פס"ד בתביעה לחלוקת דירה בין ידועים בציבור

לפניתביעה רכושית במסגרתה עותרת התובעת להצהיר ולקבוע כי לה זכויות במחצית דירה שברח' *** (להלן:"הדירה(" מכוח חזקת השיתוף החלה על ידועים בציבור ולהורות על פירוק השיתוף בדירה וחלוקתה בין הצדדים בחלקים שווים.

רקע והשתלשלות עניינים

1. התובעת והנתבע (להלן:"הצדדים") ניהלו מערכת יחסים אשר על טיבה ומשכה הצדדים חלוקים עד מאוד.

    

2. לכל אחד מהצדדים ילדים מקשר קודם.

    

3. ע"ש הנתבע רשומות מלוא הזכויות בדירה נשוא המחלוקת אשר מחציתה נרכשה בחודש 01/2013 ומחציתה בחודש 08/2018 . לפרקי זמן הצדדים התגוררו בדירה יחד עם בתה של התובעת ובתו של הנתבע.

    

   4. בתביעה שלפניי התובעת עותרת להצהיר כי היא בעלת מחצית הזכויות בדירה גם ולאור השקעותיה וכן הסתמכות על הבטחת הנתבע ולהורות על פירוק השיתוף בדירה. התביעה כללה בנוסף עתירה ביחס לחלוקת רכבים וכן איזון משאבים על פי חוק יחסי ממון (הגם שהצדדים מעולם לא נישאו), סעדים אשר ממילא נזנחו במסגרת כתב הסיכומים .

    

   5. בכתב ההגנה נטען כי יש לדחות את התובענה משעה שהצדדים כלל לא קיימו מערכת יחסים כשל ידועים בציבור וממילא לא התקיימה כל מערכת של שיתוף כלכלי או כוונת שיתוף ספציפי.

       6. הואיל וניסיון להביא את הצדדים להסכמה לא צלח, נשמעו ראיות במסגרתם נחקרו הצדדים עצמם וכן עדים מטעמם.

       

      טענות התובעת בתמצית

      7.הצדדים הכירו בשנת 2011 בעת שהנתבע היה נשוי לאישה אחרת.

      הצדדים חיו כבני זוג ידועים בציבור וניהלו משק בית משותף תחת קורת גג אחת החל משנת 2011 ועד שנת 2021.

       

      8. בשנת 2015 התובעת עברה להתגורר בנכס שבבעלות הנתבע ברחוב *** (להלן: "הדירה ב***") על מנת להסתיר את מערכת היחסים ביניהם מאשתו דאז, נחתם בין הצדדים הסכם שכירות פיקטיבי ביחס למגוריה בדירה זו.

          

      9. עוד נטען כי בשנת 2016 הנתבע התגרש ועבר להתגורר עמה בדירה ב***. במקביל הדירה נשוא המחלוקת הושכרה לצדדי ג'.

          

      10. במרוצת שנת 2017 ועם פינוי הדירה משוכרים הצדדים יחד עם בנותיהן עברו להתגורר בה. בין לבין הצדדים שיפצו את הדירה תוך הוספת יחידת דיור שהושכרה.

           

      11. בצל מחלוקות שהתעוררו בקשר לבתו של הנתבע, הצדדים הפרידו בשלב מסוים את המגורים לזמן קצר אך עדיין נותרו בזוגיות.

           

      12. במהלך החיים המשותפים התובעת העבירה לנתבע סכום חודשי בסך 2000 ₪ לטובת חסכון משותף.

           

      13. הנתבע הציע לתובעת להתחתן עמו, אך המועד נדחה בשל אילוצים שונים.

           

      14. בשנת 2017 הנתבע ביקש מהתובעת לחתום על הסכם ממון אך האחרונה סירבה שכן לדידה ההסכם היה מקפח והצדדים המשיכו לחיות יחדיו באותה מתכונת.

           

      15. בחודש *** 2021, שוב בצל אירועים הקשורים בבתו של הנתבע התובעת ובתה עברו להתגורר ביחידת הדיור הצמודה לדירה שבמחלוקת.

          בחודש יוני 2021 וברקע התנהלות הנתבע אשר מצא לנכון להחליף את הצילינדר בדירה, התובעת יחד עם בתה עזבו באופן סופי. לא עזרו הפצרותיו של הנתבע לתובעת לשוב ולחיות עמו וכן להתחתן עמו שכן חדלה להאמין לו.

