עזריה נ' משרד לבטחון פנים/שרות בתי הסוהר

החלטה

לפניי בקשה לסילוק על הסף של התביעה מחמת התיישנותה.

ענייננו בתביעה שהגיש המשיב לתשלום פיצויים בסך של 32,000 ש"ח בגין אי הפחתת 5 ימי מעצר מימי המאסר שהוטלו עליו אגב הרשעתו בפלילים.

לטענת המבקש, התביעה הוגשה ביום 17.4.13 בחלוף למעלה מ – 7 שנים ממועד היווצרות העילה ו/או קרות הנזק שהינו ביום 21.3.05 עת שוחרר המשיב ממאסרו, או לכל המאוחר ביום 31.1.06 ביום בו הגיש לבית המשפט המחוזי את הבקשה להפחתת ימי המעצר מימי המאסר.

המשיב מתנגד לבקשה ולשיטתו מניין הימים לצורך חישוב ההתיישנות אינו מתחיל מיום ששוחרר בפועל מחמת קיצור שליש, אלא מהיום שבו שוחרר סופית (ואינו עוד אסיר על תנאי) היינו- מיום 16.4.06. לפיכך, היות והתביעה הוגשה ביום 14.4.13, טרם חלפה תקופת ההתיישנות.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים ולאחר ששמעתי את גרסתם ביום 2.2.14, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל.

סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958 קובע כי, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה, ומקום שמדובר בתביעת נזיקין, קובע סעיף 89 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) - היום שבו אירע הנזק או היום שבו נתגלה.

המבקש טוען כאמור כי, יש למנות את מרוץ ההתיישנות מיום 31.1.06 במועד בו הגיש המשיב את הבקשה להפחתת ימי המעצר, כי אז, לכל המאוחר ידע על קיום העילה. אין ספק כי, כבר במועד זה ידע המשיב שימי המעצר לא הופחתו לו מימי המאסר, עם זאת אינני סבור כי באותו מועד התגבשה עילת התביעה.

בת"א (חי') 11951-08-12 א' א' נ' פרופ' רבקה כרמי, ניתן ביום 28.10.13 (פורסם בנבו) נקבע כי:

"מרוץ תקופת ההתיישנות מתחיל ביום שבו אילו היה מגיש התובע את תביעתו ומוכיח את כל העובדות המהותיות - היה זוכה בפס"ד. יש צורך בקיומה של עילה קונקרטית, שמכוחה יכול תובע להגיש את תביעתו ולזכות בה ככל שיעמוד בנטל ההוכחה".

בענייננו, אינני מקבל את טענת המבקש מאחר ואיני סבור כי ביום שבו הגיש המשיב את הבקשה להפחתה התגבשה עילת תביעה כלשהי, אינני סבור גם שביום 5.3.06 בו ניתנה החלטת בית המשפט המורה על הפחתת ימי המעצר כמבוקש, קמה למשיב זכות התביעה.

יחד עם זאת, גם לשיטתו של המשיב לפיה יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום שחרורו המקורי (16.4.06), אין מקום שעה שגם אז חלפה לה תקופת ההתיישנות של התביעה שהוגשה ביום 17.4.13.

אעיר כי, אף אם הייתה מוגשת התביעה יום קודם, לפני שתמה תקופת ההתיישנות, יש בהתנהלות המשיב כדי ללמדנו שמלכתחילה לא הייתה הצדקה להגשת התביעה שכן, ההנחה היא שאם תובע לא תבע את זכותו במשך זמן ניכר, הוא מחל על המגיע לו (ראה- עו"ד משה קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי, מהדורה 15, כרך א' (התשס"ז) עמ' 700).

יוצא אם כן כי, אף לשיטת המשיב, אין מנוס מלהורות על דחיית התביעה מחמת התיישנותה.

המשיב יישא בהוצאות המבקש בסך של 600ש"ח אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ז' אדר ב תשע"ד, 09 מרץ 2014, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: