי שמעיד נסח הרישום של הדירה... הבעל מצהיר כי חלקה של סבתו המנוחה אמור לעבור על שמו (כיורש של חלק מעיזבונה ומקבל את חלקו של אחיו בעיזבון סבתם) והוא מתחייב בזאת לטפל בעניין, ככל שיידרש ובמירב המהירות, כך שמלוא הזכויות של סבתו בדירה תהיינה שייכות לו במלואן ותועברנה על שמו. כן מוסכם ומוצהר כי מימון רכישת הדירה נעשתה בזמנו גם באמצעות הלוואות המובטחות במשכנתא לטובת בנק טפחות... למניעת כל ספק, מובהר בזאת כי זכויות הבעל בדירה.... כוללות גם את זכויותיה הרשומות של סבתו בדירה, כך שכל ההתחייבויות של הבעל בעניין זכויותיו בדירה.... מתייחסות גם לזכויות הרשומות של סבתו בדירה, כך התחייבותו של הבעל בעניין זכויותיו בדירה... מתייחסת גם לזכויותיה הרשומות (1/3) של סבתו המנוחה בדירה (שאמורות כאמור לעבור במלואן על שמו) אך תוך הדגשה כי אי העברת זכויות סבתו בדירה על שמו, אין בה כדי לפגוע בהתחייבויותיו שלהלן לגבי זכויותיו שלו בדירה. הבעל מתחייב בזאת להעביר לאישה במעמד מתן פסה"ד המתיר את נישואיהם... את כל זכויותיו בדירה...".
בסעיף 16 להסכם חזר האיש על התחייבותו להעביר לאישה את כל זכויותיו בדירה.
- ביום dd/mm/yy, זמן קצר לאחר החתימה על ההסכם וכחמש שנים לאחר הפטירה, ניתן צו ירושה אחר הסבתא, לפיו יורשיה הם שני נכדיה, הגיס והאיש (נספח ב' לכתב ההגנה).
זכויותיהם של הגיס והאיש נרשמו בלשכת רישום המקרקעין, מכוח צו הירושה (הנסח צורף כנספח ג' לכתב ההגנה), כך שמשנת 2017 היו הזכויות בדירה רשומות כך:
1/3 על שם האישה; 1/3 על שם האיש; 1/6 על שם האיש (מכוח הירושה); 1/6 על שם הגיס (מכוח הירושה, וזה כאמור שינה שמו לשם י').
- בחודש אפריל 2019, הגיש הגיס תביעה לפירוק שיתוף, כנגד האישה (תמ"ש 18775-04-19). בתגובה הגישה האישה תביעה זו, במסגרתה טענה כי מלוא הזכויות בדירה שייכות לה.
- האיש לא היה שותף להליכים, לא הגיש כתבי הגנה לאף אחת מהתביעות, לא התייצב לאף דיון ונמנע מלהביע את עמדתו וזאת למרות שעל פניו, הוא הצד הכי רלוונטי ביחס לשתי התובענות.
בא כוחה של האישה הצהיר בתחילת ההליכים כי יעמוד על חקירתו של האיש, גם אם הדבר יחייב הוצאת צו הבאה כנגדו (פרוטוקול עמ' 6 שורה 23), אלא שהדבר לא נעשה.
טענות הצדדים
- האישה הבהירה כי היא רשומה כבעלת הזכויות, ביחס לחלק של 5/6 מהדירה, בהתאם להסכם הגירושין והיא עותרת לאשר לה, להירשם כבעלת ה- 1/6 הנוספת.
- האישה טענה כי רישום הזכויות של הגיס בדירה, הוא תוצאה של "רישום מוטעה ושגוי שהושג בדרכי ערמה ורמיה" (סעיף 3 לתביעה).
האישה טענה כי הרישום על שם הסבתא נעשה כפיקציה, על מנת לקבל בעת רכישת הדירה הטבות, שניתנו לעולים חדשים בעת מימון רכישת הדירה.
- האישה טענה שתמורת הדירה שולמה על ידי בני הזוג (האישה והאיש) באמצעות הלוואה מובטחת במשכנתה, בנוסף להון העצמי ששולם ממקורותיהם שלהם.
האישה הדגישה כי גם החזרי המשכנתה שולמו על ידי בני הזוג עד לפרידתם ומאותו מועד ואילך, היא לבדה נשאה בהם.
- לטענת האישה, לסבתא ז"ל לא היו מקורות הכנסה ולא היו לה חסכונות, כך שהיא לא שילמה חלק כלשהו מהתמורה ואף חייתה בדירה, על חשבונם של בני הזוג.
