עזתי נ' טולדנו

פסק דין

פס"ד זה עניינו בערעור שהוגש ע"י המערער/החייב על החלטתו של כב' רשם ההוצל"פ קבאני, מיום 16.11.11, במהלכו דחה הרשם את טענת המערער/החייב, כי החוב נפרע והורה על המשך התנהלות תיק ההוצל"פ נשוא הבקשה.

החוב נשוא תיק ההוצל"פ מקורו בחוב של החייב למשיב בגין עיסקת מכר של נכס מקרקעין, הבקשה לביצוע הוגשה עוד בשנת 1997. החוב בפתיחת התיק עמד על סך של כ- 81,000 ₪.

החייב שילם סכומים שונים על חשבון התיק בהוצל"פ, ולטענת המערער מדובר בסכום שמסתכם

ב- 73,000 ₪, כאשר סמוך לחודש יולי 2007 הסתכמה יתרת החוב בסך של 68,000 ₪.

לטענת המערער, סמוך לפני חודש יולי 2007 יזם ופנה המנוח לחבר שלו, בשם דני מויאל, שהוא גם מכר ושכן של החייב, בבקשה לתיווך ביניהם לצורך סילוק החוב בתיק ההוצל"פ, וזאת על מנת לקבל סכום חד פעמי במקום תשלומים חודשיים שעמדו עד אז בסכום של 1,000 ₪ לחודש על פי צו פריסה חודשי.

לטענת החייב, לאחר מו"מ והתערבות מר דני מויאל, אשר הניבה פרי, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה יסולק החוב תמורת סכום של 41,500 ₪ בתשלום אחד במזומן (למרות שאין חולק שבתיק ההוצל"פ יתרת הסכום לפרעון גבוהה יותר) הצדדים, דהיינו המערער והמנוח, נפגשו ביום 6.7.07 בשעות הבוקר במשרדו של דני מויאל ובנוכחותו בעיר נהריה. במהלך המפגש שולם סכום מהחייב למנוח בסך של 41,500 ₪ והצדדים ערכו הסכם בכתב יד (ההסכם צורף והוגש לכב' רשם ההוצל"פ), כאשר על פי ההסכם מתחייב המנוח, אשר מאשר את קבלת הסכום במזומן, לסגור את תיק ההוצל"פ בתוך 15 יום.

על הסכם זה חתום גם דני מויאל כעד.

למעשה, הסכם זה הוא שעומד בבסיס הערעור. לטענת המערער, עם עריכת ההסכם הוא סבר שהעניין הסתיים והופתע לקבל מלשכת ההוצל"פ פקודת מאסר כנגדו. לטענתו, מסתבר שהמנוח לא סגר את תיק ההוצל"פ ושנפטר תקופה קצרה ביותר לאחר ההסכם.

המשיב טען באמצעות היורש (טולדנו יוסף) וכן על פי המערער טענה גם גרושתו של המנוח עפ"י כתב הערעור, כי ההסכם מזויף וכי מעולם לא נחתם ע"י המנוח ולמעשה חתימתו שונה באופן בולט ביותר מזו המופיעה על מסמכים אחרים.

בהחלטתו מיום 16.11.11 לא נתן כב' הרשם אמון בעדותו של החייב ובעדותו של העד מטעמו, ולמעשה דחה את טענת "פרעתי".

אדגיש ואציין, כי בימ"ש זה יושב כערכאת ערעור על החלטת כב' הרשם. דהיינו, אין בדעתי להיכנס לממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י כב' הרשם וכן בסוגיות של מהימנות שחזקה על הרשם, כמי ששמע את העדים וכן את בעלי הדין, כאשר מדובר בתיק שהתנהל בפני כב' הרשם במהלך 3 שנים, כי יכול היה להתרשם מהעדויות של בעלי הדין בצורה בלתי אמצעית.

יש בדעתי לנתח ולבדוק את הטענות המשפטיות.

לחייב/המערער בכתב הערעור יש מס' טענות מרכזיות:

1.טענה ראשונה, הינה העובדה שמדובר בהסכם המהווה מסמך בכתב, כמשמעו בפקודת הפרוצדורה העותומאנית ועל כן הדרך לסתור את המסמך בכתב היא באמצעות מסמך בכתב אחר. אין להסתפק בהקשר זה בעדויות בע"פ. בהקשר זה מוסיף החייב את העובדה, כי בניגוד לטענות המשיב, החתימה הנחזית כחתימת המנוח דומה מאוד לחתימתו על מסמכים אחרים, וכי אילו רצה המשיב לסתור ולטעון טענת זיוף, היה עליו לעמוד בנטל ולהגיש חוות דעת גרפולוגית, מתוכה היה לומד כב' הרשם, כי המדובר בחתימתו של המנוח ואין מדובר בחתימה מזויפת כפי שנטען ע"י המשיב.

2.בהקשר זה טוען החייב, כי הנטל משנטענה טענת זיוף ע"י המשיב התהפך ועל המשיב הנטל להוכיח שמדובר בזיוף, דבר שהוא לא עמד בו.

3.החייב טוען, כי הלכה למעשה ניתוח עדויות הצדדים מצביע על כך שלא היו סתירות מהותיות בעדות החייב והעד מטעמו, מר דני מויאל, ואילו דווקא בעדות בן המנוח (המשיב) היו סתירות מהותיות.

4.זאת ועוד, החייב טוען, כי הרשם לא ניתח את החומר הרפואי שהובא בפניו מביה"ח רמב"ם ואשר העיד, כי המנוח היה מאושפז עובר לפטירתו, לרבות אותו יום נטען שבו נחתם ההסכם המדובר בנהריה וכי אין בחומר הרפואי סתירה לכך, כי המנוח יכול היה לעזוב את בי"ח רמב"ם ולהגיע לנהריה לצורך חתימה על אותו הסכם.

על טענות אלה השיב המשיב בהרחבה בכתב ובע"פ בישיבה מיום 25.3.12:

1.לטענת המשיב, לא היה כל צורך בנסיבות תיק זה בבדיקה גרפולוגית והנושא מעולם לא הועלה ע"י המערער/החייב בשום שלב של הדיונים הרבים שבין הצדדים.