פלוני נ' ביטוח ישיר בע"מ

בלון גז (אמגזית) שהונח ברכב של התובע התפוצץ במהלך נסיעה של הרכב לאחר שהתובע, הנהג ברכב, הדליק סיגריה. עקב כך התפוצץ הרכב ונגרמו לתובע נזקי גוף שונים. האם אירוע זה מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק והאם עומדת לתובע עילה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים") ? אלה השאלות בהן יעסוק פסק הדין.

1. ביום 16.6.18, נהג התובע, בן 64 במועד התאונה, ברכבו בכביש הראשי בכפר ירכא ולפתע, ברגע שהדליק סיגריה, התפוצץ הרכב כתוצאה מפיצוץ בלון גז שהונח ברכב יום לפני ודלף ממנו גז לחלל הרכב (להלן: "התאונה" או "האירוע"). תביעה זו, שהוגשה לפי חוק הפיצויים, עניינה בנזקי הגוף שנגרמו לתובע.

    

   הנתבעת כפרה באחריותה לפיצוי התובע, טענה כי האירוע נשוא התביעה אינו מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק ועתרה לדחיית התביעה על הסף.

    

2. נסיבות התאונה תוארו בתצהיר נסיבות מטעם התובע ומאחר והנתבעת לא חלקה על הנסיבות שנטענו, הוריתי בהסכמת הצדדים על פיצול הדיון ועל הגשת סיכומים בכתב בשאלת סיווג התאונה ואחריות הנתבעת לפיצוי התובע.

    

   טענות הצדדים

    

3. בכתב התביעה תוארה התאונה בזו הלשון: "ביום 16.6.18 נסע התובע ברכבו בכביש הראשי בכפר ירכא, לפתע ללא כל אזהרה בזמן שהדליק סיגריה להנאתו התפוצץ רכבו באופן מוחלט, ככל הנראה כתוצאה מפיצוץ בלון גז שהונח ברכבו מוקדם יותר ודלף ממנו הגז לחלל הרכב".

    

   בתצהיר הנסיבות שהגיש התובע נטען כך:

    

   "ביום 16.6.18. נפגעתי בכול חלקי גופי כתוצאה מהתפוצצות בלון גז בתוך רכבי תוך כדי נסיעה בכביש הראשי בכפר ירכא.

    

   בלון גז שהונח ברכב נדף ממנו הגז וכשהדלקתי סגריה התפוצץ בלון הגז בפנים הרכב".

    

   זוהי למעשה מסכת העובדות שאינה שנויה במחלוקת בין הצדדים והעומדת בבסיס ההכרעה בפסק הדין. טענות עובדתיות שלא נטענו בתצהיר, ודאי שהן בגדר טענות שלא הוכחו.

    

4. התובע טוען כי עסקינן במאורע המהווה תאונת דרכים לפי ההגדרה הבסיסית של המונח בחוק הפיצויים, לאמור מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה.

    

   נטען כי הפיצוץ היה בזמן שהתובע נהג ברכב בתוך הכפר ובכך למעשה התקיים יסוד השימוש ברכב למטרות תחבורה.

    

   לעניין הקשר הסיבתי עובדתי, הנבחן לפי מבחן "הסיבה בלעדיה אין", נטען כי זה מתקיים הואיל ואין מחלוקת כי הרכב התפוצץ ונגרם לתובע נזק גוף בזמן הנסיעה ברכב למטרות תחבורה וכתוצאה מדליפת גז מבלון הגז שהיה ברכב.

    

   אשר לקשר הסיבתי משפטי, טען התובע לראשונה בסיכומיו כי הגז השתחרר מהבלון רק לאחר שהתובע נסע ברכב מה שגרם להיטלטלות הבלון, השתחררות הגז ובהמשך להתפוצצות הרכב. התובע טען כי לנסיעה ברכב הייתה תרומה ממשית וישירה להתרחשות התאונה שכן בהנחה שבלון הגז היה במצב תקין ולא היתה כל סיבה להשתחררות הגז ממנו לחלל הרכב, סביר להניח כי בזמן הנסיעה נגרם נזק כלשהו לבלון הגז שהביא להשתחררות הגז ממנו ולכידתו בחלל הרכב ובסופו של דבר להתפוצצות הרכב עם הדלקת הסיגריה. לפיכך, הנזק שנגרם הינו בגדר הסיכון שיצרה הנהיגה ברכב, ופגיעת התובע הינה בגדר הסיכונים הנובעים מהשימוש ברכב למטרות תחבורה.

    

5. התובע טען עוד כי בלון הגז שהונח ברכב הינו חלק ממטען הרכב ומהשימושים המקובלים הנעשים באופן תדיר על ידי רוב ציבור המשתמשים ברכב מנועי. כן טען כי מאחר והרכב היה סגור, הדבר סייע להצטברות הגז ולכידתו בחלל הרכב ובכך תרם הדבר להתרחשות התאונה בעת הדלקת הסיגריה.

    

6. מעבר לטיעונים אלה, טען התובע כי במידה והתביעה תדחה לא יהיה גורם שיפצה אותו בגין נזקיו, ומכאן ומשיקולי מדיניות שיפוטית, יש להרחיב את שיקולי האחריות לפי חוק הפיצויים מתוך ראייה רחבה לתכליתו של החוק.

