עזרא שרה נ' בטוח לאומי-סניף ירושלים

פסק דין

זהו פס"ד בעניין תביעתה של התובעת להפרשי דמי לידה מהמוסד לביטוח לאומי (להלן גם: המוסד), בגין לידה מיום 12/8/07.

הרקע לתביעה:

א. התובעת, מתגוררת בביתר עילית, ילדה (ולד מת) ב- 12/8/07, וקיבלה דמי לידה. במועד שקיים לגביו מחלוקת, הגישה התובעת תביעה למוסד, להפרשי דמי לידה בשל בונוסים בשכרה.

ביום 13/1/09 קיבלה התובעת הודעה מהמוסד על דחיית תביעתה להפרשים שהגישה. בהודעה נאמר כי:"הנני להודיעך כי תביעתך מ- 13/1/09 להפרשים בדמי לידה נדחתה. לפי סעיף 296 לחוק יש להגיש גימלה תוך 12 חודשים מיום העילה לתביעה. לפיכך אינך זכאית להפרשי גמלה".

3 . המחלוקות בתיק הן: א. מתי הגישה התובעת את התביעה להפרשים.

ב. מהו המועד בו נוצרה עילת התביעה ג. האם כדין נדחתה התביעה בגין שיהוי.

4. דיון:

על פי תצהירה של התובעת, כיוון שמתגוררת בביתר עילית, הגישה את התביעה להפרשים (כמו גם את התביעה המקורית לדמי לידה) באמצעות גב' סימה מתתיהו, עובדת הנתבע, אשר מתגוררת בשכנות להוריה בשכונת בית וגן בירושלים, ובכך חסכה נסיעה מיוחדת לסניף ביטוח הלאומי שבביתר עילית. לדבריה, הדבר היה בתחילת ספטמבר 2008, בסמוך לאחר קבלת תלוש חודש אוגוסט – לו המתינה לצורך הגשת התביעה להפרשים.

עוד הצהירה התובעת כי פנתה לאחר שתביעתה נדחתה, לסימה מתתיהו לברר את העניין, וכי סימה אליהו אמרה לה כי "אני לא זוכרת בדיוק מתי הגשת, אבל ברור שזה היה לפני כמה חודשים".

אמה של התובעת , הגב' דליה פנחס, העידה כי חתנה (בעלה של התובעת) עובד בשכונת בית וגן, ולכן בתה, התובעת, העבירה באמצעותו את הטפסים אליה, כדי שתעבירם לסימה מתתיהו, על מנת שזו תעבירם לנתבע, וכך עשתה. לדבריה, חתנה הביא לה תיקייה מסודרת בתוך "ניילונית" יחד עם כל התלושים (ולא רק שניים כפי שנמצאו יחד עם טופס התביעה). לדבריה (בחקירה החוזרת) דובר ב"מעטפה שמנה" ולא רק בטופס התביעה כפי שהוצג לה בבית הדין.

הגב' סימה מתתיהו העידה בבית הדין. לדבריה, היא נוהגת מפעם לפעם העביר מעטפות של אנשים למוסד לביטוח לאומי, כדי למנוע מהם את הטרחה בהגעה לסניף המוסד, וכי היא אכן מעבירה את הטפסים למחלקות הרלבנטיות על מנת שיטפלו בהם. הדבר נעשה מתוך רצון לסייע לאנשים, שלא יצטרכו להגיע באופן מיוחד לסניף הביטוח הלאומי. העדה לא יכולה הייתה לזכור ספציפית מתי התבקשה להעביר את החומר, או מה היה גודל המעטפה, וציינה כי אמה של התובעת הינה אישה אמינה מאוד, וכי היא סומכת עליה שאם אמרה את מה שאמרה בעדותה – דבריה אמת. העדה הסבירה כי בשל העובדה שהיא עצמה התאלמנה לפני שנה, לאחר 4 שנים של אשפוזים של בעלה, איננה יכולה לזכור דברים ספציפיים, מעבר לעובדה שאכן הועברו דרכה מעטפות לביטוח לאומי, וכי כך עשתה גם לבקשת גב' פנחס. גב' פנחס העידה שביתה אכן ידעה שהיא מגישה את התביעה לאחר סיום השנה, אך עשתה כן בגלל שרצתה להכניס גם את חודש אוגוסט בתביעה להפרשים.