           

      16. בזמן החיים המשותפים התובעת ביקשה לרכוש לעצמה נכס, הנתבע הציע שירכשו נכס במשותף יחד עם צד ג' וכך ארע.

           

      17. התובעת העבירה בשנת 2013 לידי הנתבע סך של 100,000 ₪ בשתי פעימות לטובת רכישת מחצית הדירה. בשנת 2018 הצדדים רכשו את המחצית הנוספת מצד ג' .

           

      18. הדירה אמנם נרשמה ע"ש הנתבע אך בין הצדדים הייתה הבנה כי מדובר בנכס השייך לשניהם.

           

      19. כך גם בשנת 2018 התובעת ביקשה לרכוש רכב. התובעת העבירה לחברה שבבעלות הנתבע סך של 70,000 ₪ לטובת העניין ונרכש רכב במשותף. הרכב נרשם על שמו של הנתבע מטעמים כלכליים לשם מניעת ירידת ערך. ממועד הרכישה הראשונה הרכב הוחלף פעמיים והרכב המצוי ברשותה היום הינו מדגם טויוטה משנת 2014.

           

      20. לדידה של התובעת עתה ומשעה שהצדדים נפרדו סופית, לא נותרה ברירה אלה לעתור בתובענה זו כדי להגן ולממש את חלק מזכויותיה שנצברו בחיים המשותפים תוך שמבהירה כי אין היא עותרת לשיתוף בכלל נכסי הנתבע, אלא רק במה שהובטח לה על ידו.

           

          טענות הנתבע בתמצית

      21. המדובר בתובענת סרק רוויית סילופים והסתרות, נעדרת סדר כרונולוגי הגיוני, אינה מבוססת ודינה להידחות תוך חיוב בהוצאות על הרף הגבוה.

           

      22. התביעה אף לוקה מבחינה משפטית, ומשעה שהצדדים אינם נשואים לא קיים סעד של "איזון משאבים".

           

      23. עדי התובעת הם בעלי אינטרס, מה גם שלא היה בעדויות מטעמם לתרום דבר שכן התבססו ככלל על "עדות מפי השמועה".

           

      24. הצדדים ניהלו קשר שהיה רווי במתחים, תוך פרידות חוזרות ונשנות מצידה של התובעת. לא היה כל קשר מחייב ובוודאי שלא בבחינת "ידועים בציבור".

      25. הצדדים לא התגוררו יחד עובר לגירושי הנתבע בחודש *** 2016. גם לאחר שעברו להתגורר יחד החל ממועד זה, היה זה לפרקי זמן קצרים שלוו בפרידות חוזרות ונשנות ביוזמת התובעת.

           

      26. הצדדים לא ניהלו חשבון משותף, לא רכשו רכוש משותף והתנהלו תוך הפרדה רכושית מוחלטת.

           

      27. העברות כספים מהתובעת בסך של 2000 ₪ לחודש נועדו למימון השתתפותה בהוצאות מחיה עבורה ועבור בתה.

           

      28. לא בכדי הצדדים התכוונו לחתום על הסכם להסדרת ההפרדה הרכושית המוחלטת. ההסכם אמנם לא נחתם בעטיה של התובעת אך יש בו להעיד על אומד דעת הצדדים .

           

      29. גם לו יקבע כי הצדדים היו ידועים בציבור, אין די בכך כדי להעיד על כוונת שיתוף . התובעת לא הרימה את הנטל.

           

      30. הדירה הנה נכס חיצוני אשר נרכש מלכתחילה על ידי הנתבע ואשתו דאז בחודש *** 2013 לפי סך של 1,400,000 ₪ .

           

      31. בחודש מרץ 2013 חלקה של אשת הנתבע נרכש על ידי צד ג' העונה לשם *** .

           

      32. בחודש אוגוסט 2018 הנתבע רכש לבדו את חלקו של צד ג' בדירה תמורת סך של 750,000 ₪ תוך שהוא נוטל משכנתא על שמו.

           

      33. הנתבע הוא לבדו וממקורותיו שיפץ את הדירה תוך הוספת יחידת דיור אותה השכיר בסך חודשי של 3,300 ₪. התובעת לא לקחה חלק בכך.

           

      34. סכומים ארעיים שהתקבלו מהתובעת במהלך השנים התקבלו כהלוואה בין חברים והושבו לה במהלך השנים ובוודאי שלא לטובת רכישה זו או אחרת. כך או אחרת אין הלימה בין מועד הרכישה והתשלום ובין מועדי ההלוואות.