- לטענת האישה, העובדה שבהסכם הגירושין התחייב האיש, להעביר אליה את חלקו בדירה, כולל החלק של סבתו המנוחה, מחזקת גרסתה, לפיה היה ברור וידוע לכולם, שהסבתא המנוחה איננה בעלת זכויות בדירה, חרף הרישום.
- האישה הוסיפה וטענה כי הגיס ידע על האמור ונתן הסכמתו ואישורו לכך וכי למעשה הוא ויתר, באופן מלא ומוחלט, על כל טענה בעניין הדירה.
- האישה הדגישה כי לאחר חתימת הסכם הגירושין, נרשמה הערת אזהרה על הדירה, להבטחת זכויותיה מכוח ההסכם (נספח ו' לתביעה).
- לטענת האישה, רישום הזכויות על שמו של הגיס נעשה מתוך רמיה ומשכך דינו להתבטל. לחילופין, הוסיפה כי היות והערת האזהרה לטובתה נרשמה לפני רישום הזכויות מכוח צו הירושה, הרי שזכותה עדיפה.
האישה טענה שהשיהוי בו נקט הגיס, עד לרישום זכויותיו בלשכת רישום המקרקעין, מחזק גרסתה ומצדיק קבלת תביעתה ודחיית תביעתו של הגיס לפירוק שיתוף בדירה.
- לטענת הגיס, הסבתא ז"ל הייתה רשומה כבעלת זכויות שווה בדירה, ביחד עם האיש והאישה ועם פטירתה, בהיותו יורש של מחצית עיזבונה, הוא נרשם כבעלים של 1/6 מהדירה.
- לטענתו של הגיס, הוא זכאי לעתור לפירוק השיתוף בדירה, בכל עת וכך עשה עת הגיש תביעתו (לפני שהתובעת הגישה תביעה זו).
הגיס הדגיש כי הסכם הגירושין שנחתם בין האיש לבין האישה, אינו קשור אליו ואינו מחייב אותו בשום צורה.
לפיכך, לטעמו, שככל שיש לאישה טענות בעניין הדירה, עליה להעלותן כלפי האיש בלבד.
- הגיס הוסיף וטען כי מי שפעל תוך חוסר תום לב ובניסיון להטעות, היא דווקא האישה ששלחה אליו ל- K כתב וויתור בעברית וביקשה שיחתום עליו, כדי להשתלט על זכויותיו (סעיף 25 לתצהירו).
דיון
- אף שההליך החל להתנהל במשותף, ביחס לשתי התובענות (גם תביעה זו וגם תביעתו של הגיס לפירוק השיתוף), הוסכם בין ב"כ הצדדים, כי בשלב הראשון תוכרע תובענה זו ורק לאחר מכן ניתן יהיה להידרש לתביעה לפירוק שיתוף, (פרוטוקול עמ' 2 שורה 9 ועמ' 4 שורות 8-9).
פסק דין הצהרתי
- הכלל הוא כי המוציא מחברו עליו הראיה.
כלל זה מתחזק בכל הנוגע לבעל דין המבקש פסק דין הצהרתי ובפרט כאשר הסעד המבוקש נועד לקבוע זכויות קנייניות, בניגוד לרשום בלשכת רישום המקרקעין.
כידוע, בהתאם לסעיף 125 (א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969, הרישום מהווה ראייה חותכת לתוכנו. צד שמבקש כי בית המשפט יצהיר שהזכויות הקנייניות הן בניגוד לרישום האמור, חייב בנטל הוכחה מוגבר ולשם קבלת סעד כאמור, עליו להציג ראיות משמעותיות לכך שהרישום אינו משקף את המצב בפועל.
- טענתה של האישה כי הרישום נעשה תוך מרמה, לא רק שלא הוכחה, אלא איננה מתיישבת עם טענותיה שלה.
במה דברים אמורים?
מגרסתה של האישה, עולה כי היא עצמה הייתה שותפה לרישום שליש מהדירה על שם סבתו של האיש.
טענתה כי הצדדים עשו כן על מנת לקבל טובות הנאה, בתנאי ההלוואה מהבנק, (פרוטוקול עמ' 22 שורה 16) יש בה כדי להעיד, כי ככל והיה כאן מעשה של רמיה, הייתה האישה שותפה לאותה פעולה לא חוקית.
אין מדובר במעשה מרמה שנעשה כלפיה ושיכול היה, בנסיבות מסוימות, להצדיק ביטול הרישום.
הדברים עולים במפורש גם מסעיף 6 לתצהירה: "בקשו הם (האישה והאיש – נ.ג) לנצל אף את ההטבות המגיעות לסבתא במתן הלוואות..." ומסעיף 7: "רישום הסבתא כרוכשת...הינה למעשה פיקציה שנועדה אך ורק לקבלת ההטבות הניתנות לעולים חדשים במימון רכישת דירת מגורים...".
