עזרא עליזה נ' לגזיאל יעקב ואח'

פסק דין

כללי

בפני תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "החוק"). התובעת, ילידת 1959, נפגעה בתאונת דרכים ביום 17.8.04 כנוסעת באוטובוס, עת נפלה בתוך האוטובוס. אין מחלוקת על חבות הנתבעים, נהג האוטובוס ומבטחת השימוש בו, לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה בתאונה. המחלוקת היא באשר לגובה הנזק. בתיק נשמעו ראיות.

הנכות הרפואית

לצורך הערכת נכותה הרפואית של התובעת עקב התאונה מונו מומחים רפואיים מטעם בית המשפט בתחומי האורטופדיה והפסיכיאטריה.

ד"ר איתמר אבנטוב מונה כמומחה רפואי בתחום האורטופדי. התובעת התלוננה בפני המומחה על כאבים והגבלות בעמוד השדרה הצווארי והמתני, במיוחד במאמץ, בהרמת משא, בשימוש במדרגות, בעמידה ממושכת, בכיפוף וכאשר אינה מקבלת הידרוטרפיה. היא התלוננה עוד על הקרנת הכאבים לגפה השמאלית התחתונה. במסגרת חוות דעתו מיום 18.7.06 ציין ד"ר אבנטוב כי התובעת סובלת מהגבלת תנועות בעמוד השדרה הצווארי המהווה נכות בת 5% בהתאם לסעיף 37(5)א' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"). ד"ר אבנטוב ציין כי בהתאם לתיעוד הרפואי התובעת עברה תאונה נוספת, ביום 24.8.03, בה נחבלה בעמוד השדרה הצווארי וסביר להניח כי המגבלה שנותרה לאחר התאונה נשוא התובענה היא החמרת מצב קיים. לפיכך, קבע ד"ר אבנטוב, נכותה של התובעת עקב התאונה עומדת על 2.5%. בנוסף, התובעת סובלת מנכות בת 10% בגין הגבלת תנועות עמוד השדרה המתני בהתאם לסעיף 37(7)א' לתקנות הביטוח הלאומי. בתיעוד הרפואי מוזכרים כאבים בגב התחתון עובר לתאונה נשוא התובענה וסביר להניח כי המגבלה שנותרה גם כאן מהווה החמרת מצב קיים. לפיכך, התובעת סובלת מנכות בת 5% עקב התאונה. נכותה המשוקללת בתחום האורטופדי עומדת, אם כן, על 7.37%. הוא קבע כי התובעת סבלה מנכות זמנית בת חודש אחד לאחר התאונה וכן לתקופה נוספת בחודשים ספטמבר 2005 – נובמבר 2005 ופברואר 2006 – מרץ 2006, כחודשיים בכל פעם.

פרופ' אבנר אליצור מונה כמומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי. נכתבו על ידו שתי חוות דעת. במסגרת חוות דעתו הראשונה, מיום 5.11.06, ציין כי התובעת היא ילידת ישראל, נשואה ואם לתשעה ילדים. אביה עבד בבניין ונפטר בגיל 64 מארוע מוחי לאחר שהיה נכה זמן רב. אמה עבדה בניקיון ונפטרה בגיל צעיר ממחלת לב לאחר מחלה ממושכת, כאשר מותה היה חוויה קשה עבור התובעת. התובעת היא השלישית במשפחה חרדית בת שמונה ילדים. היא נישאה בגיל 20. סיימה לימודי הוראה בסמינר. היא עבדה כמורה בבית ספר יסודי. התובעת ציינה בפני המומחה כי לאחר התאונה החלה לסבול מכאבי ראש, קשיי ריכוז וזכרון, מצבי רוח ירודים, פחד לנסוע באוטובוס, נדודי שינה וחלומות שונים לגבי התאונה או מחבלים. היא חזרה לעבודה לאחר התאונה למרות הקשיים אך המשיכה להתלונן על הפרעות קשב וריכוז. היא החלה להיות מטופלת במרפאה לבריאות הנפש. פרופ' אליצור ציין בחוות דעתו הראשונה כי בהתאם לתיק הרפואי התובעת סבלה שנים מידי פעם מכאבי ראש, סחרחורת, נפילות ונדודי שינה. כמו כן סבלה מכאבי חזה חוזרים שיוחסו ללחץ נפשי. לאחר תאונה קודמת מאוגוסט 2003 סבלה מכאבי גב, צוואר וסחרחורת והוגבלה בהיקף הנהיגה. לאחר התאונה נשוא התובענה החלה לסבול מכאבי ראש וקשיים בזכרון אודותם התלוננה כבר בעבר, מתיחות, מצבי רוח ירוידם, נדודי שינה וחלומות סיוט. הבדיקות הנוירולוגיות היו תקינות. בבדיקות נוירוקוגנטיביות נמצאה הפרעה בינונית בתפקודים הפרונטאליים. פרופ' אליצור ציין כי להערכתו מדובר בפגיעת ראש מלווה בחוויה רגשית קשה שלאחריה התפתחה תסמונת מעורבת עם החמרת הקשיים הקוגנטיביים שהיו גם בעבר ותסמינים חלקיים פוסט טראומטיים. פרופ' אליצור קבע כי לתובעת נגרמה נכות נפשית זמנית בשיעור 15% על פי סעיף 34 (ב-ג) לתקנות הביטוח הלאומי, לתקופה של שלוש שנים מהתאונה. הוא ציין כי לאחר שיקבל תיעוד רפואי מהמרפאה לבריאות הנפש, שם טופלה התובעת, ישקול שוב את חוות דעתו.