השאלה הנשאלת היא – האם יתכן שמכל סיבה שהיא המעטפה נשארה במוסד ללא טיפול והוחתמה זמן רב אחרי שהתקבלה, למרות שהגיעה למוסד סמוך לאחר קבלתו, והאם יתכן שהחומר שהגיע בפועל ונחתם, היה בה במועד החתימה רק חלק מהחומר שהוגש.

לאחר שמיעת העדויות, ולמרות שנותרה שאלה פתוחה – מה אירע לחומר לאחר שסימה מתתיהו הביאה אותו למוסד – מקובלת עלי עדותה של התובעת כי המתינה עד לקבלת תלוש אוגוסט, וכי מיד עם קבלתו – העבירה את כל התלושים, כולל של חודש אוגוסט 2008, כאמור (התלוש בגינו המתינה). לא מצאתי סתירה של ממש, כפי שנטען על ידי הנתבע, בשאלה מתי בדיוק זה היה - האם בתחילת ספטמבר או מס' ימים לאחר מכן (כשקיבלה את תלוש אוגוסט). מכל מקום – מקובל עלי כי שלוש העדות: התובעת, אמה וגב' מתתיהו – דוברות אמת. הנכון הוא כי גב' מתתיהו לא זכרה את מלוא הפרטים לגבי המעטפה הספציפית, אלא שמקובל עלי כי כשקיבלה את המעטפה העבירה אותה הלאה בתוך המוסד, כפי שנהגה במקרים רבים אחרים. זאת, למרות שבפועל, ומסיבה לא ידועה, המעטפה הוחתמה בפועל רק ב-13/1/09.

אכן, לא בנקל יקבל בית הדין טענה של עובד כי החומר הוחתם בתאריך מאוחר יותר ממועד ההגשה בפועל, אלא שבנסיבותיו של התיק, ולאור העובדה שהעדות עשו רושם מהימן ביותר, מקובל עלי, אף שאין הוכחה בשאלה להיכן בדיוק הגיע החומר עד להחתמתו, כי החומר הועבר עד אמצע ספטמבר, ולא אחרי כן, כיוון התובעת המתינה לתלוש אוגוסט 2008, שם היו לה בונוסים אשר היה בהם כדי לשנות את גובה ההפרשים המגיעים לה. לכן גם מקובלת עלי עדות האם, שהמעטפה הייתה "שמנה יותר" מזו שנמצאה בסופו של דבר, וכי כללה גם את תלוש אוגוסט 2008.

ולעניין השיהוי: כיוון שמקובל עלי כי התובעת הגישה את התביעה עד מחצית ספטמבר, עולה השאלה האם בנסיבות העניין יש לראות בכך שיהוי (כאשר המועד ליצירת העילה הינו מועד הלידה).

