פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'

1.זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק פלת"ד"). עילתה, נזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 1960 בשתי תאונות דרכים. התאונה הראשונה התרחשה ביום 2.1.2012 (להלן: "התאונה הראשונה"), כאשר התובע נהג ברכב שבוטח על-ידי הנתבעת 1 (להלן: "כלל"). נסיבותיה שנויות במחלוקת ויידונו מיד. התאונה השניה התרחשה ביום 21.7.2012 (להלן: "התאונה השנייה"), כשהתובע נהג באופנוע שבוטח על ידי הנתבעת 2 (להלן: "הראל"), אשר הכירה בכיסוי הביטוחי ובחבות. עוד יצויין, שמשנת 1982 ועד היום עובד התובע באופן רציף כנהג מחלק סחורה בחברת "אריז פתרונות סימון ואריזה בע"מ".

התאונה הראשונה – דיון בשאלת החבות

2. התובע טוען כי התאונה הראשונה ארעה ביום גשום, כאשר ירד במדרגות הרכב אשר שימש אותו לביצוע משלוחים, כדי לסייע לעובד נוסף בפריקת הסחורה, החליק ונפל. מדובר ברכב מסחרי גדול מסוג מרצדס ספרינטר. התובע נפגע בכתף ימין (ידו הדומיננטית) ובגב התחתון. וועדה רפואית של המוסד לביטוח (להלן: "המל"ל") קבעה כי התובע נותר עם נכות צמיתה בשיעור 15% בגין חבלה בתנועה בכתף ימין. "כלל" טוענת שהתובע כלל לא נפצע בתאונת דרכים. לטענתה, התובע החליק בנגרייה שבה פרק סחורה. היא תוקפת את מהימנות התובע תוך שהיא מסתמכת על הבדלים בתיאור התאונה במסמכים שונים שכתב. "כלל" מבססת על מידע שהפיקה חקירה פרטית, גרסה חלופית, שלפיה התובע נפצע בתוך נגריה דווקא. לדעת "כלל" מנגנון התאונה אינו מתאים לפגיעות התובע.

3. "כלל" טוענת שהעדים תיאמו גרסאות ואין לתת אמון בדבריהם. זאת, מפני שבמהלך המשפט התברר שיש סתירות בין מה שאמרו כשנשאלו אם שוחחו לפני המשפט אודות המשפט וגם על סמך העובדה ה"מפלילה" המובהקת שמדובר באנשים המכירים זה את זה היטב מזה שנים רבות ויש ביניהם קשרים חבריים. לא ברור אם מי מהעדים ממש שיקר בתשובות על השאלות בנוגע לשיחה המקדימה – עיון בשאלות ובתשובות מותיר לא מעט אפשרויות אחרות (שכן השאלות והתשובות היו כלליות מאד). לצד זה, כאשר אנשים המכירים זה את זה מוזמנים להעיד על אירוע שלאחד מהם יש בו ענין, נראה טבעי לגמרי שישוחחו על-כך. ה"קפיצה" למסקנה שמדובר בתיאום עדויות אסור אינה מובנת מאליה. אין זה המקרה היחיד – אף לא המקרה החמור ביותר – שבו מיהרה "כלל" להסיק מסקנות לא מבוססות.

4. "כלל" גם חילצה מפי מנהלו של התובע אמירה "מפלילה" מובהקת כששאלה אם יוכל לספק על מקרה שבו היה התובע בלתי אמין או ששיקר לו והמנהל השיב "יכול להיות, אני לא אומר שלא משקר" (משום מה התעלמה "כלל" מהתשובה הבאה של אותו עד, שהתובע מעולם לא שיקר לו בעבודה). חילופי דברים אלה חושפים את המנהל כריאליסט – רוב בני האדם עלולים לשקר בנסיבות המתאימות. מכל מקום, דומה שמבחינת "כלל" די בכך כדי להכתים את התובע כ"שקרן", שיש לפקפק בכל מה שהוא אומר. זהו טיעון מופרך.

5. בגרסת התובע והעד מטעמו מוצאת "כלל" סתירות. לעיתים נאמר שהתובע החליק ממדרגת הרכב ולעתים בלשון רבים מ"מדרגות" הרכב, בעוד שבפועל הצביע העד דווקא על סף הרכב כמקום ההחלקה! זהו טיעון קלוש ביותר. המעיין בפרוטוקול מבחין ללא קושי שבעוד ב"כ "כלל" כינה את חלק המכונית בשם "סף" המשיך העד לכנותו "מדרגה" (למעשה, מדובר במעין מדרגה פנימית, המוסתרת כשדלת המכונית סגורה) . דומני שגם אין כל משמעות להבחנה בין לשון יחיד ולשון רבים. לעומת זאת, אציין שעדות התובע הבהירה היטב שביום גשם היה עליו לצאת ממכונית גבוהה, כאשר רגלו דרכה על חלק של המכונית שכבר לא היה נקי וכנראה גם היה רטוב. ירידה מהמכונית מחייבת אחיזה ידנית. לא קשה לדמיין שירידה ממכונית בנסיבות כאלה עלולה להסתיים במעידה או החלקה.