           

      35. גם מטענותיה של התובעת ניתן ללמוד כי בין הצדדים לא הייתה כל כוונת שיתוף שכן לא בכדי התובעת אינה מבקשת שיתוף במכלול זכויות הצדדים.

           

          דיון והכרעה

           

      36. לצורך הכרעה במחלוקת שפני יש להכריע תחילה בשאלת טיב מערכת היחסים של הצדדים. ואם יימצא כי הצדדים ניהלו קשר זוגי כשל "ידועים בציבור" יש לבחון האם התובעת הרימה את הנטל להוכיח כי הנה זכאית למחצית הזכויות בדירה מכח הלכת השיתוף הספציפי בין ידועים בציבור.

           

          אופי הקשר בין הצדדים

           

      37. המחלוקת לענייננו נעוצה בשאלה האם אמנם הצדדים חיו "חיי משפחה", כבעל ואישה והאם קיימו "משק בית משותף".

           

      38. שני תנאי הסף של "חיי משפחה" ו"ניהול משק בית משותף" הם תנאים מהותיים ואין המדובר בדרישה ראייתית גרידא ( ע"א 6434/00דנינו נ' מנע, פ"ד נו (3) 683). עם זאת, שאלת קיומם של תנאים אלה נבחנים על פי קריטריונים סובייקטיביים, קרי כיצד ראו בני הזוג עצמם את מערכת היחסים ביניהם. על פי הפסיקה, אין לגבש קריטריונים נוקשים לדיבור 'חיי משפחה' ולדיבור 'משק בית משותף' (ע"א 79/83היועמ"ש נ' שוקרן, פ"ד לט (2) 690).

           

      39. כידוע, יחסי אישות, קיום חיי משפחה והיסוד הרגשי ביחסי בני זוג הינו מאפיין וסממן מרכזי של טיב היחסים (ע"א 107/87 אלון נ' מנדלסון, פ"ד מג (1) 431 בעמ' 437-438 (1989)).

           

      40. נטל ההוכחה לביסוס קיומה וטיבה של מערכת זוגית וכן כוונה משותפת להקנות נכסים וזכויות רובץ לפתחו של הטוען לכך.

           

      41. בעניינינו, את הנחת היסוד לקיומה של מערכת זוגית כשל "ידועים בציבור" מבקשת התובעת להסיק מעצם המגורים המשותפים של הצדדים במהלך הקשר הזוגי , התנהלותם עובר לכך ובתוך כך השקעותיה הלכאוריות ברכישת הדירה ובשיפוצה.

           

      42. ואמנם, אין מחלוקת כי ראשית הקשר שבין הצדדים בשנת 2011, אז הנתבע היה עדיין נשוי, ועד שנת 2021 אז דרכי הצדדים נפרדו באופן סופי. אין עוד מחלוקת כי לכל הפחות לאחר גירושי הנתבע בשנת 2016 ולמשך תקופות לא מבוטלות עד לפרידתם, הצדדים התגוררו תחת קורת גג יחד עם בנותיהן מקשר קודם.

           

      43. ודוק, התובעת לא הטיבה להוכיח בראיות התנהלותם הכלכלית של הצדדים בעת המגורים המשותפים ולמעשה לא צירפה אסמכתאות אשר יש בהן ללמד על אודות דרך הילוכם של הצדדים במימון צרכי היום יום ואופן התנהלות משק הבית .

           

      44. אף לא נסתר מעיני כי התובעת כשלה מלהציג גרסה עובדתית אחידה וקוהרנטית בקשר עם תקופת החיים המשותפת הנטענת כשזו מהלכת בין הטענה כי משק הבית המשותף החל עוד בשנת 2011 (כך בכתב התביעה) עובר לגרסה שהציגה בתצהיר עדות ראשית שם נטען לכינון משק בית משותף בשנת 2015 ועד לגרסה שהציגה בחקירתה שם טענה כי הנתבע עבר להתגורר בביתה בשנת 2012 ורק בשנת 2014 עברו להתגורר יחד בדירה ב***( ר' עמ' 78 ש' 14).

           

      45. לא היה בעדויות עדי התובעת כדי לשפוך אור בנקודה זו כאשר נמצא כי יש חוסר התאמה בין העדויות השונות בקשר עם מועד מעבר הצדדים למגורים יחד(ר' למשל עדות הבת גב' ***, ע' 37 ש' 9-12 וכן עדות הבת הגב' *** עמ' 45 ש' 3-7 וכן עדות הגב' *** ע' 31-32 ש' 6-10).