    

7. הנתבעת עתרה מנגד לדחיית התביעה. תאונת דרכים, כפי שנקבע בחוק, היא מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; הנתבעת טענה כי אומנם אין חולק על כך שהנסיעה ברכב עונה על דרישת השימוש ברכב למטרת תחבורה, אולם, לא מתקיים קשר סיבתי עובדתי או משפטי בין הנזק האגבי שנגרם לתובע ברכב לבין השימוש ברכב לאותה מטרה. המדובר בפיצוץ שנגרם כתוצאה מהדלקת סיגריה ואינו קשור לנסיעה ברכב.

    

   נטען כי התובע לא הוכיח קשר סיבתי עובדתי בין הדלקת הסיגריה לבין השימוש ברכב והנסיעה בו, והתפוצצות הרכב והנזק שנגרם תוך כדי הנסיעה הינו דבר מקרי לחלוטין שאין לו קשר לשימוש ברכב ולנסיעה, כך שגם הקשר הסיבתי משפטי אינו מתקיים בנסיבות.

    

   לשיטת הנתבעת, בהעדר קשר סיבתי עובדתי ומשפטי, עצם העובדה שהנזק נגרם דווקא ברכב סגור ולא בחלל סגור אחר, אינה הופכת את האירוע לתאונת דרכים.

    

8. לעניין שיקולי המדיניות שנטענו ע"י התובע, ב"כ הנתבעת טען כי המדיניות הינה דווקא מדיניות של צמצום ולא הרחבה והפנה, בין היתר, לפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 9136/17 פלוני נ' פלוני. ב"כ הנתבעת טען כי כלל לא היה מקום להגשת התביעה, לאחר שעמדת הנתבעת הובהרה לב"כ התובע עוד בטרם הגשתה ובטרם הוצאת התיק להגנה, ומשעמד ללא הצדקה על התביעה, יש לחייבו בהוצאות משפט הולמות.

    

   דיון והכרעה

    

9. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועל רקע גרסת התובע לאירוע התאונה, אני סבורה כי האירוע נשוא התביעה אינו חוסה תחת כנפיו של חוק הפיצויים וכי דין התביעה להידחות.

    

10. תאונת דרכים עפ"י הגדרתה בחוק הפיצויים הינה " מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".

     

    המבחן לסיווג תאונה כתאונת דרכים הינו משולב; ראשית יש לבדוק אם מתקיימים כל התנאים המצטברים הקבועים בסעיף ההגדרה: (1) מאורע, (2) נזק גוף, (3) עקב, (4) שימוש, (5) ברכב מנועי, (6) למטרת תחבורה; זוהי ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים.

     

    שנית, וככל שהאירוע אינו נכנס תחת ההגדרה הבסיסית, יש לבחון אם המקרה נופל תחת אחת משלוש החזקות החלוטות המרבות שנקבעו: התפוצצות או התלקחות של הרכב בשל רכיב או חומר אחר החיוני לכושר נסיעתו, מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או ניצול הכח המכני של הרכב בנסיבות המפורטות בסעיף.

     

    לבסוף, ככל שהאירוע נופל תחת ההגדרה הבסיסית או אחת החזקות המרבות, יש להוסיף ולבחון אם האירוע לא נופל בגדר החזקה הממעטת, לאמור אם אין מדובר במאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כי אז אין האירוע מהווה תאונת דרכים.

     

11. כאמור, התובע טען לתחולת חוק הפיצויים כשהוא נסמך על ההגדרה הבסיסית של המונח "תאונת דרכים". הנתבעת אינה חולקת על התקיימות היסוד של שימוש ברכב למטרות תחבורה. המחלוקת בין הצדדים נטושה סביב המשמעות שיש ליתן ליסוד "עקב", המצביע על הצורך בקשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין המאורע שגרם לנזק הגוף לבין השימוש ברכב מנועי. השאלה הינה אפוא, אם מתקיים הקשר הסיבתי הדרוש בין השימוש ברכב לבין האירוע והנזק שנגרם לתובע.

     

    קשר סיבתי עובדתי

     

12. הקשר הסיבתי עובדתי נוגע לזיקה בין השימוש ברכב למטרות תחבורה לבין אירוע הנזק שנגרם לתובע, והכוונה היא לפן העובדתי בלבד. המבחן לקיומו של קשר סיבתי עובדתי הוא הסיבה שבלעדיה אין. במילים אחרות, האם אלמלא השימוש ברכב למטרות תחבורה, לא היה נגרם נזק (ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844 (1988)).

    הסיבתיות העובדתית עניינה בזיקה בין גורם פלוני לבין התוצאה המזיקה, ובענייננו בזיקה שבין השימוש ברכב למטרות תחבורה לבין נזק הגוף.

13. על אף שנדמה כי הקושיה העיקרית, בנסיבות בהן עסקינן, נוגעת לקשר הסיבתי משפטי, סבורתני כי קיימת בעייתיות גם בקשר הסיבתי עובדתי, שכן התובע עצמו טוען כי הרכב התפוצץ לאחר שהדליק סגריה ובשל הגז שדלף בחלל הרכב ולמעשה הדבר אירע ללא קשר לנסיעה ברכב או השימוש בו, גם אם זה היה למטרות תחבורה. במלים אחרות, לא ניתן לומר כי אלמלא הנסיעה ברכב לא היה מתרחש הפיצוץ, שכן גם אם התובע עמד מחוץ לרכב או רק ישב בו, מבלי שזה היה בנסיעה, והדליק סיגריה, הפיצוץ היה נגרם.