בחוות דעתו השניה, מיום 28.7.08, ציין, לאחר שבדק שוב את התובעת ועיין בתיעוד רפואי נוסף, כי בבדיקתה מצא כי לא היו קשיים בריכוז ובזיכרון ולא היו הפרעות ברמת ההמשגה וההפשטה. לא היו סימני מתח, אי שקט, חוסר סבלנות או איריטביליות. לא היו סימני נסיגה פסיכו מוטורית, מהלך החשיבה היה סדיר, בתוכן לא היו סימנים של תסמונת פוסט טראומטית. נדודי השינה הם על רקע כאבים ומתיחות ולא על רקע סיוטים. האפקט הדיספורי ללא סימני חרדה או דיכאון, לא היו הפרעות בתפיסה, שיפוט מציאות תקין. פרופ' אליצור סיכם חוות דעתו וקבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בתחום הנפשי בשיעור של 10%. יש להעיר כי במסגרת חוות דעתו השניה, בפרק "תולדות התאונה", הפנה המומחה לתוצאות בדיקה נוירופסיכולוגית שנערכה לתובעת מטעם המוסד לביטוח לאומי, שם גם קיימת התייחסות ליכולת התפקוד של התובעת (עמ' 4 לחוות הדעת, פסקה רביעית). הנתבעת בסיכומיה מפנה לממצאים אלו כאילו מדובר בממצאי בדיקה שנערכה על ידי המומחה המהווים חלק ממסקנותיו, ולא היא. המומחה אינו מאמץ את ממצאי הבדיקה אלא סוקר אותם בלבד. ממצאי בדיקת המומחה מופיעים בפרקים שיוחדו לכך, בדיקה ודיון, בעמודים 5-6 בחוות הדעת.

המומחים הרפואיים לא נחקרו על ידי הצדדים. בהעדר נסיבות מיוחדות איני רואה מקום לא לקבל את קביעותיהם. לאור כך, אני קובעת כי לתובעת נגרמה נכות רפואית צמיתה עקב התאונה בשיעור של % 16.63, כאשר מתוכה 10% בתחום הנפשי ו- 7.37% בתחום האורטופדי.