           

      46. התובעת לא הציגה כל סימוכין למגורים משותפים של הצדדים וקיום משק בית משותף קודם לגירושי הנתבע . התובעת עצמה מאשרת כי בתקופת מגוריה בדירה השייכת לנתבע ברח' *** קודם לגירושיו היא חתמה על הסכם שכירות מולו. טענתה כי היה מדובר בהסכם שכירות פיקטיבי לא הוכחה ולא שוכנעתי בגרסה זו.

           

      47. הסתירות שנפלו בשלל גרסאות התובעת בקשר עם תקופת החיים המשותפת מהוות גם הן נדבך המוביל למסקנה כי משק בית משותף לא התקיים קודם לגירושי הנתבע.

           

      48. שונים לדידי הם פני הדברים ביחס לתקופה שלאחר גירושי הנתבע. אין מחלוקת כי הצדדים עברו להתגורר יחד תחילה בדירת הנתבע ברח' *** ולאחר מכן בדירה נשוא המחלוקת יחד עם בנותיהן מקשר קודם.

           

      49. לא נסתר מעיני כי גם ביחס לתקופה זו לא הוצגו ראיות חפציות של ממש בקשר להתנהלות הכלכלית של הצדדים. כך ובנוסף לא נטען וממילא לא הוכח כי הצדדים ניהלו חשבון משותף. דומה עוד כי מערכת היחסים הושתתה על תמיכה כלכלית של הנתבע בתובעת להבדיל מנשיאה משותפת בצרכים השוטפים ולמעט סכומי כסף שהועברו מעת לעת לנתבע על ידי התובעת שלא מלמדים, כפי שיבואר בהמשך, על כוונה לשיתוף כלכלי.

      50. התובעת גם לא חלקה ככלל על טענת הנתבע כי מערכת היחסים ידעה עליות ומורדות וכללה עזיבה שלה את הדירה בשתי הזדמנויות שונות עד לפרידה הסופית בשנת 2021. (ר' ס' 22 , 28 ו-33 לכתב התביעה המתוקן וס' 20-22 לתע"ר).

           

      51. ברם וחרף האמור סבורני כי אין להלום ניסיון הנתבע לשוות למערכת היחסים שבין הצדדים ,לפחות בתקופה שלאחר גירושיו, אופי אגבי ובלתי מחייב. מדובר הצגת דברים מיתממת ומלאכותית של מערכת היחסים הזוגית בין השניים שאינה במקומה. גרסה זו גם לא יכולה לעלות בקנה אחד עם עדות הנתבע עצמו כמו גם עם עדויות מי מעדי התובעת.

           

      52. כפי שנלמד מעדות הנתבע, הצדדים ניהלו זוגיות כבני זוג תחת אותה קורת גג החל משנת 2016 ("כן, ב-2016 התגרשתי התחילה זוגיות, לגמרי. גם הפסקתי לקחת את הצ'קים של השכירות לגבות את השכירות" עמ' 122 ש' 18-19).

           

      53. יוזמת הנתבע בקידום עריכת הסכם ממון בין בני זוג בחודש ***/2017 מדברת בעד עצמה ומלמדת על הדרך בה הצדדים תפסו את טיב מערכת היחסים בניהם בתקופה זו.

           

      54. גם במרוצת שנת 2020 עת נפלה מחלוקת בין הצדדים שהובילה לעזיבת התובעת את הדירה עד ראשית שנת 2021, הוסיפו הצדדים לשמור על קשר זוגי מהותי במסגרתו הנתבע העביר לתובעת כספים מעת לעת, לן בדירתה, וסייע לה בהתנהלות מול בעלת הדירה השכורה כבן זוג הערב לבת זוגו (עמ' 123 ש' 15-23 ).

           

      55. הנתבע אף הבהיר בעדותו כי ראה בתובעת כבת זוגו לכל דבר ועניין תוך שחש חובה לתמוך בה כלכלית וודאי בתקופה הקודמת לעזיבתה את הדירה . ("לפני זה הרגשתי שאני חייב להיות בבית שלי לכלכל אותה לדאוג לכל מה שצריך...... " עמ' 136 ש' 24) וכן בהמשך- ".. חלק גדול מהזמן כן. כן, עזרתי כמה שיכולתי לעזור, אבל לא אף פעם לא נתתי רושם או משהו, או הבטחות שווא, לא היו כאלה דברים.." עמ' 142 ש' 23-24).

