עטאאללה נ' מדינת ישראל

החלטה

לפיי ערר על החלטת בית משפט השלום (כב' השופטת י. ייטב) בה"ת 41414-05-12, מיום 30.5.12, בה דחתה את בקשת העורר להחזרת רכב תפוס בהתאם לסעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] תשכ"ט – 1969 (להלן- הפקודה).

על פי המפורט בבקשה שהגיש העורר בבית משפט קמא, נתפס הרכב, מסוג מאזדה מ.ר. 87-784-58, לאחר שהרכב שימש למטרת הסעת שוהים בלתי חוקיים בישראל. מאז תפיסת הרכב, הוא מוחזק בתחנת המשטרה. נטען בבית משפט קמא שזכותו הקניינית של בעל הרכב נפגעת בעקבות התפיסה, וכי פניותיו להשבת הרכב נענו בסירוב.

כמו כן טען העורר בבית משפט קמא כי גם אם הייתה הצדקה לתפיסת הרכב מיד עם מעצרו של העורר, הרי שלאור הזמן שחלף מאז, קיימת הצדקה לבחון את האפשרות של "חלופה" לתפיסת הרכב עצמו, בדרך של הפקדה ו/או ערבות.

בהחלטה האמורה של בית משפט קמא נדחו טענותיו של העורר, גם באשר לעצם התפיסה של הרכב וגם באשר לבקשתו לשקול חלופה לתפיסה.

בתגובתה של המשיבה בבית משפט קמא פורט, כי הרכב נתפס ביום 5.5.12 לאחר ששוטרים הבחינו בו כשהוא נוסע בנסיבות מחשידות. צוות השוטרים המשיך בנסיעה בעקבות הרכב, ובסמוך לשדה מיכה הורה לו לעצור. ברכב נמצאו חמישה שוהים בלתי חוקיים. בתגובתה גם פירטה המשיבה שהעורר נתפס בנסיבות דומות של הסעת שוהים בלתי חוקיים בשני אירועים קודמים, האחד ביום 14.3.12, והשני ביום 17.10.11.

באשר לרכב עצמו פירטה המשיבה כי הבעל הרשום של הרכב במשרד הרישוי הינו בן דודו של העורר, שהינו פסול נהיגה, אשר הורשע בעבר בהסעת שוהים בלתי חוקיים ללא אישורים, ואף ריצה עונש מאסר בגין אותה עבירה.

לטענת המשיבה, הרכב נתפס כמוצג מכוח הוראות סעיפים 32 ו- 33 לפקודה, על בסיס החשד שהעורר התכוון להסיע תושבי שטחים בלתי חוקיים; ובאשר לתכלית התפיסה, ציינה המשיבה כי ייעודו הבלעדי של הרכב הינו להסעת תושבי שטחים ללא אישורים, ותכלית התפיסה הינה הפסקת ביצוע העבירה של הסעת שב"חים באמצעותו, כשהנזק הציבורי והצורך להגנה עליו עולה בענייננו עשרות מונים על הנזק הפרטי שנגרם לבעלים של הרכב בעקבות תפיסתו.

בהחלטת בית משפט קמא נדחו טענותיו של העורר אחת לאחת. לדברי בית המשפט, לפי הוראות סעיף 32 לפקודה, המשטרה הייתה רשאית לתפוס את הרכב, כשהעילה לעשות כן נמצאת בקיומו של חשד סביר לכך שנעברה עבירה תוך שימוש באותו רכב, או שעומדים לעבור בו עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך המשפטי. לדעתו של בית משפט קמא, במקרה דנן קיימות כל שלושת העילות האמורות, מאחר שרכב נתפס בעת הסעת שבח"ים, כשהעורר כלל לא הכחיש זאת ולא העלה כל גרסה חלופית; כמו כן, וכמצוין לעיל, העורר נתפס פעמיים נוספות לפני האירוע אשר בו נתפס הרכב, כשהוא מסיע שבח"ים, ולטענת המשיבה, היא אף מתכוונת להגיש כתב אישום בגין מעשים אלו. אי לכך, קיים גם חשד סביר לכך שהרכב היה משמש גם בעתיד לביצוע עבירות דומות.

גם באשר להיות הרכב ראיה פוטנציאלית בהליך המשפטי אשר ינוהל נגד העורר, מציין בית משפט קמא כי בשלב בו עסקינן, מדובר בתחילתה של החקירה, שכן הרכב נתפס אך ביום 5.5.12, ולדברי המשיבה, החקירה טרם הושלמה ופרטים רלבנטיים טרם נחקרו. אי לכך, אין כל וודאות בשלב זה שהרכב לא יהיה דרוש כראיה, או כי בסיומו של ההליך לא יהיה מקום לדרוש את חילוטו הסופי של הרכב.