הפגיעה התפקודית והפסדי השתכרות

הראיות

התובעת מציינת בתצהירה כי בעלה אברך הלומד בישיבה, הם הורים לתשעה ילדים ופרנסת הבית עובר לתאונה הייתה על כתפיה. לכן, ציינה, היא תכננה לעבוד עוד שנים רבות ככל הניתן. עובר לתאונה היא עבדה בשני מקומות עבודה: האחד - מורה ומחנכת, עובדת קבועה של משרד החינוך, אשר לימדה יהדות, מתמטיקה, עברית ולשון, החל מיום 1.9.80. עובר לתאונה עבדה בביה"ס יבנה בנתניה. השני – רכזת בקרן קרב, באותו בית הספר, בי"ס יבנה בנתניה, במשרה חלקית, על פי חוזה העסקה שהתחדש מידי שנה. היא ציינה כי למדה לימודי הכשרה לצורך התמקצעות כמורה למתמטיקה במהלך שלוש שנים לפני התאונה וסיימה את הבחינות במאי 2004. הוצגה תעודת סיום של "מורה מקצועי למתמטיקה בחינוך היסודי" מתאריך 1.9.05. היא ציינה בתצהירה כי היו תקופות בהן עבדה במשרה חלקית כמורה מטעם משרד החינוך, בשל הריונות, לידות ופטירת אמה, אשר עזרה לה בטיפול בילדים. היא הייתה צפויה לשוב לעבודה במשרה מלאה בשנת הלימודים המתחילה ביום 1.9.04, אך שבועיים לפני כן ארעה התאונה. היא חזרה לעבוד כמתוכנן ביום 1.9.04 הן במשרד החינוך והן בקרן קרב. התובעת מציינת בתצהירה כי למרות ניסיונותיה לתפקד באופן רגיל היא לא הצליחה בכך ונעדרה רבות מעבודתה. היא ציינה כי מקרן קרב פוטרה ביום 1.9.05 והחוזה שלה לא חודש. ממשרד החינוך פרשה פרישה מוקדמת לגמלאות ביום 31.8.07, לאחר 24 שנות עבודה. הוצגה החלטת לשכת הבריאות המחוזית של משרד הבריאות מיום 10.5.07 בה נקבע, כי אושרו מסקנות הועדות הרפואיות מיום 18.1.07 ומיום 30.4.07, אשר קבעו כי קיימות סיבות רפואיות מספיקות להפסקת עבודתה של התובעת בשירות המדינה בתפקידה ובכל תפקיד אחר בשרות המדינה וכי נקבעו לה 28% נכות לצרכי גמלאות.

הוצג תיקה האישי של התובעת במשרד החינוך. מתיק זה יש לציין מספר מסמכים ונתונים. ביום 13.6.06 נשלח לתובעת מכתב על "העברה יזומה לקראת שנת הלימודים תשס"ז ממוסד ממ"ד יבנה". במכתב נרשם כי עקב צמצום התקן של המוסד החינוכי בו היא מועסקת היא תועבר למוסד חינוכי אחר. כחודשיים לאחר מכן, ביום 22.8.06, הגישה התובעת בקשה לפרישה מסיבות רפואיות, אשר, כאמור, אושרה. לגבי התקופה שלפני התאונה יש לציין כי בין התאריכים 1.9.94 – 31.8.96 הייתה בחופשה מלאה ללא תשלום. בשנת 1999 עבדה משרה חלקית. לאחר מכן עבדה 24 שעות שבועיות. לאחר מכן, במשך שלוש שנים, עבדה משרה חלקית, בין 10- 14 שעות שבועיות - בשנת הלימודים שבין 1.9.01 – 31.8.02, בשנה שבין 1.9.02 – 31.8.03 ובשנה שבין 1.9.03 – 31.8.04. היא ביקשה לחזור ולעבוד 24 שעות בשנת הלימודים שהחלה ביום 1.9.04. בתיקה של התובעת מצויים מספר מכתבים לגבי אי שביעות הממונים עליה במשך השנים, כמו, מכתב מיום 10.9.01 על כך שעזבה את הכתה ללא אישור, מכתב משנת 1998 על היעדרות ללא אישור והתכתבות מהשנים 1994- 1996, לרבות פרוטוקול שימוע, לגבי חילוקי דעות עם מנהלת בית הספר שרצתה להעבירה מבית הספר "בשל אי התאמה לסגל המורים בבית הספר" והתנגדות התובעת להעברה ולמעבר לבית ספר רחוק יותר מביתה. התכתבויות נוספות לגבי כוונה להעברה יזומה של התובעת והתנגדותה הן ממאי 1999 בשל קיצוץ בשעות התקן בבית הספר ומיוני 2000, שם מציינת התובעת כי היא מתנגדת להעברה, כיון שארבע שנים קודם לכן הועברה וכי אין ביכולתה לעבוד מחוץ לנתניה.