           

      56. עוד ומעדות הנתבע נלמד כי ראה עצמו ונהג בפועל כאב לבתה של התובעת. (" אני הייתי לבת שלה כאבא, לגמרי, כי הלכתי לבית ספר, כשהיו לה בעיות השתלבויות ב***, אז הלכתי עם *** לבתי הספר לנסות שם שרצו להעיף אותה מבית הספר, נלחמתי שם הפעלתי את הקשרים האישיים שלי שיש לי כדי שישאירו אותה במסגרות, היו דברים כאלה.. לקחתי אותם לחוגים " עמ' 139-140)

           

      57. כך הנתבע אישר כי ביכר להציע לתובעת נישואין אך הדבר נמנע לבסוף בשל המחלוקות שהתגלעו מול בתו בעניין זה. (" קניתי לה טבעת, נסענו לתל אביב, עשינו..עם כוונות רציניות.. מה שקרה עם הבת שלי, עם ההתפרצות המניה דיפסרית של הבת שלי, ומשם אי אפשר היה כבר להמשיך ביחד..." עמ' 141 ש' 21-26 ועמ' 142 ש' 1-9).

           

      58. הפרדת מגורי הצדדים פעם נוספת בשנת 2021 התרחשה בצל מצבה הבריאותי של בתו של הנתבע ולאחר שזה ביקש את התובעת לעזוב אך לכמה ימים עד שוך הסערה ולא מעבר לכך ("...היה תקופה שביקשתי ממנה שתעבור לשם עד שיירגעו הרוחות, ואחר כך ביקשתי ממנה שתחזור, כמה ימים אחר כך.." עמ' 147 ש' 19-20).

           

      59. בנקודה זו מצאתי את עדויות עדי התובעת כמחזקות גרסת התובעת בדבר קיום חיי משפחה בין הצדדים כבעל ואישה. הגם שחלק מהפרטים שנמסרו מהווים "עדות מפי השמועה" כפי טענת הנתבע, דווקא מחווייתם הישירה והאישית של העדים שעמדו בקשר עם הצדדים במרוצת השנים, והגם שלא עלה בידם לתחום תקופת החיים המשותפת, מצטיירת תמונה של בני זוג שניהלו קשר רציני ומהותי כתא משפחתי. (ר' ע' 15-16;ע' 22-23; ע' 31-32 ש' 6-10).

          על רצינות הקשר טיבו ועומקו נמצאנו למדים גם מעדות בנותיה של התובעת אשר סיפרו באופן קוהרנטי על מגורים משותפים והתנהלות כמשפחה לכל הפחות משנת 2016, כאשר הבת *** העידה בכנות על הקושי הכרוך באובדן הנתבע מחייה (".. זה כואב לי, כי *** בסופו של דבר היה משפחה שלי" (ר' ע' 37 ש' 12 ).

           

      60. הנתבע ממילא גם לא התנגד לסמכותו העניינית של בית משפט זה להידרש לתביעה אף שכאמור טען בחצי פה כי לא קיים עם התובעת קשר זוגי של "ידועים בציבור" ודי בכך לדחות גרסתו.

           

      61. מן המקובץ, באתי לכלל מסקנה כי מיום גירושי הנתבע בשנת 2016 או בסמוך לכך ועד פרידת הצדדים בחודש ***/2021 נוהלה בין הצדדים מערכת יחסים זוגית תוך ניהול חיי משפחה כשל "ידועים בציבור".

           

          האם הייתה כוונת שיתוף ספציפי בדירה?

      62. הגם מסקנתי כי הצדדים חיו לפרק זמן כ"ידועים בציבור", אין בכך כדי להחיל אוטומטית את חזקת השיתוף ואת כוונת השיתוף על יחסיהם.

           

      63. למעשה בנסיבות כאן איני נדרשת להכריע בשאלה הרחבה הנוגעת לכוונת שיתוף כללית שכן התובעת עצמה הבהירה כי כוונה כזאת לא הייתה (ר' עמ' 99 ש' 10-26). עתירת התובעת כאמור ממוקדת אך בשאלה הנוגעת לדירה נשוא המחלוקת כאשר טעמיה נעוצים בשאלת השיתוף הספציפי בנכס (הגם שלא טענה להחלה של דוקטרינה זאת מפורשות) וברקע גרסתה להשקעות בדירה.

