עח"ק 45343-02-15

העוררת הגישה לבית הדין למים ערר, שלישי במספר, נגד דרישת תשלום בגין מכסת הניקוז שהושתה עליה לשנת 2015 בהתאם להוראות סעיף 43א לחוק הניקוז וההגנה מפני שיטפונות, התשי"ח – 1957 (להלן: "החוק"). עררים קודמים הוגשו נגד דרישות תשלום בגין מכסות הניקוז שהושתו על העוררת לשנים 2014 (עח"ק 5183-07-14) ו- 2012 - 2013 (עח"ק 14391-03-13).

הרקע, אשר נסקר גם במסגרת פסקי דין קודמים שניתנו בעררים קודמים שהגישה העוררת, הינו כי העוררת היא אחת מהרשויות המקומיות החברות ברשות ניקוז כרמל (המשיבה 1). חלק מתחום השיפוט של העוררת מצוי בשטח הניקוז של המשיבה 1 וחלקו האחר של שטח השיפוט מצוי בתחום רשות הניקוז קישון. עד לשנת 2011 פעלו העוררת והמשיבה 1 לפי הסכם שתחילתו בשנת 1997, לפיו השטח ברכס הכרמל ומורדותיו המערביים, אשר מימיו מטופלים על ידי העוררת במערכות הניקוז העירוניות, לא ייכלל בשטח שבגינו תחויב העוררת בתשלום לרשות הניקוז. שטחים המתנקזים דרך העיר חיפה לתחומי עירית טירת הכרמל יטופלו על ידי המשיבה 1 והעוררת תישא בעלויות בגין פעולות הניקוז כפי חלקה בהתאם לאופן החישוב המוסכם. ההסכם, אשר חישב את השתתפות העוררת בעלויות הניקוז בנוגע לאזורים שאינם מטופלים על ידי העוררת בלבד על סמך שטח ומספר בתי אב (7,000 דונם וכ- 7,700 בתי אב), כובד על ידי הצדדים עד סוף שנת 2011. בשנת 2012 שינתה המשיבה 1 את שיטת החישוב ובמקום לחייב את העוררת בתשלום לפי מספר בתי אב החלה לחייב לפי מספר תושבים, בהתאם לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, זאת בנוסף לגודל השטח, אשר עודכן גם כן בדרישת התשלום לשנת 2012. שינויים אלה גרמו להגדלת הסכום אותו נדרשה העוררת לשלם.

בערר שהוגש על ידי העוררת נגד דרישת התשלום בגין מכסת הניקוז שהושתה עליה בשנים 2012 - 2013 קבע בית הדין למים במסגרת פסק הדין כי המתווה שהוסכם עליו בין הצדדים הינו תואם את לשון החוק ומתיימר לבטא, ככל האפשר, את מידת התועלת של העוררת מעבודות הניקוז של המשיבה 1, אף שהמשיבה 1 אינה מבצעת את עבודות הניקוז בתחומי העיר חיפה. כן נקבע כי המשיבה 1 החליטה, במליאתה, לשנות את אחד הקריטריונים לחישוב, דבר שנעשה בהתאם לכללים של ההליך המנהלי בדרך של הצגת טענותיה בפני כלל הגורמים החברים במליאת רשות הניקוז ופנייתה לבית הדין נעשתה בלא שמיצתה קודם לכן את ההליך במסגרת הרשות המנהלית. לפיכך, ומשלא נמצא כל פגם בהליך, נקבע כי אין כל פסול בחיוב העוררת בתשלום לפי המכסות שנקבעו על ידי המשיבה 1. לגבי השאלה איזו שיטת חישוב הינה ראויה קבע בית הדין למים כי אין לו סמכות לדון ולהכריע ובית הדין אינו מוסמך לשנות את שיטת החישוב מקום בו השיטה היא סבירה ותואמת את הוראות החוק ובלא שמוצה הליך מנהלי של דיון במליאת רשות הניקוז ולאחר מכן בפניה לשרים האמורים לאשר את אופן מימון פעולת רשויות הניקוז. על פסק הדין בעניין זה תלוי ועומד בפני ביהמ"ש העליון ערעור (ע"א 1715/14).

בערר שהוגש על ידי העוררת נגד דרישת התשלום בגין מכסת הניקוז שהושתה עליה בשנת 2014 טענה העוררת כי בפועל היא ביצעה את רובן המוחלט של פעולות הניקוז בתחומה. כן טענה כי בהתאם לחוק יש לחייבה בהתאם למידת ההנאה והתועלת מפעילות הניקוז ומאחר שהרשות לא מנקזת כלל את רוב תחומה, לא יעלה על הדעת כי תשלם מכסות ניקוז על שטחים אלה. העוררת ביקשה להוכיח כי בתחום השיפוט שלה לא מבצעת המשיבה 1 כמעט כל עבודה וטענה כי פנתה למשיבה 1 בבקשה לקבלת המידע הרלוונטי על עבודותיה אך המשיבה דחתה את הבקשה וטענה שהינה חסרת בסיס. עוד נטען במסגרת הערר הקודם כי הקריטריונים שנקבעו לחיוב הינם שרירותיים ולמעשה הופכים את התשלום למס, זאת בניגוד ללשון החוק המסמיך ותכליתו. נטען עוד כי המשיבה 1 מסרבת לבצע כל בירור עובדתי לגבי הקריטריונים לחיוב וכי בערר לגבי השנים 2012 – 2013 ביקשה העוררת לקיים בירור עובדתי, אך בית הדין למים החליט לפצל את הדיון ולהתחיל לדון בסוגיות העקרוניות, אך בטרם התקיים בירור עובדתי נתן את פסק דינו. הערר נדחה כאשר בית דין זה קבע כי הוא כבר דן באותן שאלות במסגרת הערר הראשון שהוגש. בית הדין ציין כי כפי שנקבע במסגרת הערר הראשון שיטת החישוב על פיה חושבה מכסת הניקוז היא בהתאם ללשון החוק וראויה ורשות הניקוז הייתה רשאית לעדכן באופן חד צדדי את הרכיבים המהווים בסיס לחישוב המכסה, זאת לאור התנהלותה של העוררת, אשר הוזמנה לדיונים בעניין זה ולא טרחה להתייצב ולטעון טענותיה בפני הרשות. גם על פסק דין זה הוגש ערעור לביהמ"ש העליון (ע"א 8559/14) ועניינו אוחד עם הערעור שהוגש על פסק הדין הראשון של בית הדין למים (ע"א 1715/14).