בעב"ל 677/08 מראינה ברש – המוסד (להלן: פס"ד ברש), שהוא פסק דין מנחה בענייננו, התבקש בית הדין להשיב על שאלות דומות לשלנו וכך קבע:"סעיף 296(א) לחוק הביטוח הלאומי מורה כך: "כל תביעה לגמלת כסף תוגש למוסד תוך שנים עשר חודשים מהיום בו נוצרה עילת התביעה".בפרשת פשס קבע בית דין זה, כי פנייה למוסד ש"על-פי סוגה, מהותה ותכליתה" מחייבת דיון "בסמוך, בכל האפשר, לאירוע ולמתן החלטה" הינה בבחינת "תביעה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי שלגביה נקבע מועד מוגדר וקצר להגשתה [דב"ע נה/ 38-0 אורי פשס – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כח 269, 275]. עוד נפסק, כי "הפנייה לגבי הפרשי הקצבה, ככל שהם מגיעים, כפופה להוראות החוק בדבר תשלומים רטרואקטיביים" ועל כן הינה בגדר "תביעה" [עב"ל 445/97 יוסף סעיד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד ,35, 39].בהתאם, פנייתה של יולדת למוסד בתביעה לתשלום דמי לידה עונה על הגדרת "תביעה". שכן, על המוסד ליתן החלטתו בזכאותה של מבוטחת לדמי לידה סמוך למועד בו פנתה בדרישה לתשלום. זאת, נוכח תכליתה של גמלת דמי לידה שהיא גמלה מחליפת הכנסה לתקופה מוגבלת בגין פרק הזמן בו היולדת אינה עובדת, או אינה עוסקת במשלח ידה לרגל ההיריון והלידה ...תביעה לתשלום הפרשי לידה, מושא דיונו באה אף בגדר הוראתה של תקנה 9 לתקנות הביטוח הלאומי (הגשת תביעה לגמלה ואופן תשלומה), התשנ"ח - 1998 המורה כי "הודיע מי שמשתלמת לו גמלה, כי נוצרו נסיבות שבגינן הוא זכאי להגדלת הגמלה או לתוספת גמלה, יראו בהודעה תביעה לגמלה או לתוספת גמלה, לפי הענין"... לפיכך, בדין קבע בית הדין האזורי כי דרישת המערערת לתשלום הפרשי דמי לידה הינה תביעה לתוספת גמלה כמשמעותה בתקנה 9 לתקנות בית הדין התביעה להפרשי דמי לידה להידחות, משהוגשה בשיהוי. סעיף 296(א) לחוק הביטוח הלאומי, מחייב הגשת תביעה לגמלת כסף, בתוך 12 חודשים ממועד היווצרות העילה. הוראות סעיף 296 לחוק "אינן מתחום הפרוצדורה או סדרי המינהל, אלא הן בעלות אופי מהותי המגבילות את הזכות לגמלה לתקופה הקבועה בחוק... משכך הוא, בדין נדחתה תביעתה בשל השיהוי בהגשתה, בחלוף שלוש שנים (36 חודשים) מאירוע הלידה - הוא המועד הקובע [וראו: עבל 150/05 המוסד לביטוח לאומי – זיוה אלגלי, [פורסם בנבו], 26.1.06 ]. "בענייננו, המערערת הגישה תביעתה לתוספת גמלה בגין הפרשי דמי לידה בשיהוי ניכר של שלוש שנים ממועד אירוע הלידה. על כן, אין היא זכאית לתשלום הנתבע, כפי שקבע בית הדין האזורי, לאור הוראתו של סעיף 296 לחוק."

עוד הסביר וקבע בית הדין הארצי בעניין ברש כי: "האיחור בהגשת התביעה נזקף לחובתה של התובעת. אין מתקיימות עילות המצדיקות התעלמות מהשהוי, דוגמת העילות המופיעות בחוק ההתיישנות, ואין כל נימוק אחר שהצדיק את אי הגשת התביעה על מלוא הסכום לו הייתה זכאית, במועד, או מיד כשהיה לתובעת התיעוד הנדרש להגשת התביעה לתוספת מלאה" (ההדגשה לא במקור).

בבואנו ליישם את האמור בפס"ד ברש, שהוא פסק הדין המנחה – לעניין שבפנינו, הרי שמכלל לאו אתה שומע הן. דהיינו, מפס"ד ברש, שבו נקבע כי מדובר בתביעה חדשה להפרשים, ושסעיף 296 חל עליו, עולה, כי אילולא היה מדובר בשיהוי כה קיצוני (של שלוש שנים) ואילו היה לה נימוק אחר שמצדיק את אי הגשת התביעה על מלוא סכום התביעה במועד , או מיד כשהיה לתובעת התיעוד הנדרש להגשת התביעה לתוספת מלאה, היה בית הדין פוסק כי היא זכאית להפרשים הנתבעים.

בענייננו – משקבעתי כי התובעת הגישה את תביעתה בסמוך לאחר שקיבלה את תלוש חודש אוגוסט (ולכל המאוחר עד אמצע ספטמבר 2008), ומשהמתינה לתלוש משמעותי זה, ושלחה את החומר בסמוך לאחר קבלת התלוש – קיים "נימוק אחר שהצדיק את אי הגשת התביעה על מלוא הסכום לו הייתה זכאית".