           

      64. מי שטוען לשיתוף בנכסי בן הזוג בנכס הרשום רק על שם משנהו, מכוח היותם ידועים בציבורוקיומה של חזקת השיתוף, מוטל עליו נטל הוכחה כבד יותר מאשר הנטל בין בני זוג נשואים זאת מאחר ויש למנוע מצב - שבו יכפה על הצדדים הסדר של שיתוף רכושי, כאשר הם עצמם בחרו, לכאורה, שלא להחיל על עצמם הסדר זה (ר' למשל ע"א 4385/91סלם נ' כרמי, פ"ד נא (1) 337, בג"צ 4178/04).

          הראיות בדבר כוונת שיתוף צריכות להיות ממשיות ובעלות משקל מעבר לזוגיות ולמגורים המשותפים. לא די במשאלת לב ובציפייה של בן הזוג הלא-רשום.

           

      65. ודוק, אין חולק כי הנתבע רכש את מחצית הנכס יחד עם בת זוגו לשעבר בחודש מרץ 2013 תוך רישום הזכויות על שמם בחלקים שווים. בחודש מרץ באותה שנה בת הזוג לשעבר מכרה את חלקה לצד ג' כאשר בשנת 2018 הנתבע רכש את זכויות צד ג' ומלוא הזכויות בנכס נרשמו על שמו.

           

      66. אין עוד חולק כי במרוצת השנים התובעת העבירה לידי הנתבע סך מצטבר של 170,000 ₪ מתוכם 100,000 בשתי פעימות בחודש 08/2013 אותם מבקשת לייחס לרכישת מחצית הדירה באותה השנה (ר' עמ' 4 ש' 11 דיון מיום 17.07.22) וסך של 70,000 ש"ח נוספים ללא קשר עם רכישת הדירה. לטענת התובעת בנוסף השקיעה ממקורותיה בשיפוץ שנערך בדירה.

           

      67. הנתבע לא חלק על עצם טענת התובעת בקשר עם העברת סך מצטבר של 170,000 ₪ לידיו ברם לדידו היו אלה העברות שהן בגדר הלוואות לצרכי עסקיו שהושבו במלואן לידי התובעת במרוצת השנים ללא כל קשר עם רכישת הדירה או כוונה להקנות בה זכויות כלשהן לתובעת.

           

      68. אקדים ואומר כי בחינת התשתית הראייתית שהונחה בפניי אינה תומכת במסקנה כי לצדדים הייתה כוונת שיתוף מפורשת בדירה.

           

      69. תחילה יש קושי להלום הנטען בקשר לשימוש בכספים שהועברו לצרכי רכישת הדירה באשר מדובר בהעברות שבוצעו מאוחר לרכישת מחצית הדירה בשנת 2013 ושנים רבות לפני רכישת המחצית השנייה בשנת 2018. כך ואחרת גרסתה של התובעת בקשר עם נסיבות העברת הכספים מטעמה והשבתם על ידי הנתבע התפתחה והשתנה עם התקדמות ההליך באופן המטיל צל כבד על גרסתה כולה.

           

      70. בדיון מיום 17.7.22 ובמענה לשאלת ביהמ"ש מסרה כי בניגוד לנטען על ידי הנתבע לא קיבלה את הכספים שהעבירה לו בחזרה, בהמשך סייגה גרסה זו כאשר מסרה כי הנתבע עזר לה ברכישת רכב וכי קיבלה סה"כ 50,000 ₪ (ר' ע' 1 ש' 1-19 ).

          לאחר מכן ובאותו דיון טענה באמצעות באת כוחה כי בחשבון התובעת הופקדו כספים ממקור צד ג' לצרכי הלבנתם עבור הנתבע. (ר' ע' 5 ש' 9-19).

           

          בתצהיר עדותה הראשית טענה באופן לקוני כי לא קיבלה החזרים מהנתבע בשום אופן תוך שהצהירה : "ביני לבין הנתבע לא היו כל הלוואות" . (ר' ס' 43 לתצהיר עדות ראשית).

           

          בעדותה מסרה גרסה חדשה לפיה כספים שהופקדו בחשבונה ע"י צד ג' עבור הנתבע, הושבו לנתבע ולא מדובר בהחזר הלוואה מטעמו, אם כי לא צלחה לספק הסבר אחיד וקוהרנטי בקשר למנגנון השבת הכספים. תחילה מסרה שהעבירה כספים לחשבונו של הנתבע, בהמשך ומשלא עלה בידה לבסס הטענה בראיות מסרה כי למעשה לא היה זה באמצעות העברה ישירה אלא על דרך רכישות שביצעה.