     

14. בשונה מהחוליה של הקשר הסיבתי משפטי, שאלת הקשר הסיבתי עובדתי לא זכתה לדיון נרחב בפסיקה ואף במרבית פסקי הדין שדנו במקרים "הקשים" בשאלת הקשר הסיבתי, נקבע כי מתקיים קשר סיבתי עובדתי, להבדיל ממשפטי. כך גם, בדומה למקרה שלנו, באותם מקרים שהתרחשו ברכב מבלי שהיה להם קשר לטיב הרכב, לאביזר מאביזריו או למצב הדרך וסיכוניה. בפסה"ד שניתן בדנ"א 4015/99 - רותם חברה לביטוח בע"מ נ' נאסיף מזאוי, פ"ד נז(3) (להלן: "פס"ד מזאוי") מנה כב' השופט אור מספר מקרים תחת אותה מסגרת: אדם העולה לרכב עם כלב, ועקב התרשלות בשמירתו נושך הכלב נוסע אחר שיושב ברכב; ילד עולה לרכב עם נחש ארסי הנתון בתוך קופסה, ועקב התרשלותו משתחרר הנחש מהקופסה ומכיש נוסע ואדם הנושא וירוס מידבק של שפעת קשה יושב ברכב, ועיטושיו ושיעוליו גורמים להדבקת נוסעים אחרים באותו וירוס. בכולם סבר ביהמ"ש כי מתקיים קשר סיבתי עובדתי, ואולם חרף קווי הדמיון הכלליים בין מקרים אלה למקרה כאן, אני סבורה כי ענייננו שונה. ניתן לומר כי בכל אותם מקרים, הנפגע נקלע לאירוע המזיק שהתרחש ברכב בשל גורם אחר שהיה בו, גורם שלנפגע לא היתה כל שליטה עליו. כך אותו כלב שנשך את הנפגע ברכב, הנחש שהשתחרר והאחר שהתעטש. אלמלא נסע הנפגע ברכב בזמן שהתרחשו אותם אירועים, הוא לא היה נפגע. במקרה כאן, לעומת זאת, הפגיעה עצמה אירעה עקב התפוצצות הרכב עם ובקשר להדלקת סיגריה ע"י הנפגע עצמו; זוהי הסיבה הישירה לאירוע הנזק ומכאן שיותר נכון לומר כי אלמלא עישן התובע את הסיגריה לא היה נגרם פיצוץ.

     

15. מנקודת מבט נוספת, ניתן לבסס את ההבחנה בין אותם מקרים למקרה כאן, בכל הנוגע לקשר הסיבתי עובדתי, בהישען על העובדה כי התאונה שנדונה בפס"ד מזאוי היתה לפני תיקון מספר 8 לחוק הפיצויים, אז למעשה רכיב הקשר הסיבתי עובדתי התקיים גם במקרים בהם המטרה התחבורתית של השימוש ברכב היתה אגבית לנזק.

     

16. בהקשר זה אפנה לפסה"ד שניתן בע"א 8238/14 ג'לאל מרוח סילאוי נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ, שם ייחד כב' השופט עמית מספר מלים לשאלת הקשר הסיבתי עובדתי לאחר תיקון מספר 8. לפי גישתו של השופט עמית, אם בעבר שימש המבחן התעברותי לצורך ביסוסו של קשר סיבתי משפטי, הרי שלאחר התיקון משמש מבחן זה לצורך ביסוסו של קשר סיבתי עובדתי.

     

    מנגד –הוסיף השופט עמית- ניתן לטעון כי המילים "למטרות תחבורה" בהגדרה הבסיסית באו לתחום ולגדור את הקשר הסיבתי-משפטי, בעוד הקשר הסיבתי-עובדתי נבחן רק על פי אמת מידה אחת והיא, האם האירוע התרחש תוך כדי שימוש ברכב מנועי.

    אציין כי אותו פס"ד עסק בהתפוצצות מטען חבלה שהוצמד לרכב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי במקרה זה קיים קשר סיבתי עובדתי, אם כי לא משפטי הואיל ומבחן הסיכון התחבורתי במשולב עם מבחן השכל הישר מובילים למסקנה כי הרכב שימש כ"זירה" בלבד. מכאן, נקבע כי אין מדובר בתאונת דרכים לפי החוק.

    תוצאה זו אושרה בביהמ"ש העליון, אם כי כב' השופט עמית העלה הרהור שמא גם הקשר סיבתי עובדתי לא מתקיים. כך הובאו הדברים בלשונו "בענייננו, המערער נסע ברכב עת התפוצץ המטען. אין חולק כי נסיעה ברכב עונה להגדרת "שימוש ברכב למטרת תחבורה", ואין חולק כי נגרמו למערער נזקי גוף. אולם, התפוצצות המטען, ונזקי הגוף שנגרמו כתוצאה מכך, לא אירעו בעקבות השימוש ברכב למטרת תחבורה בבחינת הסיבה בלעדיה אין. המטען הופעל בשלט רחוק, ללא קשר לנסיעה ברכב. ההפעלה מרחוק של המטען יכולה הייתה להיעשות בכל שלב שהוא, גם כאשר השימוש אינו למטרת תחבורה (לדוגמה, כאשר המערער ממתין בתוך הרכב, עומד ליד הרכב, שוטף את הרכב וכיוצ"ב). במקרה דנן, היחס בין השימוש לבין הנזק אינו יחס של סיבתיות (causality), אלא יחס מקרי (coincidence)".

