עטיה נ' דפראוי

החלטה

לפני בקשת המבקש לדחיית התביעה על הסף, מחמת התיישנות ו/או שהוי, למחיקת כותרת או לחילופין למתן רשות להתגונן. התביעה מושא הבקשה, הינה תביעה להשבת סכום של 90,000 ₪ לידי המשיבה, אשר כנטען בכתב התביעה, ניתנו למבקש כהלוואה, בסמוך לחודש 2/2005 .

טענות המבקש

המבקש טוען כי יש לדחות את התביעה על הסף, מחמת התיישנות ו/או שיהוי. לטענתו, לפי גרסת התובעת, ההלוואה נשוא התביעה ניתנה בחודש 02/2005 או בסמוך מועד לכך, שהינו המועד בו נולדה עילת התביעה, ועל כן, משחלפו 7 שנים אזי התביעה התיישנה.

עוד טען המבקש, כי השיהוי בהגשת התביעה, מביא לכדי השתקת התובעת, במובן השתק מהגשת התביעה, ולכן מטעם זה יש להורות על דחיית התביעה על הסף.

לחילופין, טען המבקש כי התביעה אינה נסמכת על ראשית ראיה בכתב, לא צורף לה כל חוזה בכתב, והתמליל עליו סומכת התביעה מצוטט באופן שבחרה המשיבה לנוחיותה, ואינו משקף את רוח הדברים, ורוח השיחה האמיתי בין הצדדים.

לחילופי חילופין, טען המבקש כי בפיו הגנה אפשרית ולכן יש ליתן לו רשות להתגונן מפני התביעה. לטענתו, פנה יחד עם הגב' רינה שוורץ, לביתה של המשיבה וזאת בתאריך 04.02.2010, והחזיר לה את הסך של 90,000 ₪.

תגובת המשיבה

בתגובתה טוענת המשיבה כי, עילת התביעה להשבת ההלוואה הינה מהמועד המיועד להשבה, כאשר מועד זה היה לכל המאוחר בחודש 05/2005, ובשל כך, טרם חלפה תקופת ההתיישנות. מה גם, שלשיטת המבקש, המשיבה לא הזכירה במועד כלשהו כי היא דורשת את הכסף, ולא מיהרה לבקש את פירעון מלוא הסכום, ולכן טרם חלף מועד השבת ההלוואה.

הוסיפה המשיבה וטענה לעניין טענת השיהוי, כי די בטענות המבקש למפגשים שהיו בין הצדדים, וטיב היחסים ביניהם, על מנת לדחות טענת השיהוי.

לעניין הטענה למחיקת כותרת, ציינה המשיבה כי הקלטת, הינה מסמך בכתב, ובכך הוראות תקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 מולאו והתביעה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר.

עוד טענה המשיבה, כי ככל שהמבקש טוען לפירעון ההלוואה, עסקינן בטענת הודאה והדחה, שעל המבקש נטל הראיה להוכיחה. ולכן וככל שתינתן למבקש רשות להתגונן, יש להתנותה בהפקדת מלוא סכום התביעה, או בחלק מהסכום לפי שיקול דעת בית המשפט.

דיון והכרעה

התיישנות

התביעה הנדונה הוגשה כאמור, ביום 13.02.12 מכאן אפוא, שהשאלה שבה יש להכריע תחילה היא, מתי התגבשה עילת התובענה.

חוק ההתיישנות קובע בסעיף 5(1), שתובענה "בשאינו מקרקעין" מתיישנת בחלוף שבע שנים, וסעיף 6 קובע שתקופת ההתיישנות מתחילה "ביום בו נולדה עילת התובענה". המבחן ל"עילת התובענה" לעניין התיישנות הוא "קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש" (פסק-דינה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166 (21.7.2003), בפסקה 8. כן ראו: ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673, 684; ע"א 3319/94 פפר נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה, פ"ד נא(2) 581, 594).

עוד נקבע לעניין זה, כי "לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות אין די בקיומה של זכות מושגית בידי התובע אלא יש צורך בקיומה של עילה קונקרטית, אשר מכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט ולהגיש את תביעתו" (ע"א 1650/00 זיסר הנ"ל).

במילים פשוטות "מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר התגבש בידי התובע 'כוח תביעה' שפירושו כי לתובע עומדת אפשרות של ממש להגיש תביעה ולזכות בסעד המבוקש אם יעמוד בנטל ההוכחה העובדתי ובנטל המשפטי לביסוס תביעתו" (ע"א 2919/07 מדינת ישראל – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל [פורסם בנבו] (19.9.2010), פסקה 39 בפסק-דינו של כבוד השופט י' עמית).

מכאן שאם יימצא שעילת התביעה התגבשה למעלה משבע שנים קודם למועד הגשת התביעה – כך שהתגבשה קודם ליום 13.02.2005 – כי אז המסקנה תהיה שהתביעה הנדונה אמנם התיישנה.

אוסיף עוד כי, אם עסקינן בחיוב שהצדדים קבעו בו מועד קבוע לקיומו (ביום פלוני, בחודש אלמוני, בשנה פלמונית), עילת התביעה מתגבשת בהגיע אותו מועד, ומיום זה מתחילה תקופת ההתיישנות להימנות. במקום שהצדדים קבעו, כי החיוב יקוים "עם דרישה", הרי שכל עוד לא נדרשה הדרישה, לא נולדה אף עילת התביעה ולא מתחיל מירוץ ההתיישנות (ע"א 217/86 מרדכי שכטר נ' אבמץ בע"מ, פ"ד מד(2), 846). כך אף קבע כב' השופט (כתוארו אז) א' ברק בד"נ 32/84 עזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' (BANK (LONDON, פ"ד מד(2), 265 (להלן: "פרשת וויליאמס"):