נתוני ההשתכרות שהוצגו הם אלו: בהתאם לטפסי 106 ממשרד החינוך – שכרה השנתי בשנת 2000 עמד על 65,414 ₪; בשנת 2001 – 60,937 ₪ ; בשנת 2002 – 35,323 ₪ (משרה חלקית); בשנת 2003 – 42,313 ₪ (משרה חלקית) ; בשנת 2004 – 56,389 ₪ (שנת התאונה), בשנת 2005 – 79,879 ₪; בשנת 2006 – 85,253 ₪; בשנת 2007 – 62,636 ₪. בהתאם לטפסי 106 מקרן קרב שכרה השנתי בשנת 2002 עמד על 8512 ₪ עבור ארבעה חודשים; בשנת 2003 – 25,489 ₪ עבור 12 חודשים; בשנת 2004 – 18,166 ₪ עבור 6 חודשים (ינואר – יוני) ו 2999 ₪ בגין שלושה חודשים נוספים (אוקטובר – דצמבר); בשנת 2005 – 10,900 ₪ בגין שמונה חודשים. ביום 31.8.07 פרשה לגמלאות. בין החודשים מרץ 2008 – נובמבר 2008 קיבלה גם דמי אבטלה. גובה הפנסיה אותה מקבלת התובעת עומד על 4115 ₪ לחודש בממוצע, נכון לשנת 2009, בהתאם לתלוש השכר של דצמבר 2009.

התובעת ציינה בחקירתה כי יצאה במהלך השנים לחופשות ללא תשלום, גם במקום שנת שבתון, וזאת עקב הריונות ולידות וכן עקב פטירת אמה בשנת 2001. היא אישרה כי במהלך שלוש השנים לפני התאונה עבדה במשרה חלקית. עוד אישרה כי לאחר התאונה חזרה לעבודה בהיקף של משרה מלאה אך נעדרה רבות מעבודתה על חשבון ימי מחלה. בשנת 2006 אכן הייתה כוונה להעביר אותה מבית הספר יבנה. לאחר פרישתה ניסתה לפנות לשירות התעסוקה אך לא מצאה עבודה מתאימה והיא לא הצליחה למצוא עבודה בהוראה.

מטעם התובעת העידו גם הגב' ברוידמן אילנה, מנהלת בית הספר "יבנה" בנתניה משנת 2003 ומר בוחבוט פנחס, מנהל היחידה הפדגוגית בתכנית "קרב", אשר בשנת 2004 שימש רכז ישובי של התכנית בעיר נתניה. הגב' ברוידמן ציינה בתצהירה כי התובעת תפקדה בבית הספר גם כמורה מקצועית וגם כרכזת קרן קרב ובצעה עבודתה במסירות. כתוצאה מהתאונה התובעת נעדרה מבית הספר וחלה התדרדרות בתפקודה. מר בוחבוט ציין בתצהירו כי הוא מכיר את התובעת משנת 2000. התובעת תפקדה לשביעות רצונו. לאחר התאונה חלה ירידה בתפקודה. לאחר שנה נוספת לא חודש החוזה עמה "עקב בעיות בארגון, היעדרויות וירידה בתפקוד". בחקירתו אישר כי הקרן עברה צמצומים בעיקר מבחינת תקצוב לתלמידים אך לא בהיקף הפריסה בבתי הספר. הוא ציין כי לא נלקח עובד אחר במקום התובעת באותה השנה, אך בשנת 2006 נלקח רכז חדש. הוא הסביר כי תפקודה של התובעת ירד בשל כך שנעדרה מעבודתה.