    אם נלך לפי גישה זו, ודאי שהמסקנה היא כי בענייננו לא מתקיים קשר סיבתי עובדתי מהסיבות שפורטו לעיל.

     

17. זה המקום להדגיש כי התובע לא טען בתביעה וגם לא בתצהיר כי הנסיעה ברכב היא זו שהביאה לדליפת הגז ולמעשה לא הוכחה כל זיקה עובדתית בין הנסיעה ברכב לבין דליפת הגז. הטענה בסיכומים לפיה, בהנחה כי האמגזית היתה תקינה, אזי סביר להניח כי בזמן הנסיעה נגרם נזק לבלון הגז שהביא להשתחררות הגז ממנו, היא טענה שלא עלתה קודם לכן וודאי שלא הוכחה. לא הוכח כי האמגזית היתה תקינה (ואין כל סיבה להניח זאת), לא הוכח כי 'ברז' הגז נסגר היטב בטרם הונחה ברכב, לא הוכח כמה זמן היתה שם ואם הדליפה לא היתה קשורה לכל גורם אחר ולא הובאה כל ראייה או חוות דעת בעניין. בהעדר מסד עובדתי בהקשר זה, ברור שלא ניתן לקבוע, גם לא במונחים של סבירות והסתברות, כי הנסיעה ברכב היא שגרמה או הביאה לדליפה הגז. אדרבא, מטענת התובע בתצהיר ומטענות בא כוחו בקדם המשפט, ניתן להבין כי הגז דלף מהבלון לפני שהתובע עלה לרכב והחל בנסיעה.

     

    מכאן, אני סבורה כי לא מתקיים קשר סיבתי עובדתי. בכל מקרה, וגם אם טועה אני במסקנה זו, אני קובעת לא מתקיים בענייננו קשר סיבתי משפטי, כמפורט להלן.

     

    קשר סיבתי משפטי

     

18. המבחן לקביעת קשר סיבתי משפטי, לאחר תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים, הינו מבחן הסיכון התחבורתי תוך שילוב מבחן השכל הישר. מבחן הסיכון מתוחם על ידי מבחן השכל הישר, ויש להוכיח כי השימוש ברכב מנועי אכן תרם תרומה רלוונטי ממשית כלשהי להתרחשות הנזק.

     

    על-מנת שנזק ייגרם עקב שימוש ברכב מנועי, נדרש כי נקודת המגע בין השימוש והסיכון לא תסתכם ב"הזדמנות" בלבד. קשר סיבתי יישלל מקום שההתנהגות בו תורמת לאירוע גורם הנזק רק במונחים של הימצאות הניזוק ברכב מבחינת הזמן והמקום, אך לא משום בחינה רלוונטית אחרת לעניין שימוש ברכב. (ראו פס"ד מזאוי שאוזכר לעיל - הדברים נבחנו בעניין מזאוי על פי המצב החוקי טרם תיקון מס' 8, אך הם יפים גם לענייננו).

     

    בבחינת הסיכון התחבורתי יש לבחון אם הנזק הוא בתחום הסיכון הרלוונטי שהפעילות ברכב יצרה ובגינה החוק ביקש להטיל אחריות. לא אחת נקבע כי הסיכונים המקיימים את הקשר הסיבתי המשפטי הם אלה שמאופיינים בכך שהם טמונים ברכב מעצם טיבו וטבעו או שהם קשורים בסיכונים אופייניים לשימוש ברכב.

     

19. לצד המבחנים הנזכרים עומד לו מבחן נוסף - מבחן הזירה, שהתפתח בפסיקה כמבחן עזר למקרי גבול קשים, ואשר נועד להפיג את הערפל המשפטי ולסייע לתחום את גבולות הקשר הסיבתי-משפטי לנסיבות בהן אין הרכב משמש אך ורק זירה לאירוע, אלא מהווה גורם ממשי במסגרתו (ראו: ריבלין, תאונת הדרכים, מהדורה רביעית, עמ' 218).

     

    לצורך בחינת השאלה אם השימוש ברכב גרם לנזק גופני אם לאו, יש להבדיל בין תרומה מקרית לבין תרומה רלוונטית.

     

    עמד על כך כב' השופט אור בפסק דין מזאוי:

    "'הנני סבור כי 'מבחן הזירה' – דהיינו – המבחן אם הרכב שימש רק כזירה לאירוע או האם השימוש בו גרם לאירוע המזיק – אינו מסתמך על האבחנה אם מדובר במעשה מכוון או רשלני, מצב הרכב בעת קרות הנזק, זוית ואופן הפגיעה וכיוצא באלה. נקודת המבט היא רחבה יותר והיא בוחנת, על פי מבחן השכל הישר, האם השימוש שנעשה הרכב תרם באופן רלבנטי ממשי לקרות הנזק. רק אם התשובה לכך חיובית, נאמר שקיים קשר סיבתי מבחינה משפטית בין השימוש ברכב לבין נזק הגוף שנגרם. ודוק, אין מבחן השכל הישר בא להמיר את מבחן הסיכון, אלא להגמישו ולהתאימו למקרי גבול קשים..." פס"ד מאזוי, עמ' 162.