- עצם הפעולה האמורה, אם אכן כך פעלו הצדדים, יש בה משום חוסר תום לב, דווקא מצידה של האישה (יחד עם בן זוגה באותו מועד ויחד עם סבתו), שכן מדובר בניסיון של שלושתם, לזכות בטובות הנאה, שלא הגיעו להם.
ניסיון זה צלח ושימש את הצדדים לשם רישום הזכויות וקבלת טובות הנאה מהמדינה בגין רישומה של הסבתא המנוחה, כבעלת זכויות ביחס לשליש מהדירה.
עצם הניסיון לבטל את הרישום כיום, בטענה שמדובר ברישום פיקטיבי, היות וזה כבר אינו משרת את טובתה של האישה, מהווה משום חוסר תום לב מצידה של האישה.
הכלל הידוע הוא כי מ"עילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". לפיכך, אם כטענת האישה, עת היא רכשה את הזכויות, ביחד עם בעלה האיש, הם רשמו באופן פיקטיבי את סבתו, כדי לקבל טובות הנאה, שאחרת לא היו מקבלים, יש בכך כדי לשלול ממנה את הזכות לקבל עתה סעד שעומד בסתירה לרישום.
- זאת ועוד, גם אם היה ממש בטענתה של האישה, היא לא פירטה וודאי שלא הוכיחה, אילו טובות הנאה היא ובעלה דאז קיבלו, בעקבות הרישום האמור ואיזו תועלת צמחה מכך שגם הסבתא נרשמה כבעלת זכויות בדירה.
כאשר בעל דין מבקש לקבל סעד שעומד בניגוד לרישום המהווה ראייה חותכת לתוכנו, עליו להוכיח טענותיו ולא להסתפק באמירות חלקיות שלא פורטו ולא נתמכו באסמכתאות בעניין טובות ההנאה שניתנו לאישה ולאיש, בעקבות הצהרתם השקרית.
זאת ועוד, אם האישה הייתה מוכיחה את האמור, לא רק שלא היה די בכך כדי לבטל את הרישום השגוי לטעמה, אלא שאפשר והיה מקום לבחון אם יש לחייבה להשיב את כל טובות ההנאה שקבלה, בשל ההצהרה השקרית שמסרה.
- האישה לא הוכיחה כי התשלום עבור הדירה נעשה ממקורות שלה ושל האיש בלבד וכי לסבתא המנוחה לא היו כל מקורות הכנסה.
יתירה מכך, לא הוצגה כל ראיה לטענה שהאישה והאיש הם היחידים שנשאו בהוצאות השוטפות של הדירה ובתשלומי המשכנתה.
להיפך, האישה לא הכחישה את טענתו של הגיס כי הסבתא המנוחה קבלה קצבה חודשית (פרוטוקול עמ' 20 שורה 26). ניתן בהחלט להניח כי הסכום שהסבתא קבלה שימש, לפחות בחלקו, לתשלום חלק מהוצאות הבית והחזרי המשכנתה והאישה לא הוכיחה שהדבר לא היה כך.
- זאת ועוד, אין חולק כי האישה והאיש לא פעלו בדרך כלשהי על מנת להבטיח את הרישום של הדירה על שמה של האישה, כל זמן שהסבתא הייתה בחיים וזאת למרות שהדבר היה בר ביצוע, אם על ידי החתמה של הסבתא על ייפוי כוח בלתי חוזר או, לכל הפחות, לבקש, או לוודא כי זו תערוך צוואה, שתבטיח את זכויותיהם, לאחר אריכות ימיה ושנותיה.
- האחריות של האישה והאיש לטפל באמור, כל זמן שהסבתא הייתה בחיים, התחדדה לאחר גירושיהם.
בהתאם להסכם, התחייב האיש להעביר לאישה את מלוא זכויותיו בדירה, לרבות זכויותיה של הסבתא המנוחה (הן את החלק שהועבר אליו לאחר הפטירה והן את החלק שהועבר לאחיו – הגיס).
אמנם, ניתן ללמוד מהתחייבות זו, כי במועד הגירושין הניחו הן האיש והן האישה כי הם זכאים לקבל את הזכויות בשליש הנוסף בדירה שהיה רשום על שם הסבתא המנוחה ואולם, לא די בהנחה זו, כדי לחייב את הגיס לוותר על החלק שקיבל כדין, מכוח צו הירושה של סבתו.
האיש אמנם התחייב כלפי האישה לדאוג לקבל מאחיו את חלקו ולהעבירו אליה ואולם מקום בו לא עמד בהתחייבותו, קמה לאישה זכות תביעה כנגדו.