כעת טוענת העוררת נגד מכסת הניקוז שהושתה עליה לשנת 2015. במסגרת הערר מעלה העוררת שתי טענות עיקריות: הטענה הראשונה לפיה מכסת הניקוז שהושתה עליה לשנת 2015 מבוססת על נתונים שגויים בנוגע לשטח ומספר תושבים (כאשר מן הטענה לעניין שטח הנכס הפורמאלי שבתחום רשות הניקוז חזרה בה העוררת מאוחר יותר אך זאת מבלי לפגוע בטענה לגבי השטח שבפועל יש לחייב לאור מידת ההנאה והתועלת. הטענה לגבי מספר התושבים נשארה בעינה); וטענה שנייה לפיה שיטת החיוב אינה תואמת את הוראות החוק ומדובר באותה טענה שהועלתה על ידי העוררת במסגרת העררים הקודמים שהגישה לבית דין זה בשנים קודמות.

באשר לטענה הראשונה של העוררת טוענת המשיבה 1 כי יש לדחות על הסף את הטענה בדבר חישוב מכסת הניקוז על בסיס נתונים שגויים וזאת בשל העובדה שמדובר בטענה המועלית לראשונה במסגרת הערר, מבלי שהעוררת מיצתה את ההליך המנהלי בטרם הגשת הערר. עוד טוענת המשיבה 1 לעניין זה כי יש לדחות את הטענה בדבר חישוב מכסת הניקוז על בסיס נתונים שגויים לגופה שכן העוררת לא הצביעה על מסד נתונים כלשהו שיש בו כדי לבסס טענתה בדבר נתונים שגויים והטענות נטענו בעלמא ללא בסיס. באשר לטענה השנייה של העוררת בדבר שיטת החישוב והיותה מנוגדת לחוק טוענת המשיבה 1 כי יש לדחות טענה זו על הסף מחמת קיומו של השתק פלוגתא, כפי שקבע בית דין זה בפסק דינו בערר לשנת 2014. בנוסף חוזרת המשיבה 1 על טענותיה במסגרת הערר הקודם לפיהן שיטת החישוב תואמת את לשון החוק והינה סבירה.

המשיבה 2, מדינת ישראל, מצטרפת לטענת המשיבה 1 לפיה יש להורות על דחיית טענת העוררת בנוגע לשיטת החיוב והיותה מנוגדת לחוק וזאת מחמת קיומו של השתק פלוגתא.

העוררת טוענת במענה לטענות המשיבה 1 כי בכל הנוגע לרכיבי החיוב נתוני הגבייה המתייחסים לשטח אגן הניקוז ומספר התושבים הינם נתונים עובדתיים שאין קושי לבדקם או לאמתם ואין כל חובה בדין להציג נתונים אלה במליאה עובר להגשת הערר. נטען כי על פי סעיף 43א' לחוק כל שנאמר הוא שבמקרה שיש מחלוקת יש לפנות לשרים והחלטתם תינתן לאחר שימוע. העוררת טוענת כי פנתה לשרים בבקשה לשימוע לגבי דרישת התשלום לשנת 2015 ובקשתה לא זכתה למענה. באשר לטענת המשיבות בדבר השתק פלוגתא בכל הנוגע לשיטת החישוב טוענת העוררת כי סעיף 43א(ד) לחוק קובע כי רשות המקבלת הודעת חיוב חדשה רשאית להגיש ערר לבית הדין למים תוך 30 יום. נטען כי עררים שהוגשו בשנים קודמות אינם מתייחסים להודעה החדשה, מה גם שהועלו טענות עובדתיות חדשות שהמשיבה 1 מתנערת מבדיקתם. נטען כי כל שנת מס עומדת בפני עצמה.

יצוין עוד כי במהלך הדיון שהתקיים לפני בית הדין למים טענו ב"כ העוררת כי קיימות טענות עובדתיות שבית הדין למים לא דן בהן במסגרת העררים הקודמים שהוגשו. נטען כי הטעות הנטענת בפסקי הדין בעררים הקודמים ייתכן שנפלה בשל האופן שבו הוצגו הטענות בפני בית הדין למים. ב"כ המשיבות טענו כי לא נטענו כל טענות חדשות בערר זה ויש לדחות את הערר תוך חזרה על הקביעות שנקבעו בעררים הקודמים. יצוין כי ב"כ העוררות מסכימים להמתין להכרעתו של בית המשפט העליון בערעורים שהוגשו אליו.