20. באותו מקרה, דובר בחייל שהחזיק נשק ברכב נוסע. החייל נגע בהדק שלא עקב טלטולי הרכב, ונפלט כדור אשר פגע בתובע. בערעור שהוגש לבית המשפט העליון נקבע כי האירוע הוא תאונת דרכים כהגדרתה בחוק טרם תיקון מספר 8. בדיון הנוסף הוחלט ברוב דעות, כי המקרה אינו עונה על הגדרת תאונת דרכים.

     

    בית המשפט קבע שם:

     

    "אכן, במקרים שבהם לא היה ניתן לאתר קשר רלוונטי כלשהו בין התרחשות הנזק לשימוש ברכב, נפסק כי אין מדובר בתאונת דרכים. כך נקבע כי גרימת נזקים עקב מעשי רשלנות שאינם קשורים למצב הרכב או למצב הדרך, כגון פגיעות לא מכוונות ביושבי הרכב, אינה בגדר תאונת דרכים. דומה כי הטעם העומד ביסוד מסקנה זו הוא שסיכונים אלה אינם מיוחדים לעוברי דרכים, והם יכולים להתרחש בכל מקום שנמצאים בו בני-אדם באותה מידת שכיחות.

    .....

    במקרה דנן נגרם למשיב נזק בהיותו בתוך רכב עקב פליטה רשלנית של כדור מרובה שהוחזק על-ידי נוסע אחר. מבחינה קטגורית, משתייכת סיטואציה זו הן לקטגוריית המעשים הבלתי מכוונים הן למקרים של הובלת מטען במצב שבו הרכב מצוי בתנועה והפגיעה מתרחשת בתוכו. אולם כפי שהובהר לעיל, לסיווגים אלה אין חשיבות רבה, שכן השאלה המכרעת היא אם השימוש ברכב תרם תרומה רלוונטית ממשית לקרות הנזק.

    .....

    אדם עולה לרכב עם כלב, ועקב התרשלות בשמירתו נושך הכלב נוסע אחר שיושב ברכב; ילד עולה לרכב עם נחש ארסי הנתון בתוך קופסה, ועקב התרשלותו משתחרר הנחש מהקופסה ומכיש נוסע; אדם הנושא וירוס מידבק של שפעת קשה יושב ברכב, ועיטושיו ושיעוליו גורמים להדבקת נוסעים אחרים באותו וירוס.

    ...

    לדעתי, אף באחד מהמקרים שנמנו לעיל, כולל המקרה דנן, לא נגרם הנזק עקב "שימוש ברכב מנועי" כמשמעותו בחוק. מבחן השכל הישר תוחם בהקשר זה את מבחן הסיכון. על-פי מבחן זה נשאלת השאלה אם השימוש ברכב תרם תרומה רלוונטית ממשית להתרחשות הנזק. בכל המקרים המתוארים לעיל, כולל המקרה של פליטה בלתי מכוונת של כדור מנשק שלא עקב מצב הדרך או טלטול המכונית, השימוש ברכב לא תרם תרומה רלוונטית כלשהי לנזק שנגרם. עצם נוכחותם של הנוסעים ברכב היא לבדה אינה תרומה כזו. נשיכת כלב, הכשת נחש, הידבקות בווירוסים ופליטת כדור אינם סיכונים האופייניים לנסיעה ברכב ואינם נכללים עם הסיכונים של שימוש ברכב. הם יכולים להתרחש באותה מידת שכיחות בכל מקום – במסעדה, בבית, במוזאון, כמו ברכב".

     

21. במקרה של פסק דין אבראהים יונאן שאוזכר לעיל, נדון מקרה בו נפגעו התובעים מסלעים שפגעו בהם שעה שנסעו במכוניתם, לאחר 'שעפו' מעוצמת פיצוץ יזום שנערך ע"י מי שעסק בביצוע עבודות סלילה בתוואי כביש, שטרם הוכשר לנסיעת רכבים, והמרוחק כ – 200 מטר ממקום הפגיעה.

     

    ביהמ"ש העליון קבע כי אין מדובר בתאונת דרכים ומעבר למבחנים שצוינו לעיל לבחינת הקשר הסיבתי, הוסיף מבחן עזר נוסף, של הגורם המתערב הזר, ובלשונו של ביהמ"ש : "... נראה, כי הרכב בו נהגו המשיבים 1 ו-2 היוה רק זירה לאירוע, וזאת כיוון שלא ניתן לאתר קשר רלבנטי ממשי בין התרחשות הנזק לשימוש ברכב; סיכון מעין זה אינו מיוחד לעוברי דרכים, והוא יכול להתרחש בכל מקום בו מצויים בני אדם. אולם מסענו המשפטי אינו מסתיים בנקודה זו, שכן עלול לטעון הטוען כי השימוש ברכב היוה "גורם ממשי" באירוע, שהוא מעבר לזמן ומקום, ובלעדיו לא היה האירוע מתרחש כפי שהתרחש. לטעמי ניתן לטעון לכל היותר כי מהירות הנסיעה – ואין לפנינו פרטים על כך – יכלה להגביר את חומרת הנזק, אך דבר זה אינו משליך על עצם המאורע גורם הנזק, קרי, פגיעת הסלעים ברכב. חוזרים אנו איפוא לכך שאין המדובר בסיכון האופייני לעוברי דרכים ככאלה. מכל מקום, במקרים מסוימים - מקרי גבול קשים - ניתן לצמצם את חוסר הבהירות על-ידי מבחן החלופי; ענייננו הוא, דומה כי מקום בו מעורב באירוע אלמנט זר שהשכיחות למעורבותו באירועים מעין אלה נמוכה מאוד ונדירה, ואינה שונה ממעורבותו האפשרית בזירות אחרות, אין המדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים" שם בעמוד 14.