          ".. אני לא העברתי לו בדיוק הכסף, כן? אבל אני קניתי דברים אחרים.... לא אני לא עשיתי העברה בנקאית לחשבון של ***... סביר להניח שנתתי לו חלק של הכסף במזומן, וקניתי גם דברים הביתה" (ר' עמ' 75 ).

          בהמשך עדותה ובניגוד לגרסה הראשונית הודתה כי אכן הנתבע השיב לה לפחות חלק מהכספים כחלק מפעילות עסקית בין בני זוג ובהמשך טענה כי מדובר במתנות בין בני זוג.

          (ר' ע' 93-96).

           

      71. גם ביחס לשיפוץ והרחבת הנכס, התובעת לא ידעה ככלל לפרט מועדים ועלויות ולא הוכיחה כל תרומה ממקורות אישיים לטובת השיפוצים שנערכו (ר' ע' 97).

           

      72. התובעת לא ידעה לפרט מתי וכיצד רכש הנתבע את המחצית השנייה של הדירה ואך הסתפקה בטענה לקונית ובלתי מבוארת לפיה "בהמשך הצדדים רכשו את חלקו של צד ג' ". התובעת לא פירטה מועד רכישה, סכום רכישה או אופן תשלום. התובעת אף לא היתה ערבה למשכנתא שנטלה בגין רכישת מחצית הדירה בשנת 2018, גם לא הוכיחה כי נטלה חלק כלשהו בתשלומי המשכנתא. כאמור גם אין מחלוקת כי הצדדים לא ניהלו חשבון בנק משותף. התובעת אף לא הראתה כל מעורבות בניהול השכירות של יחידת הדיור בדירה . גרסת הנתבע לפיה הוא לבדו טיפל ברכישת הנכס על כל גלגוליו וכן בענייני השוכרים לא נסתרה.

           

      73. לא הוצגה ראשית ראיה המלמדת על רישום התובעת כמחזיקה בנכס כאינדקציה נוספת לכך שלא הייתה אחראית באופן רשמי לתשלומי חשבונות כמו גם לתחזוקת הדירה.

           

      74. כמו כן וחרף שנטען על ידי התובעת כי היה מוסכם שהדירה שייכת לשני הצדדים הבהירה זו בעדותה כי נושא הדירה ורישומה על שם הצדדים בחלקים שווים לא עלה כלל על הפרק. בהינתן כי מערכת היחסים של הצדדים ידעה משברים ניתן להניח שנושא רישום הדירה היה אמור לעלות על סדר היום.

           

      75. למעשה מעדותה ניתן ללמוד כי לא ראתה עצמה הלכה ולמעשה כבעלים של הדירה ולא עמדה בשום שלב על זכויותיה הנטענות.

          ביהמ"ש:  את ידעת שהדירה לא רשומה על שמך?

          ת: זה אני יודעת כן.

          ביהמ"ש: את ידעת כל הזמן?

          ת: כן.

          ביהמ"ש:  למה הסכמת לזה?

          ת: תשמעי, לא, לא עלה לי הנושא הזה שאם זה לא רשום על שמי אז, גם כן, את יודעת מה את האמת חשבתי 100,000 שקל אני השקעתי בדירה, יכול להיות שהוא לא רשום עליי שזה..לא היה מספיק.

          ביהמ"ש:  שלא השקעת מספיק.

          ת: כן, יכול להיות...

          ...

          ביהמ"ש:  שזה לא באמת חצי שלך.

          ת: אני מבינה שב-100,000 שקל אני לא קונה בית.

          ביהמ"ש: אוקיי, אז מה כן הבנת? לגבי הבעלות שלך בנכס?

          ת: בזה שאנחנו חיים, היינו זוג, בני זוג, וכמה שיכולתי אני השקעתי גם כן.

          ביהמ"ש:  אבל את אומרת, שזה לא היה מוזר לך שהוא לא רשם את הדירה על שמך כי את אומרת לא השקעתי בדירה

          ת: כי קודם כל זה היה גם רשום, מחצית על ***, זה אני אחר כך גם, ידעתי שזה רשום על שמו, והאמת אני לא התעניינתי כל כך בזה, שזה רשום או לא רשום.

          ביהמ"ש:  אז.. איך הסקת שזה דירה ששייכת גם לך? ממה הסקת את זה?

          ת: מהמילים של ***, זה

          ביהמ"ש:  שמה?

          ת: מבטיח לי. שהדירה שלנו ביחד....אז מזה אני הסקתי שזה דירה שלנו ביחד שאנחנו נישאר ביחד.

          ביהמ"ש: את ביקשת ממנו, תרשום את הדירה על שמי כדי שאני אהיה בטוחה בעניין?

