עזרא נ' סמפסון

פסק דין

בפני תביעה כספית.

התביעה עניינה לפיצוי תובעת הן על נזקי גוף והן על נזקי רכוש.

למעשה התביעה עניינה באירוע נקודתי שהתרחש לטענתה בתאריך 22.9.08, שלושה ימים לאחר חתימת חוזה שכירות בין הצדדים ביום 19.9.08, במהלכה הגיעה הנתבעת לתובעת על מנת לבטל חד צדדית את חוזה השכירות ביניהן.

התובעת טוענת, כי ביום 22.9.08 בשעה 19:30 לערך, הגיעה הנתבעת עם בחור אותו הגדירה בתביעתה "בעל חזות מזרחית" וביקשה להיכנס לבית.

התובעת סירבה ואולם בשלב מסוים התעשתה, פתחה את הדלת לשם קבלת מפתח המושכר ואז שוב סגרה את הדלת.

או אז, החל אותו אדם להכות בדלת בחוזקה, ניסה להיכנס אל תוך הבית בכוח,גרם לה נזק לדלת ואף לנזק גוף בידה, דבר שהצריך טיפול רפואי ו-3 ימי מחלה.

אין חולק, כי הגם שהנתבעת לא מימשה הלכה למעשה את חוזה השכירות, בדיון ביום 8.3.09, ניתן פיצוי עבור השכירות מכוח החלטתו של כב' הרשם מוראני.

בתביעתה למעשה מפנה התובעת את האצבע המאשימה כלפי אותו בחור שהתלווה לנתבעת. הוא זה ששבר את הדלת והוא זה שלמעשה שפגע פגיעות גוף שהצריכו ימי מחלה וגרמו לה הפסד כספי.

התביעה כנגד הנתבעת מבוססת על טענת התובעת, כי אותו בחור התלווה לנתבעת ומכאן חלה האחריות גם עליה. עוד אציין, כי הוגשה תלונה במשטרה ע"י התובעת ובוצעו חקירות שבמהלכן למעשה נסגר התיק מחוסר ראיות.

בישיבה מיום 28.12.10 למעשה חזרה התובעת על גרסתה וציינה כי הבחור שבר את הדלת, קילל אותה, ירק עליה ופגע בידה. היא שבה והדגישה, כי אילו הייתה הנתבעת משתפת פעולה ומוסרת לה מי אותו הבחור, הייתה תובעת אותו ואולם גם לנתבעת אחריות כמי שהביאה אותו יחד איתה.

בחקירתה במשטרה ובעדותה בביהמ"ש, הסבירה הנתבעת, כי המדובר בנהג מונית והיא אינה מכירה אותו. לטענתה הדלת לא נשברה ולא היה עימות ואילו התובעת היא זו שנכנסה להיסטריה ולא נגרם לה כל נזק גוף.

המסמכים שצירפה התובעת מעידה אחרת ממה שציינה הנתבעת. היה אירוע במהלכו נפרצה דלתה של התובעת ונגרם לה נזק, הדבר הצריך קניית דלת פלדה רב-בריחית ואולם יש לציין שמדובר בדלת עץ ולכן ה-2400 ₪ שהוגשו כחשבונית לא צריכים לשקף את החזרת המצב לקדמותו.

עוד יש לציין, כי גם המסמכים הרפואיים תומכים בכך שהייתה פגיעה מסוימת של התובעת בידה, דבר שהצריך טיפול ומתן התחייבות רפואית לטיפול זה, גם טיפול רפואי זה עלה לתובעת סכום כסף בסך 288 ₪. (השתתפות קופת חולים במיון).

התובעת הייתה באי כושר 4 ימים ולטענתה כל יום עבודה עפ"י אישור רו"ח הוא 500 ₪, סה"כ הפסד 2000 ₪ ואולם גם כאן לא הובאו ראיות מספיקות לגבי שומת השכר של התובעת.

בסופו של דבר הוכח אירוע, הוכח נזק ולתובעת מגיע פיצוי. השאלה היא האם הגורם המתאים הוא זה שצריך לשאת בפיצוי, שהרי אין מחלוקת שאת האלימות הפעיל אותו אדם כלפיי התובעת ואותו אדם הוא זה שהיה צריך להיתבע.

אינני נותן אמון, כי הנתבעת איננה יודעת במי מדובר, הדבר איננו סביר. לא סביר בעיניי כי נהג מונית מקרית אתא, שאין לו שום קשר לנתבעת, יפעל יחד איתה על מנת להיכנס בכוח לבית התובעת מסיבה כזו או אחרת או יפעיל אלימות שבגינה תשבר דלת העץ ואף תינזק ידה של התובעת.

יש לזכור בנוסף, כי אותו אדם ליווה את הנתבעת במסגרת הסכסוך שהיה בין התובעת והנתבעת ולא היה כאן מצב שבו הוא מגיע על דעת עצמו.

הדברים נעשו מן הסתם על דעת הנתבעת ואם לא נעשו על דעת הנתבעת, היה עליה לשתף פעולה, להביע מחאה ובוודאי שלא למנוע את ההגעה לפרטים של אותו אדם.

לא נעלמה מעיניי נסיבותיה הקשות של הנתבעת הסובלת מבעיה כזו או אחרת והנמצאת בהליכי שיקום ויש בדעתי לתת במסגרת פסה"ד גם משקל לעובדה שלמעשה לא היא הייתה הגורם שפגע פיזית בתובעת וגרם לה להיזק.