     

    עוד נקבע "התערבותו של גורם זר תנתק את הקשר הסיבתי אם אינה מהווה מימוש של סיכון; "זרות" הגורם המתערב היא ביחס למכלול התחבורתי בו התרחש האירוע, קרי, הרכיב הנתפס כ"זר" או מחוללו של רכיב זה אינם חלק אינטגרלי מהסביבה התעבורתית שבו עושה הרכב את דרכו. ככל שייעוד הגורם המתערב או מחוללו, כפי שהתבטא באירוע, הוא תחבורתי, הריהו מהווה חלק מן המכלול התחבורתי, ולפיכך חלק מן הסיכון שבשימוש ברכב, תהא שכיחות הגורם המתערב באשר תהא. ודוק: מחוללו של האלמנט המתערב צריך שיהא בדרכו של הרכב המעורב באירוע, גם במובן של שולי הדרך, שאם לא כן, אינו נופל בגדר הסיכון שבשימוש ברכב המעורב", שם עמוד 16.

     

22. על פי גישה זו, אבן הבוחן למעשה היא ההסתברות ששימוש ברכב למטרות תחבורה יוביל לתהליך גרימה שסופו בנזק נשוא התביעה, שעה שהסתברות זו עומדת ביחס ישיר להסתברותם של שני סוגי החוליות האחרות בתהליך הגרימה, קרי, מעשיהם של אחרים ונסיבות אובייקטיביות.

     

    ככל שהיה מעורב בו אלמנט זר, אשר השכיחות למעורבותו באירועים מעין אלה נמוכה מאוד, ואינה גבוהה ממעורבותו בזירות אחרות, ייראה האירוע כאירוע נזיקי שאינו תאונת דרכים, אף אם נעשה שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה.

     

    מפסה"ד עולה כי התנאים של ה"זרות" והשכיחות, הם בבחינת כלים שלובים: כאשר השכיחות נמוכה אך מדובר בגורם שאיננו זר למכלול התחבורתי, יוכר הקשר הסיבתי המשפטי, וכך גם מקום שבו הגורם הוא זר למכלול התחבורתי אך שכיחותו גבוהה.

     

    בית המשפט קבע באותו מקרה כי הסלעים ומקורם אינם מהווים חלק אינטגרלי מן המכלול התחבורתי שבדרכם של הנפגעים. מדובר באלמנט זר לסביבה התעבורתית. הסיכוי שאירוע מעין זה התרחש בעבר, ולחלופין יישנה בעתיד, הוא קטן מאוד וההסתברות שהסלעים ינחתו בכביש זהה להסתברות שהסלעים ינחתו בשכונת מגורים, או בכל מקום אחר. על כן נקבע כי אין המדובר בסיכון ייחודי לעוברי דרכים הנובע משימוש ברכב.

    לציין כי עתירה לדיון נוסף בפסק הדין נדחתה (דנ"א 9634/06 חברת זלמן בראשי ואחיו בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ).

     

23. לאחר שהרחבתי בסקירת הפסיקה, המסקנה המתבקשת היא כי לא מתקיים בענייננו קשר סיבתי משפטי. התפוצצות הרכב והנזק שנגרם לתובע עקב כך, אינם תוצאה של סיכון הטמון ברכב מעצם טיבו ואינם תוצאה של סיכון האופייני לשימוש ברכב. משלא נטען, וממילא לא הוכח, כי דליפת הגז היתה קשורה לנסיעה ברכב, אזי לא ניתן לקשור בין השימוש ברכב לבין אירוע ההתפוצצות ולא ניתן לטעון כי הנסיעה ברכב תרמה באופן רלוונטי וממשי לקרות הנזק.

     

    הטענה ל'גרימת נזק' לבלון הגז עקב הנסיעה הינה טענה עובדתית המצריכה הוכחה ובכל מקרה מדובר בטענה שלא נטענה בתביעה וגם לא בתצהיר הנסיבות. התובע טען כי בלון הגז נשכח ברכב ולא מן הנמנע כי הגז דלף מהבלון עוד לפני תחילת הנסיעה וללא קשר אליה.

     

    הקשר בין השימוש ברכב למטרות תחבורה לבין האירוע הינו מקרי לחלוטין, שכן האירוע יכל להתרחש באותה מידה לאחר הדלקת סיגריה ברכב, גם בזמן ישיבה סתם בו וללא נסיעה וייתכן מצב בו הבלון היה מתפוצץ, עם הדלקת סיגריה, גם אם היה בתוך אחד מחדרי הבית, בתוך מחסן או בתוך כל מקום סגור אחר. הרכב שימש למעשה אך כזירה לאירוע ככל זירה אחרת והאירוע לא נגרם "עקב" השימוש ברכב. הסיבה הישירה להתפוצצות הרכב אינה קשורה כלל לסיכונים הנובעים מהרכב עצמו או מהשימוש בו.

     

24. התובע טען כי התפוצצות הרכב בנסיבות דנא היא בגדר "סיכון תחבורתי" נוכח ריבוי מקרים אלה. בטענה זו אין ממש ואין בסיס עובדתי לטענה בדבר ריבוי מקרים של דליפת גז מבלון גז, דווקא ברכבים, להבדיל מכל מקום אחר. שכיחות אירועי התפוצצות רכב בשל דליפת גז מאמגזית שהונחה ברכב לשימוש מזדמן אינה גבוה ואינה שונה מהתפוצצות האמגזית בשל דליפת גז, בכל זירה אחרת.