          ת: האמת לא.

          ביהמ"ש: לא ביקשת

          ת: לא ביקשתי" 

          (ר' ע' 98-99).

           

      76. מסקנתי מתחדדת גם על רקע עדות התובעת לפיה בשנת 2017 ביקשה לרכוש דירה לעצמה במסגרת פרויקט "מחיר למשתכן" הנועד למי שאינו בעל זכויות בדירה אחרת והדבר מדבר בעד עצמו (ר' ע' 84-92).

           

      77. לא זו אף זו הרי שהתובע הוכיח בראיות כי סך הכספים שקיבל לידיו מאת התובעת הושבו לה במרוצת השנים (ר' ס' 7 לתע"ר וההפניה לנספחים). יש לראות בכך סממן מובהק לאותה הפרדה כלכלית לה טוען הנתבע. נכון כי גרסת הנתבע בקשר למתן הלוואות מצד התובעת , מעוררת תמיהה מסוימת וודאי ברקע מצבה הכלכלי של התובעת כפי שטען הנתבע בעצמו. ברם אין בקשיים שהתגלעו בגרסת הנתבע, עליהם ביקשה גם התובעת להצביע בסיכומיה, כדי להוות תחליף לנטל ההוכחה הרובץ לפתחה של התובעת. הראיות החפציות לא משקפות את מצב הדברים כפי שטוענת לו התובעת.

           

      78. על האמור יש להוסיף כי גרסת התובעת עצמה המבארת כי בין הצדדים לא התקיימו יחסי שיתוף כלכליים יש בה כשלעצמה כדי להשליך על הטענה לכוונת שיתוף ספציפי. מכל מקום אי דיותן של ראיות מטעם התובעת כמו גם שורה של סתירות ותמיהות שעוררה גרסתה תומכים במסקנתי כי לא הייתה כוונה לשיתוף.

           

      79. לא שוכנעתי גם, כי הייתה הסתמכות של התובעת על הבטחה כלשהי בקשר לזכויותיה הנטענות בדירה. התובעת לא הוכיחה כי כיוונה את צעדיה הכלכליים מתוך הבנה שהדירה שייכת גם לה.

          כוונתו של הנתבע מנגד להעדר שיתוף מצאה ביטוי גם בהסכם ממון שביקש לערוך בשנת 2017 אף שהסכם זה לא נחתם סופו של יום בשל התנגדות התובעת.

           

      80. לבסוף אמצא להעיר כי גם מקום בו הייתי מוצאת להפחית הנטל הראייתי הרובץ לפתחה של התובעת משעה שעסקינן בדירת המגורים בה התגוררו הצדדים "כגולת הכותרת" של נכסי המשפחה, הרי שעדיין לסברתי אין בכך לשנות ממסקנתי בדבר העדר כוונה לשיתוף בדירה וזאת לאחר ששקלתי את כלל הראיות שהובאו לפניי ומצאתי כי מהתנהלות הצדדים לא משתמעת כל הסכמה לשיתוף.

          אציין עוד כי לא היה בעדויות עדיה של התובעת בנקודה זו כדי ללמדני אחרת באשר נמסרו בצורה כללית ולרוב על יסוד דברים מ"פי השמועה".

           

           

      81. בסיכום הדברים, התובעת לא הניחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת גרסתה, לפיה עסקינן בדירה משותפת לצדדים. ממכלול הראיות לא שוכנעתי כי הייתה כוונה מצד הנתבע לשתף את התובעת בזכויות בדירה.

           

      82. אשר לרכבים – הגם אזכור סוגיה זו, אין בכתב הסיכומים כל עתירה למתן סעד בנדון. עניין זה לא בואר ונומק ועל כן אין להידרש לו . (ר' לעניין זה ע"א 447/92רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מט(2) 102, פסקה 4 (1995); כן ראו והשוו ע"א 3250/02וינצלברג נ' ש.א. דיזל פרטס בע"מ (פורסם במאגרים, 7/7/2005).

           

          סוף דבר:

      83. מן המקובץ אני מורה על דחיית התביעה.

           

      84. הגם תוצאת ההליך אך בהינתן התנהלות הנתבע ומשמצא להרחיב היריעה שלא לצורך, איני עושה צו להוצאות.

           

      85. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

           

          ניתנה היום, כ"ט כסלו תשפ"ה, 30 דצמבר 2024, בהעדר הצדדים.

           

           

          ____________________

          אפרת שהם- דליות, שופטת