עטל נ' מדינת ישראל

1. עסקינן בבקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים (עת"א 1407-02-18, כב' השופטים י' בן-חמו, ע' הוד, ח' סבאג) – במסגרתו התקבלה עתירת היועץ המשפטי לממשלה ובוטלה החלטת ועדת השחרורים לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: ועדת השחרורים), לעניין שחרורו המוקדם של המבקש בתנאים (וש"ר 44333-11-17).

הליכים קודמים וטענות הצדדים

2. על פי כתב האישום המתוקן, בו הודה המבקש, בשנת 2013 נזרק לביתו בקבוק תבערה. המבקש חשד כי המתלונן עשה זאת, בשל סכסוך בינו לבין המתלונן ואדם נוסף. נוכח זאת, גמל בליבו המבקש לגרום לאחד מהם נכות, מום או חבלה חמורה. לשם כך הוא הצטייד באקדח וחיכה למועד לפגוע בהם. בשנת 2014 הוא עקב אחרי המתלונן והאדם הנוסף, וכאשר המתלונן הגיע לחניית ביתו – המבקש ירה לעברו לפחות שלושה כדורים. לאחר שהמתלונן נפגע בגבו והחל להימלט – המבקש המשיך לירות לעברו. כתוצאה מהירי המתלונן נפגע באופן קשה, ובין היתר קליע נכנס לגבו באזור הריאות וגרם למספר שברים. כמו כן, נגרמו נזקים לרכבו של המתלונן ולשני רכבים נוספים שחנו לצדו.

          המבקש הורשע, על פי הודאתו, בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); עבירות בנשק לפי סעיף 144(ב) לחוק, וחבלה ברכב, לפי סעיף 413ה לחוק. על המבקש הוטלו 7 שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו ושני מאסרים על תנאי (ראו, תפ"ח 29222-10-13, כב' השופטים ר' שפירא, א' אליקים, ב' טאובר).

3. לקראת ריצוי שני שלישים מתקופת המאסר שנגזרה עליו, פנה המבקש לועדת השחרורים בבקשה לשחרור מוקדם. בהחלטתה, הועדה נתנה משקל לכך שמדובר במאסרו השביעי בפועל של המבקש, כמו גם לעובדה שזו אינה הפעם הראשונה שהוא זוכה לשחרור מוקדם. מן העבר השני, ניתן משקל להליך הטיפולי בו המבקש מתמיד ומצליח, במסגרתו הוטעם כי חל בו שינוי תודעתי משמעותי, למצבו המשפחתי הנוכחי, להיסטוריה המשפחתית המורכבות ולעובדה שנערכה סולחה בין הצדדים. עוד ניתן משקל להמלצות הגורמים המקצועיים השונים, לרבות הרשות לשיקום האסיר, שירות בתי הסוהר והמשטרה. נוכח אלו, הוחלט על שחרורו המוקדם של המבקש בתנאים.

          בעקבות החלטה זו עתר היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט לעניינים מנהליים. עתירה זו התקבלה. הושם דגש בפסק הדין על עברו הפלילי המכביד של המבקש, על כך שהליך השיקום אותו הוא עובר נמצא בחיתוליו, על חומרת העבירות בהן הוא הורשע, על זה שהוא זכה בשחרור מוקדם שלוש פעמים בעבר וחזר לסורו וכן שהמבקש לא היה משולב בסבב חופשות באותה העת. בהתאם, נקבע כי המבקש לא עמד בנטל להוכיח שמסוכנותו אוינה, או לכל הפחות פחתה בצורה משמעותית. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי לגישתו, הועדה התעלמה ממידע מודיעיני המצביע על סכסוכים בין המבקש לבין אסירים אחרים ועל התנהלות שלילית של המבקש במהלך מאסרו; והוטעם כי מידעי המשטרה, הגם שהם משנת 2016 – מחייבים זהירות מיוחדת נוכח חומרתם. לפיכך, נקבע כי החלטת הועדה חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות – באופן המחייב את ביטולה, וכי המבקש לא ישוחרר בשחרור מוקדם.

          בפי המבקש שתי טענות עיקריות: ראשית, הוא גורס כי החלטת בית משפט קמא מבוססת על טעויות עובדתיות מהותיות, אשר השפיעו על תוצאת פסק הדין. בראש ובראשונה המבקש הצביע על כך שבית המשפט המחוזי סבר בפסק דינו כי המבקש שוחרר 3 פעמים שחרור מוקדם – בעוד בפועל מדובר בפעם אחת בלבד. שנית, לטענת המבקש פסק דינו של בית משפט קמא חורג באופן קיצוני מאמות המידה שהתוו להתערבות בשיקול דעתם של גורמים מקצועיים מהסוג בו עסקינן. הוא סבור כי ערכאה קמא בחנה את הסוגיה כערכאת ערעור, ולא במסגרת הביקורת המנהלית, עת היא נכנסה בנעלי הועדה והחליף את שיקול דעתה המקצועי בשלה. לטענת המערער, בנסיבות העניין, ונוכח התשתית הרחבה עליה ביססה הועדה את החלטתה – לא ניתן לטעון כי זו אינה סבירה באופן קיצוני. המשיבה מצידה סומכת ידה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לגישתה, על הבקשה להידחות הן על הסף, משום שהיא אינה מעוררת שאלה החורגת מעניינו של המבקש, והן לגופה.

דיון