6. לדעת "כלל" מנגנון התאונה הנטען לא מתאים לנזק שנגרם. כאשר התובע ירד מהרכב, אחזה ידו השמאלית ברכב, רגלו השמאלית היתה על האדמה וגופו מוטה שמאלה. לדעת "כלל" כל זה לא מתיישב כלל אם כך שפגיעתו היחידה היא בכתף ימין. היא מזכירה שהתובע ועדו סיפרו שהתובע נפל למעשה אפיים ארצה – גם זה לא מתיישב לדעתה עם ממצאי בדיקתו הרפואית סמוך לאחר שנפצע. היא אף מציינת כי התובע והעד מטעמו התקשו מאד לשחזר את תהליך הנפילה של התובע.

7. איני סבור שיש בטענות אלה ממש. תאונות מתרחשות במהירות, ומן הסתם, אחת הסיבות להתרחשותן היא שמי שמעורב בהן אינו צופה את מנגנון הפגיעה, מופתע ממנו ולעתים אינו מבין אותו, גם בדיעבד. במובן זה, עדות התובע ועד הראיה לאירוע הותירה רושם של התרשמות ספונטנית באמת, היינו, בעיקר רושם של בלבול. איני סבור שיש ממש בספקולציות של "כלל" על הדרך שבה "יכולה" היתה להתרחש התאונה. ניסיון החיים מלמד שבעת החלקה ונפילה עושים אנשים כל מיני תנועות לא צפויות ואין לנחש היכן וכיצד יפגעו.

8. בתביעה שהגיש למל"ל סימן התובע את התשובה "לא" לשאלה האם מדובר בתאונת דרכים. כאשר התובע פנה לקופת חולים, הוא לא הזכיר מעורבות של רכב בפגיעתו אלא כי החליק תוך כדי עבודתו. כאשר נשאל בטופס בקשה לקבלת דמי פגיעה במל"ל כיצד נגרמה הפגיעה, כתב "היה יום גשם ויצאתי מהרכב להוריד סחורה ללקוח אבל החלקתי ונפלתי ונפגעתי בכתף ובגב". במועדים אלו התובע לא היה מיוצג על ידי עו"ד. כשנה לאחר מכן, כבר היה התובע מיוצג, ואז הגיש תביעה למל"ל לקביעת דרגת נכות בה נכתב: "תוך הירידה מהרכב בעת העבודה, נפלתי ונפגעתי בירך ימין ובגב תחתון".

9. נתחיל ונאמר, שבמסמכים שכתב התובע אין כל "סתירה". אין במסמכים טענות עובדתיות (להבדיל מהסקת מסקנה משפטית) אשר אינן מתיישבות זו עם זו. יש בין המסמכים הבדלים עובדתיים. עובדות שמופיעות באחד לא מופיעות באחר. לשיטת "כלל" התובע פשוט המציא גרסה מאוחרת המשרתת את האינטרסים שלו. לשיטת התובע, הוא לא היה מודע לדקויות חוק פלת"ד ועד שקיבל ייעוץ משפטי לא ידע שמה שקרה לו היא תאונת דרכים. בעיני, הסברו של התובע סביר מאד. ההבדלים בין מה שנכתב במסמך האחד ומה שנכתב באחר אינם ראיה לפגם כלשהו במהימנות עדות התובע.

10. "כלל" שלחה חוקר לאסוף מידע על נסיבות פציעת התובע. הוא חקר את התובע, את שכניו, את שותפו לעבודה, שניים ממנהליו, ואת חשבת השכר שקיבלה ממנו את גרסתו הראשונית (רוב חומר החקירה לא הוגש). עוד הקליט החוקר את חקירת בעלי הנגריה שבה לטענת "כלל" התרחשה התאונה ואת בנו. "מסע דייג" נרחב זה – אשר ברובו לא יכול היה להפיק ראיות כשרות שכן נחקרו בו אנשים שלא יכולים היו לדעת מכלי ראשון דבר וחצי דבר אודות התאונה – הניב לבסוף פרי באושים.