עוד הוזמנו להעיד מטעם התובעת מר נתן מרקו, מנהל תחום גמלאות במשרד החינוך, הגב' ליאת פרץ, רכזת כ"א במשרד החינוך והגב' שלומית בקר, רכזת משכורות בגזברות משרד החינוך. מר מרקו ציין כי שיעור הפנסיה שנקבע לתובעת הוא 50.83%, כאשר אם הייתה ממשיכה לעבוד עד גיל 67 הייתה זכאית לפנסיה בשיעור 70%. בפנסיית נכות אין הפרשה לקרן השתלמות ולקופת גמל. הוא ציין כי אם קיימת תכנית לפרישה מוקדמת, בדרך כלל מורים פורשים בגיל 50, לאחר 20 שנות ותק. במקרה של פרישה מוקדמת שיעור הפנסיה של התובעת לא היה יותר גבוה. הגב' פרץ ציינה כי בכל שנה יש העברות יזומות בתוך מחוז, בהתאם לצמצום התקנים באזורים השונים. התובעת הייתה אמורה לעבוד בשנת הלימודים שהחלה ביום 1.9.04 90% משרה. הגב' בקר הציגה את פרטי כרטיס יתרות ימי המחלה של התובעת לגבי כל שנות עבודתה. עד יולי 2004 התובעת ניצלה כ- 25% מיתרת ימי המחלה שעמדה לזכותה. כמו כן הוצגו הנהלים לגבי תשלום פיצוי על ימי מחלה שלא נוצלו. בהתאם לנהלים אלו, עובד הפורש מעל גיל 55 אשר ניצל פחות מ36% מסך כל ימי חופשת המחלה שהגיעו לו, יהא זכאי לפיצוי בשיעור שכר 8 ימים בעבור כל 30 ימי חופשת מחלה. לגבי התובעת מדובר בסכום של 34,970 ₪ . היא ציינה כי תכנית "אופק חדש", אשר נכנסת בהדרגה למוסדות החינוך ונכנסה לבית הספר יבנה בנתניה בשנת 2009, יכולה הייתה להוסיף לשכרה של התובעת עוד 27%.

טענות הצדדים

התובעת טוענת בסיכומיה כי שיעור הנכות הרפואית שנקבעה לה אינו משקף את שיעור הפגיעה בכושר השתכרותה. נטען כי עד התאונה ובמשך 24 שנים נרשמו לחובתה בממוצע רק 6 ימי היעדרות בכל שנת לימודים, בעוד שלאחר התאונה היא נעדרה בממוצע 150 ימים בכל שנת לימודים. התאונה גרמה לתובעת להיזקק לטיפולים נפשיים והיא החלה לסבול מבעיות זיכרון, ריכוז, מצב רוח ירוד, אפקט חרדתי עם גוון דכאוני ועוד בעיות נפשיות. מצב זה לא אפשר לה לחזור לעבוד כמורה, מה עוד שלכך נלוותה גם נכות אורטופדית. לפני התאונה התובעת מעולם לא הופנתה לועדה רפואית. קיים קשר סיבתי בלעדי בין התאונה ובין פרישתה של התובעת לגמלאות משירות המדינה ולא הוצגה כל סיבה אחרת. לתובעת לא היו כל תכניות לפרישה, והרי סמוך לתאונה השלימה לימודי התמקצעות כמורה למתמטיקה. היא תכננה לעבור ממשרה חלקית למשרה של 90%. התובעת עותרת לפיצוי בהתאם להפרש בין שכרה בשירות המדינה, בתוספת 27% בגין תכנית "אופק חדש", וכן בקרן קרב, ובין שכרה הפנסיוני, ולאחר מכן, בהתאם להפרש בין פנסיה בשיעור 50.83% ובין פנסיה בשיעור 70%. התובעת טוענת כי בסיס השכר אותו יש לקחת בחשבון אינו שכרה בשנים שלפני התאונה, אז עבדה משרה חלקית, אלא שכרה בשנים 2004- 2007, אז קבלה שכר מלא על חשבון ימי מחלה.

הנתבעים טוענים בסיכומיהם כי לתובעת לא נותרה נכות תפקודית עקב התאונה. התובעת העידה כי אינה נזקקת עוד לטיפולים רפואיים, לרבות בתחום הפסיכיאטרי. אם קיימות לה מגבלות תפקודיות, אלו נובעות ממצבה הרפואי הקודם. לאחר התאונה חזרה לעבודה בהיקף שעות גדול יותר ממה שעבדה לפני התאונה ומכך יש ללמוד כי לא נגרמה לה כל מגבלה תפקודית. התובעת הועברה ממקום עבודתה עקב צמצומים ולכן פרשה. גם פיטוריה מקרן קרב היו עקב צמצומים, שהרי לא נלקח עובד אחר במקומה. לתובעת היו בעיות משמעת עובר לתאונה. בכל מקרה, לא נגרמו לתובעת הפסדים כי ממילא הייתה פורשת ומקבלת את אותו סכום פנסיה.