     

    ראו בעניין זה דבריו של ביהמ"ש העליון בע"א 342/02 אלפורן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (18.9.02), לפיהם "מקום בו מעורב אלמנט זר שהשכיחות למעורבותו באירועים אלה, נמוכה מאוד ונדירה, ואינה שונה ממעורבותו האפשרית בזירות אחרות, אין המדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים".

     

    ויוטעם כי העובדה שהתאונה ארעה בחלל סגור של הרכב אינה מובילה למסקנה אוטומטית שעסקינן בתאונת דרכים, וזאת כל עוד לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין השימוש ברכב לבין הנזק שנגרם. בהקשר זה אפנה לפסק הדין ברע"א 3762/11 עיזבון המנוחה רחימי נ' חריזי (16.1.12), שם נטען כי מותה של פעוטה שנשכחה ברכב הסעות למשך שעות ארוכות מהווה תאונת דרכים לפי חוק הפיצויים. אומנם התביעה שם נדחתה בשל אי התקיימות התנאי של "שימוש" ברכב, אם כי ביהמ"ש הוסיף "למעלה מן הדרוש ניתן לסבור כי עצם העובדה שהמנוחה הייתה מצויה דווקא באוטובוס סגור במשך כתשע שעות ולא בכל חלל סגור אחר אינה הופכת את האירוע לתאונת דרכים בהיעדר קשר סיבתי משפטי בין השימוש (אפילו היה כזה) לבין התוצאה".

     

25. למעשה, האירוע בו אנו עוסקים דומה בנסיבותיו לנסיבות שנבחנו בפס"ד מזאוי שבחן מקרה של כדור שנפלט מנשק של חייל שנסע ברכב, שלא עקב טלטולי הרכב. בענייננו אנו, כמו באותו מקרה, הסיכון שהתעורר והתממש אינו מיוחד לעוברי דרכים והוא יכול להתרחש בכל מקום בו מצויים אמגזית ובני אדם. השכיחות לאירוע מקרה זה ברכב אינה שונה מהשכיחות לאירועו בכל מקום אחר, בעיקר מקום סגור. מדובר בסיכון שאינו כרוך בשימוש ברכב והאירוע אינו מתיישב עם ההגדרה והמשמעות היומיומית הפשוטה בעיני הציבור של המושג "תאונת דרכים" (ראו בענין זה דברי ביהמ"ש ברע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ).

     

26. משהגעתי כאן ובזיקה לטיעוני התובע באשר לשיקולי מדיניות, אדגיש כי אין בתכלית החוק הסוציאלית כדי להכניס לתוכו מקרים שאינם בגדר תאונת דרכים וכעקרון ניתן להצביע, כפי שטענה הנתבעת בצדק, על גישה פרשנית מצמצמת של בית המשפט העליון, ושל הערכאות השונות עקב כך, בכל הנוגע להגדרת "תאונת דרכים" ומקרים שהוכרו בעבר כבאים תחת ההגדרה של תאונת דרכים, אינם נחשבים כאלה היום. כך נקבע כי שימושי לוואי שאינם חלק טבעי ואינטגרלי מהמונח "נסיעה ברכב", ואשר אינם נזכרים במפורש בחוק, אינם באים בגדרו של החוק לאחר תיקון מס' 8 (רע"א 9112/06 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי). נקבע כי אין עוד נפקות להבחנה בין 'שימוש עיקרי' ל'שימוש לוואי', שכן ההבחנה היום היא בין דרכי שימוש הכלולות ברשימה הסגורה של 'דרכי השימוש בחוק לבין אלה שאינן בה (רע"א 9084/05 אג"ד בע"מ נ' ינטל). ראו גם את המדיניות המצמצמת ברע"א 3762/11 עיזבון המנוחה רחימי נ' חריזי, שאוזכר לעיל ופסק דינו של ביהמ"ש העליון (כב' השופטת וילנר) מהעת האחרונה ברע"א 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני.

     

27. לאור האמור, ובהעדר קשר סיבתי בין השימוש שעשה התובע ברכב לבין האירוע, אני סבורה כי האירוע לא נכנס תחת ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים.

     

    למרות שניתן היה לסיים את פסק הדין כאן, נוכח טענת התובע לתחולת ההגדרה הבסיסית, אתייחס בתמצית לחזקה המרבה הראשונה, הנוגעת להתפוצצות רכיב או חומר חיוני לכושר נסיעתו של הרכב. לטעמי, גם חזקה זו אין בה כדי להושיע את התובע.

     

    תחולת החזקה המרבה

     

28. בפס"ד לסרי הידוע (ע"א 236/81 לסרי נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(3) 705 (1988)) נדון מקרה בו פרצה דליקה כתוצאה מדליפת בלון גז אשר אחזה גם במכונית והביאה לשריפת הדלק שהיה ברכב ומשכך, נקבע כי יש לראות בנזקים שנגרמו כתוצאה של השימוש ברכב. נקבע כי הדליקה שפרצה מחוץ לרכב והציתה אותו היא למעשה התממשות של סיכון ההתקלחות הגלום בכלי הרכב, בין אם הוא חונה ובין אם מצוי בנסיעה, שכן התלקחות דלק במכונית הוא סיכון שכל מכונית נושאת עימה.