11. מנהלו של התובע לא היה עד לתאונה. ממילא אין הוא כשר להעיד על נסיבותיה מכלי ראשון. לכל היותר, ניתן היה להפיק ממנו ראיה על גרסה סותרת שמסר התובע. בחקירת המנהל תועדו חילופי דברים המרוקנים את עדותו מכל ערך ראייתי – למעשה, הופכים אותה לבלתי קבילה. לשאלת החוקר אם סיפר לו התובע אם התובע סיפר לו אודות התאונה והסביר לו מה קרה השיב מנהל: "לא, הוא לא הסביר לי שום דבר." לאחר מכן הוסיף כי התובע דיווח על התאונה ישירות לאחראית על המשאיות בחברה. החוקר מוסיף ושואל: "...אז אתה לא מכיר את התאונה, אין לך מושג מה היה?", והמנהל השיב: "לא, אין לי מושג."

12. מכאן והלאה כל שניתן היה לחלץ מפיו הן אמירות שאינן קבילות וערכן כקליפת השום. ניתן להבין אם החוקר לא היה ער לכך, אך קשה יותר להבין כיצד העזה "כלל" לבסס על כך קו הגנה. בהמשך החקירה העלה החוקר את האפשרות שהתובע נפגע דווקא בנגריה. (מהיכן שאב החוקר את הגרסה הזאת לא נאמר. אולי שמע אותה ממישהו כשמועה ואולי המציא אותה). אז "נזכר" המנהל שכך קרה. כיצד יכול היה "להזכר" במשהו שלא ראה ובעל הענין לא סיפר לו עליו?

13. מכיוון ש"כלל" דשה בדקויות גרסת התובע, אתעכב מעט על ענין זה, שכן כאן מדובר בהתנהלות של גוף הפועל מכח זיכיון שנתנה בידיו המדינה (זיכיון המניח שהוא ראוי לאמון מיוחד) והתדיינות משפטית היא לחם חוקו. החוקר ידע שהמנהל לא היה עד לתאונה. הוא גם שמע מהמנהל שהתובע לא סיפר לו על נסיבותיה. אחר כך הציג למנהל גרסה עובדתית שאותה אישר המנהל. כל המעוניין לרדת לחקר האמת חייב היה לשאול על סמך מה התיימר המנהל לומר את הדברים? החוקר ו"כלל", לא שאלו שאלות – מבחינתם, השיגה החקירה את מטרתה, נמצא "עד" המוכן לאשר גרסה שונה מגרסת התובע. נראה שאיש גם לא עצר לשאול האם בכלל מותר להביא בפני בית-המשפט ראיה פסולה בתכלית שכזו – דברים של אדם שבבירור ועל פי הודאתו פשוט אינו יודע מה הוא סח! מדובר בהגנת סרק שגרמה למשפט סרק.

14. סוף דבר, מקבל אני את טענות התובע בנוגע לנסיבות התרחשות התאונה הראשונה.

הנזק

הנכויות

15. בתאונה הראשונה, ביום 1.2.12 התובע נפגע בכתף ימין (ידו הדומיננטית) ובגב התחתון. וועדה רפואית של המל"ל קבעה לו נכות צמיתה בשיעור 15% בגין הגבלה בתנועה בכתף. "כלל" טוענת שהבדיקה שבוצעה לתובע וקביעת המל"ל אינן מהימנות. מאחר שלא ביקשה רשות להביא ראיות לסתור את קביעות המל"ל, מדובר בטענות סרק בלתי לגיטימיות ואמנע מלדון בהן.

16. בתאונה השניה ביום 21.7.12 נפגע התובע פגיעה אורתופדית נוספת. הוא סבל משבר בפטישון בקרסול שמאל ומחבלה במרפק שמאל. הוא אושפז למשך שלושה ימים ועבר ניתוח וקיבוע של השבר עם פלטה וברגים, ואחר כך גובס. מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי – פרופ' גרשון וולפין – קבע שנותרה לו צלקת ניתוחית אורכית בחלק התחתון של השוק באורך 11 ס"מ אשר החלימה היטב, אינה מכוערת או רגישה. לא נמצאה פגיעה ביציבות הקרסול השמאלי, אך נמצאה הגבלה בטווח תנועות הכיפוף הגבי והכפי של הקרסול. התובע מספר על שינויי תחושה בצורת רדימות בצד קדמי של הקרסול אך לא בצד החיצוני וללא גרעון מוטורי וללא פגיעה בהחזרים – מצב שאינו מזכה באחוזי נכות. נקבע כי מצבו של התובע מקנה 10% נכות לצמיתות בגין הגבלות בתנועות קרסול שמאל.