אין בהפרת ההתחייבות האמורה כדי ליתן לאישה סעד כנגד הגיס, שלא היה צד לאותו הסכם גירושין והאמור בו אינו מחייב אותו.
- מעדותו של עו"ד ימיני, אשר ערך את הסכם הגירושין, עולה כי הקושי שנוצר בעניין זה היה ברור לאישה והובהר לה במפורש. עדות זו הייתה מהימנה בעיניי והדבר בא לידי ביטוי גם בסיפא של סעיף 15 להסכם, בו הייתה התייחסות מפורשת לאפשרות שהזכויות של הסבתא לא יועברו לאיש והובהר כי לא יהיה בכך כדי לפטור אותו מאותה התחייבות.
עו"ד ימיני אף אישר זאת בחקירתו (פרוטוקול עמ' 13 שורות 18-28).
- טענותיה של האישה כי סברה שהעניין יוסדר על ידי עורך הדין שטיפל עבור הצדדים בהסכם הגירושין, איננה מתיישבת עם עדותו של עו"ד ימיני, אשר הדגיש כי תפקידו לא כלל את הסדרת הרישום וכי זו הסיבה שבמסגרת ההסכם נקבע כי מסמכי הרישום יומצאו לידי האישה ולא לידיו, כבא כוחה (כך בסעיף 16 להסכם).
- העובדה שהאישה לא עשתה דבר, מאז נחתם הסכם הגירושין, להסדרת הרישום האמור, מחלישה טענותיה, בעיקר בדבר השינוי במצבה.
- בסמוך לאחר הגירושין, היה באפשרותה לוודא כי האיש פועל בהתאם להתחייבותו ואם לא, לחייבו לעשות כן.
כעת הדבר קשה יותר, בשים לב להתעלמותו מההליך ולעובדה שלא הוזמן בסופו של יום, אפילו להעיד, במסגרת הליך זה.
- כך גם אינני מקבלת טענותיה של האישה, כי הגיס השתהה במימוש זכויותיו, עד כי היא שינתה מצבה לרעה.
כאמור, האישה שהחזיקה בהסכם גירושין משנת 2009, לא עשתה דבר לשמירה על זכויותיה.
היא בחרה להגיש תביעתה, רק בשנת 2019, לאחר שהגיס הגיש תביעתו לפירוק השיתוף בדירה.
הדברים נאמרים ביתר שאת, כאשר לטענת האישה, מערכת היחסים בינה לבין הגיס הייתה טובה, לכל הפחות עד לגירושיה מהאיש (פרוטוקול עמ' 21 שורות 27-29).
- טענתה של האישה כי הזכויות נרשמו על שמה של הסבתא המנוחה, בנאמנות עבור האישה והאיש, נטענה רק במסגרת הסיכומים ויש בה משום הרחבת חזית אסורה, מה גם שלא הוצגה ראיה כלשהי לקיומה של נאמנות כאמור.
- הטענה כי היות ונרשמה לזכותה הערת אזהרה, לפני רישום הזכויות על פי צו הירושה, איננה רלוונטית להליך זה, מקום שזכות זו נרשמה רק ביחס לזכויותיו של האיש, כך שאין בה כדי להועיל לאישה, בכל הנוגע לסכסוך בינה לבין הגיס.
(כך עולה מההערה לפי סעיף 126 לחוק המקרקעין, שנרשמה לפי שטר מס' ======
בנסח, נספח ד' לכתב התביעה).
- לפני סיום מצאתי להוסיף כי ככל שהאישה ניסתה להחתים את הגיס על מסמך בו הוא מוותר על זכותו בדירה, יש בכך משום חוסר תום לב מצידה.
- סוף דבר, האישה לא עמדה בנטל המוטל עליה על מנת להוכיח כי הרישום הקיים אינו משקף את המצב בפועל, כך שלא מצאתי ליתן לה את הסעד שבקשה.
- ברי כי אין באמור כדי לפגוע בטענותיה של האישה כלפי האיש, שעל פניו נראה כי הפר התחייבויותיו כלפיה ולא בטענותיה כי יש לה זכות לקבל החזר כספי בגין הוצאות ששילמה עבור הדירה, טענות אלו ניתן יהיה לברר, במסגרת הליך מתאים.
לפיכך, אני דוחה תביעתה של האישה לפסק דין הצהרתי.
לאור התוצאה האמורה ובשים לב לטענותיו של הגיס בעניין ההוצאות שנגרמו לו, אני מחייבת את האישה לשאת בהוצאותיו של הגיס בגין ההליך, בסכום כולל של 23,000 ₪.
ניתן היום, י"ב אדר א' תשפ"ב, 13 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.