     

29. בחזקה המרבה הראשונה בהגדרה של תאונת דרכים, שהינה חזקה הנוגעת להתפוצצות או התלקחות הרכב, ביקש תיקון מס' 8 להשאיר על כנה את ההלכה שנקבעה בפס"ד לסרי. על כן, מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר חיוני לכושר נסיעתו, אפילו אם לא בא האירוע האמור בגדר התנאי של "עקב שימוש ברכב למטרות תחבורה" עשוי לבוא בגדר תאונת דרכים.

     

30. החזקה, כפי שהתפרשה בפסיקה, קובעת כתנאי הכרחי כי ההתפוצצות או ההתלקחות יגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר חיוני לכושר נסיעתו של הרכב. במקרה שהתעורר בע"א 5408/03 אבו קטיפאן נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(6) 433, 433 (2003) פרצה שריפה בזמן שהרכב חנה בשל כך שאחד הילדים שיחק במצית ומשהאש אחזה בבגדי הילדים שישבו במושב האחורי ובריפוד המושב, הרכב התפוצץ. הובהר שם כי חזקה זו הינה חריג למבחן התחבורתי ומכאן ראוי לפרשה באמות מידה זהירות, ונקבע כי תנאי להכרה באירוע כתאונת דרכים הינו שהחומר שגרם להתלקחות או התפוצצות הוא רכיב או חומר החיוני להגשמת כושר התנועה של הרכב:

    "עתה ברור כי העובדה שבענייננו מקור האש הראשוני היה מצית – שהוא גורם שמחוץ לרכב – אינה שוללת כשלעצמה את תחולת החזקה, אולם בד בבד אין היא תנאי מספיק להפעלתה. לוּ למשל הייתה האש שבמצית מציתה את מכל הדלק של הרכב, ברי כי המקרה היה בא בגדר "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק. אלא שלא זה המצב בענייננו. כאן המשחק במצית גרם להתלקחות המושבים והריפוד ולחריכה או שרפה של רכיבים אחרים בתא הנהג, כגון לוח המחוונים.

    .....

    "נראה אפוא כי במסגרת המבחן שקבענו באים הדלק, השמן ואולי גם – בלי לקבוע מסמרות בעניין זה ובלי להתוות רשימה סגורה – מערכת ההצתה, המצבר, המנוע וצמיגי הגלגלים. ואכן, ניתן לשער כי בקווים כלליים, אלה הם הרכיבים והחומרים שעמדו לנגד עיניו של המחוקק בחוקקו את החזקה המרבה".

    נקבע עוד כי:

    "הבחנה זו מחייבת את המסקנה כי לא הרי מקרה שבו אש אוחזת במכל הבנזין, וכתוצאה מכך מתלקחת המכונית או מתפוצצת – נסיבות טיפוסיות להחלת החזקה המרבה – לבין מקרה שבו נדלק ריפוד המושב או רכיב אחר שאינו חיוני לכושר הנסיעה של הרכב, והאש מתפשטת גם לרכיבים אחרים בתא הנהג. מקרה אחרון זה, כעיקרון, אינו בא בגדר החזקה אפילו אם בסופה של השרפה נגרם לרכב נזק המונע את האפשרות לנסוע בו. שרפה זו אמנם אחזה ברכב, אך אין היא שונה, לעניין תחולת החוק, משרפה בבית מגורים או בכל זירה אחרת".

     

31. בפסה"ד שניתן בע"א 4430/12 הכשרת היישוב חב' לביטוח בע"מ נ' אלעסווי (1.7.14), ביהמ"ש עסק בניצוץ שנגרם מקריעת כבלי החשמל של עמוד חשמל שגרם לשריפה של אדי הדלק שברכב וכתוצאה מכך התלקח הרכב. בפסק הדין נקבע כי הרכב נשרף בשל רכיב חיוני, קרי הדלק, וכי השריפה נגרמה מהתלקחות אדי הדלק שנפלטו ממיכל הדלק של הרכב. נקבע כי תנאי הכרחי לתחולת החזקה שבחוק הינו כי ההתפוצצות או ההתלקחות נגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר, חיוני לכושר נסיעתו.

     

32. בנסיבות כאן, נטען כי הרכב התפוצץ לאחר שהתובע הדליק סיגריה ובשל דליפת גז שמקורה בבלון הגז שנשכח ברכב. מקור האש הינו חיצוני ועל פני הדברים נראה כי לא מתקיים התנאי לפיו הרכב התפוצץ בשל "רכיב חיוני לכושר נסיעתו", שכן בלון הגז הינו רכיב זר לרכב ואינו רכיב חיוני לכושר תנועתו ונסיעתו, גם אם בסופו של דבר ההתלקחות גרמה לשריפת כל החלקים ברכב, גם החיוניים לנסיעה מביניהם.

     

    מכאן, אני קובעת כי לא מתקיימת החזקה המרבה הנוגעת להתפוצצות או התלקחות של הרכב בשל רכיב או חומר חיוני לכושר נסיעתו.

    סוף דבר

     

33. לאור המקובץ, אני קובעת כי התאונה אינה מהווה תאונת דרכים עפ"י הגדרתה בחוק ומכאן אני מורה על דחיית התביעה.

     

    אני מחייבת את התובע בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,000 ₪.

     

    המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

     

    ניתן היום, ו' ניסן תש"פ, 31 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.