פס"ד בתביעה של קטינה להכיר בה כנפגעת בתאונת דרכים אף שלא היה מגע בינה ובין הרכב המעורב

פסק דין זה עניינו בשאלה האם התובעת מהווה נפגעת ישירה בתאונת דרכים, שעה שלא היה מגע בינה ובין הרכב המעורב.

התאונה

1. עניינו של הליך זה בתאונת דרכים שארעה בתאריך 2/2/15. התובעת-2 (להלן: "התובעת"), ילידת 4/5/2007 (בת 7 שנים ו-9 חודשים במועד האירוע), ירדה עם שני אחיה הקטנים ממנה – התובעת-1, ילידת 28/9/09 (בת חמש שנים וארבעה חודשים במועד האירוע), והתובע-3 – יליד 14/3/2013 (בן שנה ו-11 חודשים בעת האירוע). בהיותם על המדרכה, נפגעו הילדים מרכב חולף. הנתבע-1 הוא נהג הרכב הפוגע והנתבעת-2, היא מבטחת הרכב.

התובעים הגישו תביעתם לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו להם לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

2. לגבי התובעים 1 ו-3, שנפגעו פיזית בתאונה והיה מגע בינם לבין הרכב הפוגע, לא הייתה מחלוקת בין הצדדים שהמדובר בנפגעים ישירים בתאונה ולפיכך הצדדים הגיעו לכדי פשרה. המחלוקת נותרה לגבי התובעת, שלא נפגעה פיזית בתאונה ולא היה מגע בינה ובין הרכב הפוגע.
3. מומחית בתחום הפסיכיאטריה, ד"ר רחל בלומנזון, שמונתה מטעם בית המשפט לבדיקתה של התובעת, קבעה שנותרה לה נכות זמנית בשיעור של 10% למשך שנה ולאחר מכן נכות נפשית צמיתה בשיעור של 5%.

הצדדים חלוקים בשאלה האם התובעת היא נפגעת ישירה בתאונה. אין מחלוקת של ממש, נוכח שיעור הנכות שנקבעה, שהתובעת אינה עומדת בתנאי הלכת אלסוחה (רע"א 444/87 אבו סרחאן עארף מקאבל מונהאר אלסוחה נ' עיזבון המנוח דוד דהאן ז"ל (30/7/90) להלן: "הלכת אלסוחה") ומשכך, ככל שיקבע שאינה נפגעת ישירה, הרי שדינה של התביעה להידחות.

הצדדים הגיעו להסכמה בשיעור הנזק, בהתאם להצעת בית המשפט והוסיפו והסכימו שלא תשמענה עדויות בהליך ובית המשפט יכריע בשאלה שבמחלוקת על פי תשתית עובדתית שהינה מוסכמת על הצדדים.

הצדדים סיכמו בכתב טענותיהם בהתאם לתשתית העובדתית המוסכמת, ומשכך לא נותר אלא להכריע במחלוקת.

התאונה

4. בהתאם להסכמת הצדדים, נסיבות התאונה הינן כמבואר בחוות דעת המומחית מטעם בית המשפט, ובמכתב הפסיכותרפיסט שהוגש לתיק בית המשפט.

בחוות דעת המומחית תואר כדלקמן (מהציטוטים הושמטו שמות הקטינים – א' מ'):

"התאונה

אירעה ב- 2/2/15 בהיותה כבת 8 שנים. ירדה למטה לשחק עם 2 מאחיה הקטנים [פלונית] בת 5 ו[פלוני] בן שנתיים. הילדים שיחקו על המדרכה מתחת לבית, עם תלת אופן. בשלב מסויים שני האחים נשכבו על הרצפה ורכב שיצא מהחניה הסמוכה לא ראה אותם ופגע בהם. עלה על רגלה ואגנה של [פלונית] ופגע קלות גם ב[פלוני]. [התובעת] שראתה את האירוע מהצד ניסתה לחלץ את [פלונית] מתחת לגלגלי הרכב תוך כדי שהיא צועקת להורים מה קרה. שלושת הילדים הופנו לטיפול נפשי בעקבות התאונה. [התובעת] חוותה רגשי אשמה לפיהן לא שמרה על אחיה היטב ולכן קרתה התאונה".

במכתב הפסיכותרפיסט תואר כדלקמן:

 "בתאריך 2/2/15 [התובעת] ירדה עם שני אחיה הצעירים לרחוב, שם נסעו בתלת אופן על המדרכה. תוך כדי כך הגיחה מכונית מחניית הבניין ופגעה בשני אחיה. [התובעת] מיד התעשתה וניסה למשוך את אחיה מתחת למכונית. משלא הצליחה, דפקה לנהג בחלון וסימנה לו לנסוע לאחור, מיד אחר כך עלתה לביתה דווחה לאם ונשארה בבית תוך שהאם רצה למקום התאונה".

יש אם כן להכריע בהינתן תשתית עובדתית זו, האם התובעת הינה נפגעת ישירה בתאונה או שמא מדובר בעדת ראיה שאינה זכאית לפיצוי על הנזקים שנגרמו לה.