אומנם, האפשרות של קביעת חלופה לתפיסתו של רכב אכן קיימת, כפי שנקבע בשורה של פסקי דין אשר אליהם מפנה ב"כ העורר המלומד בטיעוניו, ומכתב הערר עולה כי בפני בית משפט זה הוא מתמקד אך ורק בטענה כי בית משפט קמא לא שת ליבו לאלטרנטיבה זו. דא עקא, מעיון בהחלטת בית משפט קמא עולה כי בית המשפט היה ער לאפשרות הזו ואף דן בה מפורשות (סעיפים 18 – 23). במסגרת דיונו של בית משפט קמא בשאלה זו, בה, כאמור, דן בהרחבה, הגיע בית משפט למסקנה כי במקרה דנן יש להעדיף את אינטרס הציבור. למרות חובתו של בית המשפט לערוך איזון בין אינטרס הפרט לבין האינטרס הציבורי, אשר בגדרו על בית המשפט לשקול את העובדה כי טרם הוגש כתב אישום ועל כן טרם ניתנה הכרעת דין כלשהו, כך שמדובר בחשדות בלבד; ובשים לב להוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לפיו מצווה בית המשפט לשמור מכל משמר על זכויותיו הקנייניות של הפרט; ובהתחשב בחובתו של בית המשפט לבחון את המידתיות של התפיסה, בגדרה על בית המשפט לשקול גם את משך זמן התפיסה והצפי לזמן הממושך אשר עדיין עומד לחלוף לפני שבית המשפט יגיע להכרעה באישום לגופו; על אף כל האמור, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי נסיבות המקרה דנן מחייבות כי תינתן עדיפות לאינטרס הציבורי. לדבריו, מדובר אך בשלבים ראשונים של החקירה, והרכב תפוס רק זמן קצר. כמו כן, קיים חשד ממשי לא רק לביצוע העבירה המיוחסת למבקש באותו מקרה שבו נתפס הרכב, אלא גם לכך כי אין המדובר במקרה ראשון או במעידה חד פעמית, אלא בהתנהגות שיטתית, שיש בה כדי להטות את הכף לטובת המשך החזקת התפוס. לשם כך יש להפנות לאמור ברע"פ 1792/99 אלי גאלי נ' משטרת ישראל, פ"ד נג(3) 312, בו העיר בית המשפט העליון כדלקמן:

השאלה הנשאלת היא, אם יש "חלופת-מעצר" לנכס, חלופה שבאמצעותה ניתן להשיג את מטרת המעצר שלא על דרך החזקתו של הנכס בידי המשטרה. עושים אנו האנשה של החפץ – כמו לחפץ חיים וחירות ורצון משל עצמו – ואומרים אנו כי לא נעצור את החפץ – הטהרנים (פוריסטים) יאמרו: לא נשלול נכס מבעליו – אם נוכל למנוע את פגיעתו הרעה שלא על דרך של מעצר. במה דברים אמורים: שיותַר למשטרה להוסיף ולהחזיק בחפץ שנתפס כדי למנוע את פגיעתו הרעה, במקום שתפיסת הנכס הייתה כדי למנוע עבירת עבירה בו. ואילו נכס שנתפס למטרה אחרת – למשל, כדי שישמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה – שיקול זה ששימש בתפיסת הנכס יוסיף וישמש אף לעניין המשך ההחזקה בו. הגיונה של עילת-התפיסה יוסיף וישמש גם לעניין המשך ההחזקה בחפץ. כך נעמת את אינטרס הפרט עם אינטרס הכלל, ונשלול מנכס את חירותו רק במקום שטובת הכלל דורשת כן במפגיע. השאלה הנשאלת היא אפוא שאלה של מידתיות.

לאחר עיון בטיעוני הצדדים, מזה ומזה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. בית משפט קמא בחן היטב וכדבעי את טיעוני העורר, ונימוקיו של בית משפט קמא בדחייתו את הטיעונים הנ"ל מקובלים עלי. בשלב מקדמי זה של החקירה, אין לשלול את האפשרות כי הרכב אכן ישמש כראיה בהליך הפלילי שיתקיים אם וכאשר יוגש כתב אישום, ולאור החשדות הקיימים כלפי העורר לביצוע עבירות דומות זמן קצר יחסית לפני אותו אירוע שבו נתפס הרכב, הרי שקיימת עילה לתפיסתו של הרכב על מנת גם למנוע את האפשרות שתבוצענה בו עבירות נוספות מהסוג אשר בו חשוד במקרה דנן.

כמו כן, ובניגוד לטענתו של ב"כ העורר לפניי, בית המשפט בחן לעומקה את דרישתו של ב"כ העורר כי תישקל האפשרות של חלופה לתפיסת הרכב, והחלטתו של בית משפט קמא לבכר את האינטרס הציבורי על פני האינטרס הקנייני הפרטי של העורר מקובלת עלי והינה התוצאה הנכונה.

אשר על כן, דין הערר להדחות והוא נדחה בזה.

ניתנה היום, ו' אב תשע"ב, 25 יולי 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: